לנחם את עם ישראל
חודש שבט[1]
בשמו מופיע בתנ״ך פעם אחת בספר זכריה (א,ז): ״בְּיוֹם
עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת
שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן
עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר".
הנבואה שמקבל זכריה הנביא מלאה דברי
ניחומים ורחמים: "וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה'
צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה
אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר
בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים" (יב-יג).
"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם
בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל
יְרוּשָׁלִָם: עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי
מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (טז-יז).
הרב מלמד אותנו, שבתקופתנו הנחמה היא
החובה הגדולה והקדושה המוטלת על תלמידי חכמים וכל מי שדבק בדרכיהם.
מאמרי הראי׳׳ה (ב' עמ' רע"ט): "גדולה היא מצות תנחומי אבלים על צרת יחיד, קל
וחומר על צרת הרבים. אבלה היא כל האומה בכללה על בניה הרבים שנפלו חללים, שהומתו
בידי רשעים ערלי בשר וערלי לב, ולבה נשבר ונדכא. ואיך לא ננחמנה?".
עם ישראל עבר צרות רבות בגלות ורבים
מישראל הומתו, הרב כתב את הדברים עוד לפני השואה הנוראה שחווינו בדורנו, כשם
שקיימת מצוות ניחום אבלים לפרט כך בוודאי קיימת מצוות ניחום אבלים לציבור.
"מה הוא הנוחם, זה אנו צריכים
ללמוד עלינו להתעלות מעל השפלות של נחמה של תפלות, ומכל שכן מנחמתא דגידופא של
"מאי אפשר למיעבד", ולבוא עד אותו מצב הנפש, ממנו נוכל להרעיף טל של
נחומי אמת".
"לנחם את ישראל, לדבר על
לב ירושלים שכבר לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאיה, שכבר נרצה עוונה, זה נחשב זה כמה
לצעד מסוכן מאד. לחנופה מזקת ומבלה עולם. אבל הנה הגיעו ימים, שאנו מוכרחים
להתרומם דווקא אל אותו הגובה שממנו נוכל להגיע לזה. שנוכל בלא פחד של סכנה לאמר
נחמה לישראל, לאמר לו שכבר לקח מיד ה' כפלים בכל חטאתיו וכי נרצה עוונו".
הנחמה השלמה היא שתמה מכסת הייסורים,
נרצה עוונה של האומה ומעתה ה' יעריף עלינו רחמים.
בנחמה יודגש יסוד נוסף והוא המדרגה
הרוחנית המהותית הגבוהה של עם ישראל: "אנחנו חייבים
לנחם את ישראל, להודיע את השבח הכללי של כנסת ישראל, בייחוד בכללותה, להודיע את
טהרת הנשמה ובריאותה המושרשת בקרבה", ובעקבות כך בוודאי תגיע הגאולה.
נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר
גדולה וקדושה, חובת תלמידי חכמים צדיקים וקדושים וכל מי שהוא מרגיש בלבבו נטיה
ללכת בדרכיהם.
בחודש שבט משה רבנו החל לומר את נאומי הפרידה שלו מעם ישראל שבמרכזם תוכחות קשות על מעשי העם
בארבעים שנות הנדודים במדבר ואזהרות חמורות מפני התבוללות דתית ותרבותית בארץ ישראל,
ודווקא בחודש זה מנבא זכריה נבואה שכולה רחמים ותנחומים.
הגאולה האחרונה שזכריה חשב שתהיה בבית
שני ולא זכינו ונדחתה לבית שלישי, הרב מלמד אותנו שבמרכזה יש להעמיד את הרחמים
והניחומים.
משמעות השם "שבט" הוא מכה (בלשון האכדית) יש אומרים שזה בגלל הגשם הכבד היורד בתקופה זו.
אחת הדעות בחז"ל שמחודש זה
התחילו מכות מצרים: "יש אומרים כי משבט התחילו
המכות למצריים, לפיכך נקרא שבט - שבט למצריים, חשוב עשר מכות לשמונה שבועות, ארבעה
בחודש שבט, וארבעה באדר, ושנים בחצי ניסו, ובחמשה עשר בניסו יצאו" (פסיקתא
זוטרתא שמות פרשת בא י' כד).
מאידך בט"ו בשבט מתחילה הפריחה
בראש השנה לאילנות, סימו המבשר את הקרבה לאביב, חודש
הגאולה.
תוכחותיו של משה רבינו התקיימו בנו
במלואו, הכו אותנו בשבטים רבים ולא רק את המצרים.
בחודש זה אנו בארץ ישראל רואים את
שיבת השכינה ברחמים גדולים כנבואת זכריה שמתממשת לעינינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!