הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל
בזמן עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, שנתיים לפני מותו, נשא
הרב קוק דרשה בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בה הוא מדבר על השואה האיומה שש
שנים לפני שהחלה.
בדברים אלה הצטרף הרב קוק לחזונם ולבקשותיהם של רבים מאבות
הציונות ש...קראו לבני הגולה לשוב לארצם.
"...אם אפסה התלהבות
הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של
חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל
ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים
באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק,
פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול
השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול,
בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת
היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין
קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)" (מאמרי הראי"ה
א', עמ' 268-269).
מועדי הראי"ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר -
דעת!"
איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול
דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:
היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם
הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים
ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם
השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים
מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.
עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה,
כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.
היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו
בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו
אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים
לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח
שלא הרגשנו בכפור.
בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט
בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו
קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה
רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל
אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב
קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו.
ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר
שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:
היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי
התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי
ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ
ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו
כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך:
תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד
כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה
שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.
ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה
ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח
לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי
וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על
השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת!...
המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי
לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד
כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי
הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת!...
33 שנה לפני השואה
הרב קוק צועק מקירות ליבו לעלות לארץ ישראל - ישראל הצילו את נפשותיכם.
אוצרות הראי"ה (מאמרי ארץ ישראל / ג.
הקריאה הגדולה לארץ ישראל):
את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול, ולא יסף. באו
לארץ ישראל אחים נעימים באו לארץ, ישראל הצילו את נפשותיכם. את נפש
דורותיכם, ואת נפש, עמנו כולו. הצילוהו משוממות וטמיון, הצילוהו מרקב והשפלה,
הצילוהו מכל טומאה ורשעה, מכל צרה וצוקה שהוא, עלול אליהם בכל, ארצות העמים בלי
הבדל והפרש.
בואו לארץ ישראל, נקרא בקול נורא ומרעיש, בקול רעם ורעש
גדול בקול מחולל סערה ומרגיז שמים וארץ, בקול קורע כל קירות לב. המלטו על נפשכם
ובאו לארץ ישראל.
קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא.
מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא:
אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, באו לארץ ישראל הלקטו לאחד אחד (ישעיה כז,
יב).
אל תמתינו על סדרים ודברים רשמיים, אל תמתינו על רשיונות
מרעישים ומפורסמים.
עשו מה שתוכלו, המלטו והאספו, באו לארץ ישראל. סלו סולו
המסילה, בעד עמנו האהוב והנדכא, הראו לו בפועל שדרכו כבר מוכנת היא לפניו וסלולה,
אין לו מה "להתישב" [הערה: לשהות ולהתבונן] אין לו מה לדרוש, אין לו
דרכים ונתיבות רבים, דרך אחד יש לפניו ודוקא בה ילך, ובה הוא מוכרח ללכת, דוקא
לארץ ישראל.
הנצנים נראו בארץ. באו, אחים יקרים, וראו איך שושנת יעקב
מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, באו לראות איך רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים
לכבוד ועוז.
התדעו אתם, אחים אהובים, אחים אומללים יושבי ארצות מאפליות,
את האוצר הגדול של הקדושה והמנוחה, של העונג והשלוה של רוממות הרוח של גדולת הנפש
של קדושת החיים, של אדירות הרעיון ועדינות הרגש שיש בכל לב של ישראל היושב בארץ
ישראל? הוי, אחים יקרים, התוכלו גם לשער אפילו מעט מהרבה מחיבת ארץ חמדה חיבת
קודש, וחמדת עולמים, הארץ כי טוב, מנוחה כי נעמה?!
באו לארץ ישראל, באו וראו הדר ארץ חמדה, הדר הכרמל והשרון,
הדר שמי התכלת הנאים והיפים, הדר האויר הצח, הטהור וממוזג השורר בהודו והדרו גם
בתקופת טבת, באו והתענגו ושישו משוש על ארץ חמדה הנאה והמעונגה, ארץ החיים שאוירה
הוא חיי נשמות, מה יפית ומה נעמת!
באו לארץ ישראל, באו וראו "ושש לבכם ועצמותיכם כדשא
תפרחנה" (ישעיה סו, יד).
באו וראו איך עמנו, האהוב והיקר, מחדש כנשר את נעוריו, איך
הוא מתחיל פושט ברווחה את עצמותיו הכואבות והמפוצחות מימי נידודו וגלותו המרה, באו
וראו איך מתרגל הוא לזקוף כתמר את קומתו, באו וחושו, איך הוא מעודד את רוחו בזכרו
את חסנו וגאונו, בזכרו את הודו ותפארתו על כל צעד ושעל.
באו והתענגו עלי זכרונות טובים מיין הטוב, המגדילים את הנפש
ומרחיבים את הדעת, זכרונות מלכים ושרים, זכרונות גבורים ונביאים, זכרונות תפארת
ועוז גדולה והוד. באו לארץ ישראל, פה תראו חזות הכל, פה תדעו שאתם חיים, חיים שהם
ראויים לשמם בארץ החיים.
עתה הגיע זמן תקומת היהדות בארץ ישראל, ההכרח לשוב לארץ
אבות יקיף את כל המצבים של האומה, בין החמריים בין הרוחניים, וביותר האחרונים.
המהפכה הרוסית פעלה ותפעל על סכנת מצב היהדות בכנסת ישראל שברוסיא, ומשם הפעולה
חוזרת על כל העולם העברי, כמעט, לפי ערך של הרבוי הגדול של האומה אשר שם, אולי
יותר עוד ממה שפעלה להרע על הדת והיהדות המהפכה הצרפתית, ע"י גלגולי סיבותיה
מאז עד ימינו אלה. כח מכריע גדול היה בעולמנו מצבה הרוחני של היהדות שהיה חזק
ברוסיא. עתה נמוג והולך הוא היסוד האדיר הזה. וכל זה מביא לנו מחשבה מחרידה מאד.
אבל ג"כ הכרח להסב. עינינו לקרן האורה.
מעת גלינו מארצנו, הלכה התורה עם ישראל בגולה, נדדה מבבל
לצרפת, לספרד, לאשכנז, לפולין, לרוסיא ועוד. ועתה מה נשמח, אם נוכל לאמר שהיא שבה
למקומה הראשון לארץ ישראל, יחד עם ישראל ההולך ומתרבה על אדמת הקודש. ועתה מי הוא
העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו להיות פועל עם אל?
"ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבא ויטול
שכרו" (מדרש ויק"ר כז).
מי יוכל להפטר מלסבב מצדו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר
ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובנינים,
בקניית קרקעות, בנטיעות ובזריעה, ובכל דבר שהוא מקור חיי יישוב נכון ומסודר.
גדולה עלינו החובה לעורר את האהבה הישנה לציון, האהבה
הנצחית שכאז מימים מקדם כן עתה בוערת היא בלבת אש קודש בלבב בני עמנו בכל מקום
שהם. עלינו ללחום בכל עוז בשנאת אה"ק שהתחילה להכנס בפרטים מקרבנו. עלינו
להשמיד בזרוע עוז רוחני ובקדושת עולמים של ארץ חמדה את הזוהמא של המרגלים, שדוקא
במועד לחננה התחילה להתנער מעט. המרגליות [לשון מרגלים] היא מתאבקת בשארית
כוחה, אמנם נוכל לאמר בבטחה בגאון שם ד' אלוהי עולם הבוחר בארץ חמדה, שהיא דומה
להתאמצות האחרונה של הפתילה, המתנשאת למעלה טרם תכבה כליל. עוז חיבת אה"ק
אהבת ציון וירושלים, תרוץ ארחה, ותאיר כשמש בגבורתה את כל נאות יעקב. בחבלי אדם
ועבותות אהבה תמשכם כולם, כל בניה, לארץ חמדה לבית חייהם.
דבר אלוהינו יקום לעולם. קדושת ארץ חמדה וחיבתה לא נשתנתה
ולא תשתנה. כל המאורעות המרים, שבאו כתומם (ישעיה מז, ט) על אדמת הקודש, בין
המאורעות החמריים. בין הרוחניים, שלפי מבט העין הקלוש היו יכולים למעט את אהבתה
וכבודה, להרחיקה מלב ולהשניאה ח"ו, לא יכלו לה. לא יכלו כל שממותיה וחרבותיה,
כי אם להוסיף לה אהבה על אהבתה, אהבת חמלה לאם אומללה, נוסף על אהבת כבוד ויקר
לגברת ממלכות. וכשם שלא יוכל כל חורבן חומרי למעט את האהבה, ולכבות את אש החיבה
הקדושה והעמוקה, הלוהטת בנשמת האומה כולה פנימה לארץ חמדה, כן לא תוכל ג"כ כל
שאיה רוחנית גם אמיתית וק"ו מדומה, למעט את עז אהבת אומן לארץ צבי, לארץ
חיים. אם הגערה, הנבואית האיומה ומחרידה, הגערה שיכולה באמת להקפיא כקרח גם את דם
הלב היותר רותח וחם לאהבת ציון וירושלים, הנזיפה הנוראה האומרת בחמת אלוהים
"כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה,
להסירה מעל פני" (ירמיהו לב, לא). אם קובעת כוס תרעלה זו, לא הספיקה לצנן את
חם אהבת קודש, העומדת לעד לציון ולמקראיה, רק לשוא נפחד שיוכל שום קלקול מעמד, שום
המעדת רגל, לרופף עוד את הקשר הנאמן העומד וקיים לעד, בחרצובות אלוהיות העומדות
נצח סלה. הם יעברו כצל עב קל על השמש בעז גבורתה, ואור אהבת ציון וחמדת ארץ חמדה
יאיר באור שבעתיים, ילהיב כל, לב וירומם כל רוח, יקדש ויעודד.
לשוא יתאוננו המתאוננים, מכל הצדדים האוהבים והאויבים על
מהלכה של הפעולה המעשית להתישבות אחינו על אדמת הקודש, שלא גדול עוד ערכה. טרוטי
עיניים אלה אינם רואים את האור, אינם מרגישים אותו. אינם מכירים את אוצר החיים
הגדול והאדיר שיש לנו גם עתה בארץ חמדתנו, אינם מכירים את כח הצומח האדיר והנאור
שכבר חבוי ואצור בקרבו, אינם מכירים את השפעתו הגדולה של זה הקהל הקטן היושב על
אדמתו, אדמת קודש. אינם מכירים, בשביל שאינם למודים להכיר את התוך, את הנולד, הם
יכולים רק, להתפעל מציורים של גוונים קורעי עיניים, "משפעת קלגסים וקול
צווחות" (סוטה מב.). אבל אינם יכולים להכיר את הדר החיים של הקדושה השאננה,
את המנוחה הפנימית ואת האור המאיר בשלוה ובטחה גנוזה, השורה בעצם קדושתו בכנסת
ישראל כולה היושבת על אדמת הקודש. הה, עיורים, מי יתן לכם עיניים לראות בלב פנימה,
הוי יושבי ארצות חשוכות, התוכלו גם לשער ולהכיל את גאון הקדושה, את ששון העולמים,
את שפע נחלי העדנים השוטף בקרב הלב של בן ישראל היושב על אדמת הקודש? הטעמתם טעם
גן עדן זה? הוי אחים נדכאים ואומללים, לבי לבי עליכם, מעי מעי עליכם. הקשיבו
ושמעו. שמעו ותחי נפשכם. תחת עלפת התוגה, הגלויה והנסתרת, למראה החורבן והשממה,
למראה מהפכת הזרים. למראה כל הוד וכל קודש הנתוץ והרטוש, תחת אדר יגון זה אור נוגה
מאיר, אור משיב נפש ומשלם ניחומים, אור מאזר חיל ומושיט תקוה, "כאיש אשר אמו
תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" (ישעיה סו, יג).
דברי ראי"ה, יפו, שנת תרס"ז
להלן דברי רמ"צ נריה, בספרו "חיי
הראי"ה" (עמ' קצב, קצג) המביא עדות ממי שהיה נוכח אצל הראי"ה כשבאו
להפרד ממנו רבנים מרומניא שבאו לבקר בארץ, בשנת תרצ"ג.:
"הרב דיבר ברטט
על העובדא המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות
לא"י. ואמר לי: "תמסרו לכל הרבנים והצדיקים, הם עתידים ליתן את הדין. בא
אליהם יהודי להתיעץ לאן להגר [לנדוד], ושולחים הם אותו לכל הרי חושך [הערה: שמא
כוונתו לארה"ב, שהוא סמל לשפל המדריגה], רק לא לא"י. תאמרו להם שהם
יצטרכו למסור על כך דין וחשבון!" עכ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!