פרשת ויגש - הכל מתחיל בגישה

הכל מתחיל בגישה

בגובה העיניים (חלי ברק): "נערינו אוהבים דברי מותרות, יש להם הרגלים רעים והם בזים לסמכות. הם מגלים אי כבוד למבוגרים מהם, ובוחרים לפטפט במקום להתאמן. הילדים הופכים לעריצים ולא לעוזרים במשק ביתם. הם חדלו לקום לכבוד המבוגרים הנכנסים לחדר. הם מתנגדים להוריהם. משוחחים בפומבי, זוללים את מאכליהם ומתנהגים בעריצות כלפי מוריהם".

נדמה, שהדברים לעיל מתארים במדויק את תחושותיהם של הורים רבים בימינו.

להפתעתכם אולי, נכתבו הדברים לעיל על ידי סוקרטס בשנת 400 לפנה"ס, ובאופן מדהים התלונות כה דומות לאלו שבפי ההורים בימינו.

לפיכך, יתכן, שהטענה "כשאנחנו היינו צעירים היתה יותר משמעת ופחות אנרכיה" נגועה במידה של נוסטלגיה ואינה כה מדויקת.

ההתמודדות עם בעיות משמעת  קשה היא, ונראה שהיתה כזו מקדמת דנא.

לעיתים הורים מנסים לאכוף משמעת בדרכים בלתי יעילות.

על פי ראפינו (1985) בסיפרו "משמעת':

ההורה 'הגנרל' דורש: "שב בשקט!"  הוא נותן פקודות ללא הסבר, ודורש ציות עיוור.

ההורה 'ההסטוריון' מציין: 'זאת הפעם החמישית שאתה...' מטיח פשעי עבר שגם עליהם יש לכפר.

ההורה 'הנביא' חוזה: 'אם לא תתחיל לעבוד- תיכשל'.  הוא מנבא בוודאות ובאיום את העתיד  הנורא.

ההורה 'המצליף' מכה: 'אם היית שותק אולי היית מבין משהו'. הוא משפיל ופוגע בציניות ובלעג.

'כהן הדת' מטיף: 'עליך להתחשב באחרים ובי ', מלמד מוסר באימרי שפר.

'השופט' פוסק: 'הפרעת ולכן נימנע ממך דמי כיס' -  כך הוא חורץ דין ומנמק לכאורה, אך בפועל אינו מביא לשיפור .

וההורה 'המיתמם' שואל: "איך לא הבנת ש?... איך לא שמת לב ש.?..". שואל שאלות רטוריות שמטרתן  להדגיש את הטעות.

"איך נתפסת בעיני 'המשמעת הרצויה'?

איך נראה בעיני רוחי המצב, האוטופי לכאורה, של 'משמעת טובה'?

אף אם תענו לעצמכם בהגיון: "אני הלא יודע שאין משמעת אידאלית, אני יודע שצריך להתפשר עם המציאות", אנו מזמינים אתכם לא לוותר מהר כל כך על הפנטסיה שלכם.

לכל אדם ציפיות אישיות מתהליך המשמעת. גם אם ציפיות אלו אינן רציונליות, הן משפיעות  על התחושות ועל התגובות, ולכן, כדאי להכירן.

לפיכך, חיזרו שוב לשאלה וענו לעצמכם בכנות המירבית: "איך נראית המשמעת שאני כה חפץ בה?"

משיחות עם הורים עולים מספר  'תסריטי משמעת אידאלית' הקיימים בפנטסיה.

קיימת  ציפיה ל'משמעת מלאה'.

משמעת בה יש ציות מיידי ומלא של הילד לדרישות הוריו,  ללא תהליך מתיש של  הדיינות או ויכוחים . זו משמעת בה ההורה אומר מה 'צריך' לעשות והילד מציית. לדוגמא, ההורה מבקש: "תוריד את הפח, בבקשה" והילד הדימיוני מציית באופן מיידי ללא קשר לפעילותו באותו רגע. הוא מבצע את הדרישה במלואה, גם אם צפה בטלויזיה או הכין שיעורים.

הורים מקווים ל'משמעת דמוקרטית':

משמעת המבוססת על הסכמה הדדית בין ההורה לילד. ואינה נכפית בכעס, או תוך שימוש בכוח.  משמעת דמוקרטית מתחשבת הן בצרכי הילד והן בצרכי ההורה. לדוגמא, ההורה מבקש: "תשחק בחדרך בשקט על מנת שאוכל לנוח", והילד מסכים מתוך קבלת זכותו הדמוקרטית של ההורה למנוחה.

הורים רוצים  'משמעת שקטה והגיונית':

'כמו הסכם בין שני בוגרים'. מצב בו ההורה אך מנמק את בקשתו, והילד משתכנע ונענה לו. ההורה אינו צריך לדרוש, לצעוק או להעניש. לדוגמא, ההורה מבקש מהילד שיקח את אחיו הקטן מהגן, ומנמק זאת בכך שהוא מתעכב בעבודה. הילד משתכנע ממהסבר, ומביא  את אחיו הביתה  מתוך הבנת המצב ונכונות לעזור.

ציפיה נוספת של הורים היא ל'משמעת מחייכת':

מצב בו הילד לא רק מציית להורה ומתנהג כנדרש, אלא גם מרגיש נוח ונעים עם הדרישה. הילד ממושמע הן בהתנהגותו והן ברגשותיו.

זוהי למעשה שאיפה ל'משמעת מרצון' - משמעת, שבה הילד מציית לדרישות מתוך רצון ובחירה חופשית.

זו הפנטסיה שציות הילד "יבוא ממנו", 'שיבין שזה חשוב', 'שירצה לציית'.

זוהי משמעת המצפה, שהילד יהיה 'מריונטה עצמאית'.

למשל, ההורה אומר לילד, שלא יוכל לצפות בתוכנית הטלויזיה האהובה עליו, כי ההורה  רוצה לראות חדשות. הילד אמור להסכים מתוך קורת רוח, ללא  גילויי כעס נראים לעין.

לסיום, ההורה רוצה להפעיל 'משמעת חנוכית'

ההורה רוצה להאמין, שדרישות המשמעת שלו תמיד הגיוניות ומקדמות את התפתחות ילדו. בדרך זו לא יאלץ ההורה, לעמוד אל מול העובדה שלעיתים הוא שרירותי בהתנהגותו,  או דורש דברים הנובעים מסיבות אנוכיות כמו עייפות.

למשל, ההורה רוצה לחשוב, שהוא מבקש מילדו ללכת לישון מוקדם רק מתוך דאגה למספר שעות השינה הנחוץ להתפתחות הילד, ולא מתוך צורך טבעי במעט שקט ופרטיות לעצמו.

אלו מהציפיות מוכרות לכם?

כנראה שחלק מהציפיות למשמעת אידאלית מוכר לכם. יתכן, שלעיתים אתם אף מצליחים להשיג משמעת בדרך מהירה  והגיונית,  המבוססת על הסכמה והבנה.

עם זאת סביר, שבעת קריאת הצפיות הן נראו לכם במידה מסוימת בלתי ריאליות, מעט מוגזמות, ובלתי ניתנות למימוש.

'משמעת מרצון'? 'משמעת הגיונית'? 'משמעת מיידית'? האם זה אפשרי?

הלא ישנה סתירה פנימית, בציפיה, שהילד יהיה  מריונטה צייתנית ובו זמנית עצמאי ובעל דעה משלו.

גם הרצון, שהילד יבין וישתכנע בצדק ובהגיון שבדרישות הוריו המקשות עליו, אינו אפשרי בדרך כלל, כי הילד נוטה להתרכז בצרכיו ולא בצרכי הוריו. 

תהליך המשמעת לעולם אינו פשוט ונוח, כפי שמציירת אותו הפנטסיה הלא רציונלית.

חשוב לציין שהפנטסיה משפיעה מאוד על ההורים - הציפיות מכתיבות את רגשות ההורה ותגובותיו במצבי המשמעת השונים.

למשל, אם ההורה מצפה שילדו יציית לו מתוך הבנה, והילד אמנם מציית, אבל מתלונן  'על מר גורלו', ירגיש  ההורה חוסר נחת ואכזבה.

אם ההורה שואף לציות מיידי ומלא, והילד מתעכב, ומנסה לדחות את ביצוע הדרישה (עוד רגע...), ההורה מתרגז. בסופו של דבר, גם אם הילד מבצע את הנדרש , עלול ההורה לחוש שילדו אינו באמת ממושמע.

בסופו של דבר את המשמעת ניתן להשיג עם הרבה אהבה וחיבור אל הילד, חיבוק דיבור משחק סיפור והרבה הקדשת תשומת לב, ואז גם מבינים איך ומתי לבקש מהילד את מה שאתה רוצה...

גם הגבולות בבית צריכים להיות עטופים בהרבה ריפוד...

לבקש מהילד אבל עם גישה נכונה אוהבת.

״ויגש אליו יהודה ויאמר... ידבר נא עברך דבר באוזני אדוני״.

דבריו של יהודה אל יוסף אשר התקבלו על לבו עד אשר התוודע אל אחיו - ״ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר יוסף אל אחיו - אני יוסף״, מצריכים התבוננות ותשומת לב.

מה היה בדבריו של יהודה אשר ׳המיס' את ליבו של יוסף, כדבריו הקודמים של יהודה אשר שכנעו את יעקב אביו לשלוח איתם את בנימין לשבור אוכל ממצרים( בניגוד לראובן שדבריו נדחו על ידו קודם לכן)?

היכולת לשכנע אחרים בדברינו, אינה תלויה רק בתכנים הנכונים ובנימוקינו המחודדים, אלא גם ואולי בעיקר בגישה - בנקודת המוצא, ביחס ובסגנון, אשר ממנה אנו יוצאים ועל־פיה נאמרים הדברים, כנרמז בתחילת פרשתנו במילה ויגש.

הגישה כוללת שלשה צדדים מרכזיים:

א - היחס לזולת - האם הוא נובע מהערכה פנימית, אהבה ושייכות אמיתית, או ח"ו מניכור ואפילו שנאה.

ב - המוכנות להכיל את צדדי האמת שבדבריו - האם אנו קשובים גם לדעתו של האחר החולק עלינו, ואף פתוחים להשתכנע מדבריו או ממקצתם, או שמא ברצוננו להביע רק את אשר בתוכנו. בלי להתחשב כלל בדעתו ולאשר מתחולל בנפשו.

ג - ענווה ואמונה בהשגחת ה׳ - האם אנו בעלי ענווה, אמונה וביטחון, שה׳ הוא המנהל את העולם ועל-כן הכול לטובה, בין אם דברינו יתקבלו וייעשה רצוננו ובין אם לאו, או שמא אנו מלאי אגו וחוסר אמונה וחושבים שהכל תלוי בנו ותמיד צריכים הדברים להיות לפי הבנתנו ולשביעות רצוננו.

נקודת המוצא - הגישה, האווירה והסגנון בהם נאמרים הדברים בכל שיח, מחלוקת וויכוח, חשובה כל-כך, עד כדי כך שפעמים רבות זהו הקריטריון המרכזי שעל-פיו יקבע האם ישמעו הדברים אם לאו.

מעשה בבן שירד מנכסיו, ששלח מכתב לאביו כדי שיעזור לו במצבו הכלכלי הקשה אליו נקלע. האב הזדקן, ואף כהו עיניו, ולכן לא יכול היה לקרוא את מכתב בנו, על-כן ביקש משכנו שיקריא לו את הכתוב בו.

קרא השכן לאב: ׳אבא תן לי כסף' בטון תקיף הנשמע כדרישה חצופה וכוחנית של הבן המחייב את אביו לתת לו מכספו. הגיב האב ואמר לשכנו ׳איך הוא לא מתבייש לדבר אלי כך, כאילו אני חייב לתת לו. לא אתן לו בשום פנים ואופן'!

משעבר זמן, והבן לא קיבל תגובה מאביו ובוודאי לא את הכסף אותו ביקש, שלח את המכתב שנית. הפעם ביקש האב משכן אחר לקרוא לו את המכתב. השכן השני קרא בעדינות וברוך: ׳אבא, תן לי כסף' מיד פתח האב את ארנקו ושלח לבנו סכום כסף הגון.

מסיפור זה אנו למדים שהדבר החשוב באמת כדי שהדברים יתקבלו על לב השומע, הוא לא רק התוכן – 'מה אומרים' אלא בעיקר הסגנון - ׳כיצד אומרים' סגנון המבטא באופן עמוק ופנימי את הגישה ואת נקודת המוצא.