אמון!
בפרשת השבוע, עם
ישראל מקבל בפעם הראשונה מצוות כעם, מצות קידוש החודש, מצות קרבן הפסח, אכילת
מצה, אסור חמץ, פדיון בכור, וכו'.
חלק מהמצוות
האלו עם ישראל אמור לקיים רק בעתיד, אך ישנן מצוות שהם אמורים לקיים כבר עכשיו
במצרים במתכונת ייחודית הנקראת "פסח מצרים", שלא תחזור על עצמה בעתיד.
בסוף הפרשה
התורה עומדת על החשיבות העצומה של מצוות אלו שנתנו במצרים, ואומרת "והגדת
לבנך ביום ההוא כי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
לפי פשט הפסוק
וכך גם מפרש האבן עזרא, התורה מסבירה שהסיבה לגאולת מצרים היא בזכות אותם מצוות
שנאמרו לפני כן, מצות קרבן הפסח ואכילת מצה, חמץ וכו', אלו המצוות שבזכותם יצאנו
ממצרים.
אלא שלכאורה
הדבר לא נראה הגיוני, הרי הקב"ה שלח את משה וגרם למכות מצרים, והכריח את פרעה
לשלחם עוד לפני שקבלו את המצוות הללו, ואם כן נראה יותר הגיוני לומר שהם יצאו
ממצרים בגלל ההבטחה לאברהם או כדי שיעבדו את ה' מאוחר יותר, האם רק בגלל מצוה
אחת שעשו לראשונה יצאו ממצרים?
מספרים שבבית ספר אחד
למהנדסי מטוסים, לקחו את כל המרצים בבית הספר, והכניסו אותם למטוס ואמרו להם שהם
יוצאים לטיסת ניסוי במטוס הזה שנבנה על ידי התלמידים שלהם.
הפרופסורים
ששמעו זאת, מיד ברחו מהמטוס כל עוד נפשם בם, ורק אחד מהם נותר על מקומו, נציגי בית
הספר נגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד שהוא מאמין בתלמידים שלו ולא מפחד, והוא ענה
להם, שהוא מכיר את תלמידיו ולכן הוא לא דואג כי המטוס אפילו לא יצליח להמריא...
השלב החשוב
ביותר בחינוך הוא הרגע שבו צריך להרפות, הרגע שבו אנו מצפים מהתלמיד או מילדינו
לממש את כל מה שנטענו בו.
בשביל השלב הזה
צריך אמון מלא ביכולת שלו, כדי לתת לו את הבטחון בכך שהוא יכול לבצע את המשימה,
אחרת הוא תמיד יצפה לנו שנתקן אותו ושנלווה אותו בכל רגע ורגע, והוא כבר יפסיק
להאמין ביכולת שלו.
בהגדה של פסח,
הבן הרשע מפקפק בדיוק בנקודה הזו, הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"? האם
אתם באמת חושבים שיש משמעות למה שאתם עושים?
בסופו של דבר
ההחלטות מתקבלות ללא קשר למה שאתם עושים, אז בשביל מה לעבוד קשה? והתשובה לאותו
הבן היא דברי התורה "בעבור זה עשה ה' לי".
הקב"ה לא
הוציא אותנו ממצרים, אלא אנחנו עשינו זאת, אמנם, הקב"ה הכה את המצרים, ועשה
את כל מה שהבטיח לאברהם, אבל את השלב האחרון את היציאה הוא השאיר לנו לעשות.
הוא ציוה אותנו
לקחת את קרבן הפסח ולהקריבו, לשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, לאכול מצות,
וכו', הכל היה תלוי בעם ישראל.
זהו אותו עם שרק
לפני פחות משנה "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", זהו אותו עם
שעליו אמר משה רבינו "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", זהו העם שכאיש
אחד, מתוך מסירות נפש, לוקחים כל אחד איש שה לבית אבות, את אלוהי מצרים לעיניהם,
ומקריבים אותו, ועושים כולם מילה במילה את ציווי ה', אין בית שלא מקיים את מצוות
ה'.
זהו המפתח של
הגאולה,
לולא האמון המלא שנתן הקב"ה בעם ישראל ביכולת שלהם להגיע לרגע הזה, זה לא היה
קורה, "בעבור זה", אומר לנו הקב"ה, אני יכול להביא אתכם עד
נקודה מסוימת, אבל כדי לחצות את הגשר, כדי להגאל, זה כבר בידים שלכם, זהו הרגע
שבו אני מחכה וסומך עליכם שתעשו את המעשה הנכון, זהו האמון שצריך להעביר לילדינו
"בעבור זה", הכח להגאל נתון בידינו, הקב"ה עוזר, אבל המשימה היא
שלנו[1].
הקב"ה
מזמין את משה רבינו לעלות לדרגה גבוהה יותר:
הרב גינזבורג: כתוב בקבלה
שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל, משה לפעמים מיוחס לחכמה
– "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה"
(בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת");
ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא".
כל חלקי השכל
נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין
לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל
הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה,
ולכן פותחת באות ב.
השפעת ה-א לתוך
השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף
הישר אב.
אבל כאשר הצירוף
בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר.
כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו לעלות מן
השכל אל הלמעלה מן השכל.
פרעה היה כתר
דקלי' ומשה רבינו שהיה בדרגה פחותה (באילן של הקדושה) פחד לעמוד מולו, לכן
הקב"ה מזמין אותו לעלות לכתר דקדושה ואז יוכל להתמודד מול הכתר דקליפה.
גם הגאולה תלויה
בזה:
הפרשה של 'משכו
וקחו לכם' מתחילה במילים "החדש הזה לכם" שהם בגימטריא 424, וזו
גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".
בספרי המקובלים ('ילקוט
ראובני' ו'פני דוד' על הפסוק. 'קהלת יעקב' ערך 'כדת') מוצאים אנו בנושא זה חידוש,
והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת
להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד".
המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען
דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") –
על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה.
גם הגאולה
העתידה תלויה באמון של 'משכו וקחו לכם'!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!