לא להשלים עם העבירה
הפקדון היקר מכל
"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר" — בפסוקים אלו מדובר על אדם שמסר ביד חברו פקדון לשמירה, ולאחר זמן טען השומר שהפקדון נגנב או אבד ממנו. על השומר להישבע ששמר כראוי ושלא שלח ידו בפקדון, ואז ייפטר מלשלם. אך אם התברר שהשומר לקח את הפקדון לעצמו — עליו לשלם כפליים לבעל הפקדון.
הפרשייה המרכזית הזו בדיני השומרים רומזת לפקדון החשוב ביותר שניתן בידינו: "נשמה שנתת בי טהורה היא". הקב"ה מפקיד בידינו את הנפש האלוקית, שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ועלינו לשמור היטב על הפקדון היקר הזה.
כותבים הפוסקים שמתפילת 'מודה אני' לומדים שלא לערבב פקדון עם חוב — כלומר, אם מישהו שחייב לי כסף גם הפקיד אצלי פקדון, אסור לי לעכב את החזרת הפקדון כדי להוציא ממנו את החוב. למה? כי גם אתה הפקדת את הנשמה אצל הקב"ה — "בידך אפקיד רוחי" — ואתה לא רוצה שהוא ישאיר את הפקדון אצלו בבוקר רק בגלל שיש לך אצלו איזה חוב, נכון?
לשמור על הפקדון בנאמנות
"עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כב,ח).
אל המהרי"ל דיסקין זצ"ל הגיעו שני אנשים לבוררות. הוויכוח ביניהם היה על סכום כסף גדול, כחמשת אלפים רובל. השלישו בידו את סכום הכסף, עד שיפסוק.
לאחר מספר ימים הופיע אחד מבעלי הדינים ואמר שהוא חייב לקבל למשך יומיים אלפיים רובל מתוך הסכום שהפקידו אצל הרב. אמר לו המהרי"ל דיסקין: "הבעיה היא שהחבר שלך הקדים אותך כבר אתמול וביקש שלושת אלפים רובל". נזעק המתדיין ושאל: "האם הרב נתן לו?! הלא הפקדנו את הכסף אצל הרב מתוך אמונה!"
הרגיעו הרב: "אל תדאג, לא נתתי לו פרוטה... וגם לך לא אתן עד שאפסוק בדין!"
בין נפילה להשלמה
גם אם לפעמים קורה שפשעת בפקדון — לא להתרגל לזה. ובוודאי שלא להצדיק את זה אידיאולוגית.
"וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא,ו). רש"י שואל: "ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף?" ומשיב בשם רבן יוחנן בן זכאי: "אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב — תירצע".
שואל הרב יעקב משה חרל"פ שאלה נפלאה (מי מרום, חלק ה', פרשת משפטים): אם כן, למה לא רוצעים את האוזן מיד אחרי שגנב?
ומשיב: "למדים אנו מזה, שאף על פי שעלול האדם להיכשל ולהילכד בפח יצרו האורב לו תמיד, בכל זאת עליו ללחום שלא ליפול ולרדת למדרגה נמוכה כל כך, עד כדי לאהוב את המכשול. שכן בזמן שמרגישים אהבה למכשול — הרי זה סימן לכריתה גמורה ממקור הקדושה. לפחות היה לו לאדם להישאר במדרגה כזו שהדברים ששמע על הר סיני יהיו צורמים את אזניו, מבלי להשלים עם הדרכים והמעשים הרעים. ולכן, רק כשאומר 'אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי' — שמראה בזה שאינו מתחרט על דרכו הרעה, ובא לידי מדרגה שפלה כזו ששפחה יורשת גבירתה, להחליף את אהבת ה' לאהבה זרה — אז 'ורצע אדוניו את אזנו במרצע', שלידי מדרגה כזו לא היה לו להגיע בשום אופן!"
העבירה היא לא משהו עצמי לך. אף פעם אל תשלים עם זה!
אתה לא מתפלל במניין? תבכה על זה כל פעם שאתה עובר ליד בית הכנסת של אנשים שכן זכו!
אל תשלים עם העבירה, אל תמצא אידיאולוגיה חדשה למה זה בעצם כן מותר...
מי שכן משלים עם הבעיה, מגיע לידי "ועבדו לעולם" — איך הוא ייצא מזה? הרי זה כבר נהיה חלק ממנו: "אהבתי את אשתי ואת בני"...
חמש דקות של קדושה
תמיד תהיה שייך לקב"ה, גם כשאתה בעבירה. וגם להיפך — כשאתה כל החיים בבעיה ואז מגיעה איזו הזדמנות להיות טוב, אל תהסס להיות טוב, אפילו לכמה דקות.
מספר הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה, חלק ב', עמ' 319):
פעם נזדמנתי לעיירה אחת בטקסס, ביום שישי אחר הצהריים, ולהפתעתי ענו לי: "כן, יש כאן מקוה". ואתם מבינים שבדרך כלל, במקומות כאלה, אני לבד במקוה, וטובל בתחושה חגיגית שאני הראשון שעושה זאת במאה השנים האחרונות...
שמחתי שיש מקוה, והלכתי לשם לפי ההוראות שקיבלתי. כפי שציפיתי, טבלתי שם לבדי. עמדתי כבר לצאת, כשפתאום נכנס אדם. מה אומר לכם... לא רק שהאיש לא נראה כמו יהודי שטובל במקוה — אם הייתי פוגש אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתי יודע שהוא יהודי. היה בו איזה חיספוס כזה. הוא היה חבוש כובע קאובוי גדול, ועל חזהו התנדנדה לה שרשרת עם תליון...
"האיש הזה הולך למקוה??" אמרתי לעצמי, "אולי בטעות הגיע לכאן".
כנראה שלא יכולתי להסתיר את הפתעתי, כי הוא מיד פנה אליי. וכאן באה ההפתעה השנייה: הוא דיבר ביידיש! לא יידיש אמריקאית — יידיש אמיתית, יידיש של מזרח אירופה... והוא אומר לי: "ומה אתה עושה כאן?" לא יכולתי להתאפק. שאלתי מיד: "מי אתה? מה הסיפור שלך?" — "חכה לי כמה דקות", אמר.
הוא התפשט, טבל במקוה, התלבש, ואחר כך הציע לי להחזיר אותי למלון שלי ברכב שלו. בדרך, פתח האיש עם כובע הקאובוי ואמר: "אתה בטח שואל את עצמך מה אדם כמוני מחפש במקוה, נכון?"
אתם מבינים, חברים? אדם לא הולך למקוה ביום ראשון בשביל שיהיה לו יום שני נפלא. והוא לא הולך למקוה ביום שני לכבוד יום שלישי. יהודי הולך למקוה ביום שישי — בשביל שיזכה לשבת הכי נשגבה.
אמר האיש: "אם אני הולך למקוה ביום שישי, אתה מניח שאני שומר שבת, נכון? אבל האמת היא שלפעמים אני שומר שבת ולפעמים אני לא שומר שבת".
המשיך וסיפר: "נולדתי בכפר קטן ברומניה. כשהייתי כבן שמונה, לקח אותי אבי לעשות שבת אצל ההייליגער ר' ישראל מוויז'ניץ".
בטח שמעתם על וויז'ניץ. וויז'ניץ היא שושלת חסידית קדושה מאוד שמקורה ברומניה, והיא מתמחית בשני דברים: בשמחה הכי גדולה, ובשבת הכי עמוקה. ושני הדברים קשורים, כמובן: אם אתה לא יודע מהי שמחה, איך תדע מהי שבת? ואם לא טעמת את עומק טעמה של השבת, מה אתה יודע על שמחה...
והכול יודעים שהרבי מוויז'ניץ האחרון שלפני השואה, ההייליגער ר' ישראל, בעל ספר "אהבת ישראל", היה אדם עניו, מתוק ועמוק באופן מיוחד...
המשיך האיש לספר: "זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי אצל רבי חסידי, ותרשה לי לספר לך מה קרה שם. היו שם אלפי חסידים, הצפיפות הייתה נוראה. כולם דחפו את כולם, בשביל להיות קרוב לרבי. אבא שלי, שידע מראש מה הולך לקרות, פחד שירמסו אותי, לכן עוד לפני שהתחיל ה'טיש' אמר לי: 'בוא ואושיב אותך מתחת לשולחנו של הרבי. שם תהיה מוגן ויהיה לך קל לשמוע מה הוא אומר. ואם תהיה עייף, אין בעיה — תוכל לשכב שם ולהירדם'.
"וכך היה. מצאתי לי מקום מתחת לשולחנו של הרבי. לא הייתי לבד — הייתה שם 'ממלכה' שלמה של ילדים, והיה מאוד נחמד... והרבי היה כל כך מתוק. הוא ראה שיש ילדים מתחת לשולחן, ודאג להם כל הזמן: הוא נתן לנו חלה וגם דגים, ומכל השיריים שחילק לחסידים חילק גם לנו. ומאחר שישבתי הכי קרוב אליו, לא היה חסר לי כלום. הרגשתי שהרבי זוכר כל הזמן שאני שם, והוא משגיח עליי".
אתם יודעים, חברים, כמה זה חשוב לילדים ששמים אליהם לב? אין לנו מושג. זה יותר מחשוב. זה חיוני ממש.
המשיך הייד'לה לספר: "ובכן, אני יושב מתחת לשולחן, והרבי מתחיל לומר תורה. הוא לימד, מן הסתם, דברים עמוקים מאוד על הפרשה, אבל הייתי רק בן שמונה ולא הבנתי דבר. אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. הרבי החל לדבר לאט, בהתרגשות גדולה. ופתאום הבנתי כל מילה. וכך אמר הרבי:
'שמעו נא, אחים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב ביותר, ואני רוצה שתזכרו אותו לתמיד: ישנם עיתים שבהם אנחנו מרגישים טהורים כפי שהיינו כשיצאנו לאוויר העולם, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו קדוש. אבל אז מופיע השטן — ה"צד האחר" שבתוכנו, והוא אומר לנו: אני מכיר אותך, אח שלי. אני יודע מה עשית אתמול, ואני גם יודע מה אתה מתכנן לעשות בעוד שעתיים. אז את מי אתה חושב לרמות? מה קרה לך פתאום? התקף קטן של קדושה, אהה? תהיה כן עם עצמך! אל תנסה להיות מה שאתה לא!'
"ופתאום קם הרבי על רגליו וזעק ממעמקי לבו: 'תקשיבו לי, יהודים! תגידו ל"צד האחר" שלכם: תעזוב אותי לחמש דקות! תן לי לשכוח לרגע מהעבר שלי ומהעתיד שלי. זה לא מעניין אותי עכשיו! בחמש דקות הקרובות, אני רוצה להיות קדוש ולעבוד את השם!'
"הרבי התיישב במקומו, ופתאום הרגשתי את ידו נחה על ראשי הקטן. הוא הביט בי מתחת לשולחן, עיניו היו אדומות מבכי, והוא אמר: 'שמעת מה שאמרתי, ילד מתוק שלי? אנא, אל תשכח'".
סיים האיש עם כובע הקאובוי: "אחרי כשנה-שנתיים היגרה המשפחה שלנו לאמריקה. קרה איכשהו שבקושי קיבלתי חינוך יהודי. אני חי כאן בטקסס, כמעט כמו גוי. אני לא יודע הרבה, וגם את מה שאני יודע לרוב אני לא שומר. לרוב אני לא שומר שבת ולא אוכל כשר. אבל מדי פעם, משהו עמוק מתעורר בי. מדי פעם אני מרגיש שאני רוצה להיות קדוש, שאני רוצה לעשות מצווה. כמובן שמיד לוחש לי קול ציני בתוכי: 'השתגעת? זה לא מתאים לך. תהיה אמיתי! תהיה מה שאתה!'
"ואז אני נזכר בדבריו של הרבי...
"גם היום, כשהתחשק לי פתאום לנהוג כמו החסידים שהכרתי בילדותי וללכת למקוה, שמעתי את הקול הזה בתוכי: 'מקוה? השתגעת? אתה אפילו לא שומר שבת בקביעות!' והאמת היא שאני לא יודע אם יהיה לי הכוח לשמור את השבת הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל רציתי ללכת למקוה, וזכרתי מה ששמעתי מתחת לשולחנו של הרבי".
כך אמר לי המקוה-ייד'לה הזה עם כובע הקאובוי, בעיירה נידחת בטקסס. אין לכם מושג כמה שמחתי לפגוש אותו... "גוואלד, גוואלד!" לא הפסקתי לומר לעצמי. אלף פעמים "גוואלד".
לא לתמיד — רק לרגע הזה
אתם שומעים, חברים? אפילו אם בעוד חמש דקות אשוב לשפלות שלי, לשכחה שלי... מה רע בלהיות קדוש חמש דקות?
אתם יודעים מה הבעיה שלנו? הבעיה שלנו היא שבכל פעם שאנחנו מתעוררים לעשות משהו טוב, משהו קדוש, אנחנו חושבים שזה חייב להיות לתמיד. כשיש לי "התקף נשמתי" קטן, אני מיד אומר: "ריבונו של עולם, אני נשבע לך שאהיה טוב לתמיד!" ואז, בפעם הראשונה שאני נכשל, אני נשבר. אני אומר לעצמי: "לא הולך לי. לא אצליח. זה לא בשבילי".
אבל תארו לכם שהיה לי האומץ לומר: "ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את רצונך. רק שבינתיים, אני לא יכול להבטיח לך יותר משתי דקות... מה רע בשתי דקות?"
אתם יודעים, רבותי, לעומת הנצח — מה ההבדל בין שתי דקות לשבעים שנה?
אז חברים, בשביל ניגון טוב — האם תוכלו להיות קדושים לחמש דקות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!