יהודה דוד אלאור ואיתן
בראשית
(מט,ח): "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"[1].
דוד המלך ע"ה, שהיה מצאצאי יהודה, קיבל את הברכה הזו והודה על כך ואמר:
"וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם" (שמואל ב'
כב,מא).
מתי ידו של יהודה נמצאת בעורף האויב? בשעה שהאויב בורח - אעפ"כ יהודה מכה בעורף אויבו מכה ניצחת, גם
כשהאויב בורח ולא מסכן אותו.
לגולית האיקס
הראשון של דוד המלך, הוא ערף את הראש כשהוא כבר ממש לא היווה איום...
שמואל ב' (כב,לח):
"אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".
הגמרא (ע"ז
כה:) מספרת כי מהפסוק הזה למד דוד שצריך ללמד את בני יהודה לירות בקשת על
הבורחים - "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הֲלֹא הִיא
כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (ש"ב א).
קשת מגיעה לטווחים רחוקים ויכולה
לפגוע גם במי שמנסה לברוח!
יעקב אבינו
מדריך את עמ"י לצפות פני עתיד, להבין שאויב חי הוא סכנה גם כשהוא בורח.
הבריחה לא מוציאה ממנו לא את השנאה
ולא את הסכנה. ואם לא תחסל אותו כשהוא בורח, הוא יחזור
ויפגע בך.
דוד המלך מדגיש
בדבריו כי הוא למד את ההלכה הזאת מ'סֵפֶר הַיָּשָׁר', כדי שנדע שרדיפה
והכאה של אויב שבורח זאת ישרות שלמדנו מהאבות שנקראו ישרים, חסידים וצדיקים.
הוא לומד זאת גם מספר דברים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו).
וכן מספר שופטים: "לְמַעַן דַּעַת דּוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלָמְּדָם
מִלְחָמָה" (שופטים גּ).
גמ' (עז
כה.): "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ
קֶשֶׁת" (כי בשונה מחרב וחנית, מי שלא לומד ומתאמן לא יכול לדרוך קשת, לכוון
ולירות).
על זה נאמר ליהודה: "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"!
אַחֶיךָ יוֹדוּ לך ויבינו כי מלחמה
מנהלים רק עם ראייה לטווח רחוק רק עם הכנה ארוכה של
כוחות סדירים למלחמה, כשם שלימוד הירי בקשת בא אחרי הכנה ארוכה. כשם שהריגת
הרוצחים הבורחים שנוטרלו באה מתוך חשיבה לטווח ארוך.
כולנו ראינו השבוע את בריחת הקצינים
בפיגוע בארמון הנציב, שפגעה גם בחיילים שנדרסו בפעם השנייה וגם ברוח הלחימה
ובהרתעה של ישראל.
300 חיילים (קצינים וצוערים) היו שם ורק
איתן המדריך האזרחי עמד וירה...
דובר צה"ל שיקר השבוע לכל
המדינה במצח נחושה, אבל אפילו לפי הגירסה שלו רק שני חיילים ירו בנוסף לאזרח, וגם
הם ירו באיחור...
לדברי איתן המדריך אם החיילים היו יורים
היה אפשר למנוע את פציעתם של כמה חיילים או לפחות למנוע את מותם.
החיילים היססו לירות, אומר איתן,
גרוע מזה - סרטי ווידיאו מראים כיצד עשרות של חיילים שהיו במרחק של כ-30 עד 50 מטר
ממקום הפיגוע, במקום לחוש לזירת הפיגוע ולהגיש עזרה פשוט בורחים בבהלה מהזירה.
עדות ראיה אחרת לפיגוע מוסרת, כי
קבוצות של פלסטינים שעמדו באזור הפיגוע עמדו וצחקו, וחלקם מחא כפיים לנהג הדורס
וקרא לעברו קריאות עידוד.
רק עיוור לא יקשר את הדברים האלו לפרשת
החייל היחיד שכן העז לירות - אלאור אזריה, למשפט שלו, ולפסק דין ההזוי של בית המשפט
הצבאי, בהנהגת שופטת משוחדת...
כבר בפיגוע הראשון לאחר פסק הדין, רואים
את התוצאות שלו: צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 והמפקדים שלהם לא רק היססו
מלירות במחבל, הם פשוט ברחו!!!
הדבר הראשון שמגדירים לך בבה"ד 1
הוא שקצין הוא היד הארוכה של הרמטכ"ל בכל מקום שבו הוא נמצא...
לכן לא צריך להדיח את ה298 צוערים וקצינים
שברחו הם באמת היד הארוכה של הרמטכ"ל, זה בדיוק מה שהרמטכ"ל בעצמו היה
עושה...
המשנה
(סוטה מד.) אומרת שהמנהיגים היו צריכים להעמיד שרי צבאות גם בראש העם וגם בעקבו:
" 'וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשּׁוֹטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי
צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם', וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עַם, מַעֲמִידִין זְקִיפִין
לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן,
וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו".
למה מענישים את הבורחים בעונש כל כך
חמור? שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה – נְפִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר,
(ש"א ד) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה
גְּדוֹלָה הָיְתָה בָעָם". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שם לא) "וַיָּנֻסוּ
אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים" וְגוֹ'.
את המשנה הזאת צריך להשמיע באוזני
הרמטכ"ל, מפקד בה"ד 1 וראש אכ"א ולומר להם: תפקידכם לחזק את רוח החיילים ולא לשבור אותה. אתם צריכים לחשוב לטווח
ארוך ולראות את תוצאות מעשיכם, שלא תיגרם חלילה ניסה ונפילה לחיילי צה"ל
ולכלל ישראל.
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ("אביהם של ישראל" על התורה):
בכל ליל-שבת אנחנו מברכים את ילדינו
במילים של יעקב אבינו (בראשית מח,כ): "יְשִׂמְךָ
אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".
חכמינו אמרו, שדרכו של אפרים באה לידי ביטוי אצל יהושע, שגם היה מבני בניו של
אפרים וגם היה ממשיך דרכו של משה רבנו - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע,
ויהושע לזקנים" - גם תורה וגם כיבוש הארץ.
לעומת זאת, דרכו של מנשה באה לידי
ביטוי אצל גדעון השופט. הוא שומע על הנסים והנפלאות שהיו לעם ישראל במצרים.
הוא מבקש עליהם בתפילה, ובכוח אהבתו לעם ישראל הוא אף הולך ומנצח. באהבה ובגבורה.
" לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים
ו,יד). הוא נלחם בעבודה זרה. הוא מאמין באלוקים. נלחם ומנצח מתוך אמונה. אבל
דבר אחד חסר לו, הוא לא מחובר לתורה ולא מעביר אותה הלאה לדורות הבאים...
התוצאה כואבת מאוד. הניצחון שלו הולך
ומתפורר. הזהב שנאסף בעקבות הניצחון הופך להיות אפוד של עבודה זרה – "וַיעש אותו גדעון לאֶ פוד ויצג אותו בעירֹו בעֹּפרה, ויזנו כל
ישראל אחריו שם; ויהי לגדעון ולביתו למוקש".
גם בנו אבימלך יוצא לתרבות רעה, מתחבר לאנשים
ריקים ופוחזים. הורג את שבעים אחיו. ובסוף יוצאת אש מבית אבימלך, ואוכלת את כל
בעלי שכם.
ברגע שגדעון מת – אין עוד קיום לכל
האמונה הגדולה שהייתה מלווה בתפילה ובאהבת ישראל –
"ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית
לאלקים".
גם גדעון וגם יהושע נלחמו, גם גדעון וגם
יהושע ניצחו את אויבי ישראל.
אצל יהושע הלוחמה הייתה מתוך תורה
וקדושה. בכל רגע פנוי מלחימה הוא ישב ועסק בתורה (רש"י
מגילה ג.).
בדרכו של יעקב "ינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י מח,יט), בדרך זו
מעשיו עתידים להתקיים.
מעשיו של מנשה-גדעון ללא שילוב של
אפרים-יהושע – לא יכולים להתקיים.
רק בשילוב כוחם של אפרים ומנשה אפשר
להחזיק את התורה והארץ.
רק צבא המונחה על פי המוסר של התורה
יחזיק מעמד לאורך זמן!
שבת שלום ומבורך!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!