חינוך של חנוכה וחינוך של שבת
מצוות[1]
הדלקת נר שבת ומצוות הדלקת נר חנוכה נראות דומות מאוד -
״להדליק נר של שבת״, ו״להדליק נר (של) חנוכה״, אך מהתבוננות בהלכותיהן ניכר שיש
ביניהן הבדלים יסודיים ומשמעותיים:
א. סוג הפתילות והשמנים -
״פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת (מפני איכותם הגרועה שלא נאחז
בהם האור כראוי), מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת״ (שבת כא:).
ב. זמן ההדלקה - הדלקת נר שבת
היא מבעוד יום, ואילו הדלקת נר חנוכה היא דווקא לאחר מכן - משתשקע החמה.
ג. מקום ההדלקה - הדלקת נר שבת
צריכה להיות בתוך ביתו של האדם - במקום אכילתו או שנתו, ובמקום הגבוה מעשרה טפחים,
ואילו חובת הדלקת נר חנוכה היא דווקא ׳על פתח ביתו מבחוץ׳, ובמקום הנמוך מעשרה
טפחים (ולמעלה מג׳ טפחים).
ד. עיקר מצוות ההדלקה - בנר שבת
מטרת ההדלקה היא דווקא התוצאה, שיהיה הנר דולק והאור יהיה בבית, ואילו בנר חנוכה
דווקא פעולת ההדלקה המהווה אמצעי למציאות האור היא העיקר, שהרי ׳הדלקה עושה מצוה
וכבתה אין זקוק לה׳ (אין צורך להדליקה שנית).
ה. מטרת ההדלקה, השימוש באור הנר
- עניינה ומטרתה של הדלקת נר השבת היא שישתמשו באורו ובכך ירבה שלום הבית בבית,
ואילו בנרות החנוכה אסור להשתמש אלא לראותם בלבד.
מהו אפוא המכנה המשותף להבדלים אלו
ולהבדלים נוספים אחרים, ומהו ההבדל העקרוני בין שתי מצוות אלו כפי שבא הדבר לידי
ביטוי בהלכותיהם השונות ואף המנוגדות זו לזו?
מובא בספרי החסידות (שפת אמת, שם משמואל, נתיבות שלום ועוד), שישנן שתי דרכים להפגיש בין
האדם ובין האור שבעולם - הטוב, האמת, הצדק, המוסר והיושר האלוקיים שבעולמנו,
עולם המלא חושך - שקר, רע, עקמימות ותאווה.
הדרך האחת -
להוציא ולהרחיק את האדם מן ה׳חושך׳ - החיסרון, הרע והטומאה הקיימים בעולם, ולהביאו
למחוזות אחרים אשר בהם נמצא ה׳אור׳ - הקדושה, הטהרה, הערכים והמוסר.
זוהי בחינת השבת אשר בה מתרחקים אנו מהחושך החומרי שבעולמנו ושבחיינו - מהטרדות,
מהחסרונות ומהקלקולים שבהם, עד אשר מכוחה של השבת מתייחסים אנו אליהם, לפחות
במהלכה של השבת - כלא קיימים במציאות, כמאמרם של חז״ל: ׳ראה מלאכתך כאילו
עשויה׳... ואנו מפליגים אל הנפש (כנאמר: ׳וביום השביעי שבת וינפש׳ - מלשון נפש),
אל הנשמה של עולמנו החומרי - השבת, המהווה מעין שגרירות של העולם הבא בעולם הזה...
הדרך השנייה הפוכה לגמרי מהראשונה - מטרתה איננה להוציא את האדם מהתמודדותו המורכבת
עם העולם הזה ובכך כביכול להתייאש מתיקונו, אלא אדרבא, להכניס את האדם עם האור
האלוקי הגנוז בו אל ממדי החושך המסובכים והמורכבים של עולמנו, להאירם ולתקנם ככל
הניתן.
זו מהותו של חג החנוכה - להאיר בתוך החושך, לגלות את האור הגנוז בו, ואף לצרפו להיות חלק מן
האור המאיר והמתקן את העולם.
מובן ששתי דרכים אלו נכונות ונדרשות,
כשדרך השבת התדירית - פעם בשבוע, מהווה את היסוד האמיתי להצליח גם בדרך המסובכת של
חג החנוכה.
מכאן מובנים ההבדלים ההלכתיים
היסודיים בין הדלקת נר שבת להדלקת נר חנוכה:
בשבת אשר
עניינה ומהותה הוא האור הרוחני העליון הנמצא למעלה מעולמנו והמאיר אליו מכוח
קדושתה של השבת - הדלקת הנר היא למעלה מעשרה טפחים, הרומזים לגובה הרוחני אשר בו
נמצאת השכינה לפי קבלתם של חז״ל, שהרי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים.
הפתילות צריכות להיות כאלה שהאש החומרית, כמשל לאש הרוחנית, נאחזת בהם היטב על מנת
שאור האש ידלוק כראוי. זמן ההדלקה הוא דווקא ביום, בזמן אשר בו השמש זורחת ומאירה
כמשל לקדושה המאירה את חיי העולם הזה, ומטרת ההדלקה היא שיהיה האור החומרי כמשל
לאור הרוחני דולק.
לעומת זאת, בחג החנוכה אשר מטרתו להאיר את החשכה גם במקומות היותר שפלים ונמוכים, הגובה בו
מדליקים את הנר הוא דווקא למטה מעשרה טפחים, בגובה אשר בו כביכול לא נמצאת השכינה.
זמן ההדלקה הוא דווקא בחושך - משתשקע החמה, וגם פתילות ושמנים שכביכול אין האור
נאחז בהם יפה מותרים להדלקה על מנת לגלות את האור הטמון גם בהם, וממילא מובן שעיקר
המצוה היא פעולת ההדלקה הנעשית על ידי האדם אשר תפקידו להאיר את העולם גם במקומות החשוכים
והמסובכים שבו.
גמ' (שבת כג:): "אמר רב הונא:
הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים".
רש"י מבאר, כי כוונת הגמרא
להדלקת נר שבת ונר חנוכה: "בנים תלמידי חכמים –
דכתיב (משלי ו): "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה שבת וחנוכה בא
אור התורה".
רואים מכאן שלנרות שבת וחנוכה יש קשר
הדוק לחינוך הילדים!
ישנן כל מיני גישות לחינוך וישנם כל
מיני סוגי ילדים, כל ילד זקוק לגישה אחרת, כל ילד 'נדלק' בצורה אחרת ומאיר בצורה
מסויימת!
ישנם ילדים הצריכים התנהגות של חנוכה
ואחרים הצריכים התנהגות של שבת...
בדור שלנו צריכים דמות שתחנך כמו
חנוכה ותדע איך לרדת אל הילדים באהבה...
אמנות ההכלה (עמוד 88) – הצורה שבה מורחים את השוקולד:
מאוחר בלילה, ההורים מתחילים להילחץ:
הילדים עדיין לא ישנים, התינוקת בוכה, הכלב נובח והם-עצמם עייפים... פתאום האב
מתחיל לצעוק ולאיים, ותוך דקות ספורות הילדים במיטה. למרות המתח הם יירדמו, אולי
ירטיבו, אולי יקומו מתוחים, אבל הם כבר ישנים, ומה זה בעצם משנה...?
כל הורה אוהב את ילדיו. זו עובדה ואין
על זה ויכוח. עיקר המשימה הוא לגלות את אהבתנו, שכן מקום משימת החינוך הוא
באמצעים ולא במטרה.
אם גם כך בסופו של דבר הילדים יירדמו,
עיקר העיסוק שלנו אינו ה'מתי' אלא ה'איך׳ הם יירדמו.
לכן, מה שחסר בסיפור זה הוא חוויית
המנהיגות של ההורה. ההורה הוא המוביל, הוא מאמין בהשפעתו, וכשיקיים את ״סוף מעשה
במחשבה תחילה״, תחל ההתארגנות לקראת השינה שעה וחצי לפניה.
צריך לתכנן ארוחה נעימה, פשוטה אך שמחה,
פיג׳מה וצחצוח שיניים ולבסוף סיפור, או לימוד הלכות לשון הרע או פרק תנ״ך, ואז
קריאת שמע על המיטה.
עבודת החינוך אינה צריכה כאמור להתמקד
במטרה, ״האם הכנת שיעורי בית?״, ״מה, לא אכלת את הסנדוויץ'?!״, ״אל תנבל את הפה!״,
״עוד לא קמת? מאוחר!״. זהו חלק זניח.
עיקר החינוך הוא בצורה, באווירה,
במבט, בחיוך, בחיבוק, בדרך שבה אנחנו מורחים את השוקולד על הלחם...
אמנות ההכלה (עמוד 90) - הדרך להיות אב סמכותי:
שאלה: אני אבא חלש, ביישן, עדין, לא
סמכותי... מהי הדרך לעורר את הסמכות האבהית שבי?
הסמכות האבהית היא אחד הדברים החסרים
ביותר בדור הזה. כי האב במהותו הוא חסד מתוק וכל עבודתו היא להתגבר, כלומר להיות
גבר, ״ברוך שלא עשני אשה״.
העבודה על הגבריות היא סוג של מלחמה.
אולם מהי הגבריות?
החברה המודרנית פיתחה אצלנו דפוס
מוטעה של הגבר כגס ורודני, וזה אינו נכון. האמת היא שההתפתחות
הגברית היא על ידי גילוי רגשי, ביטויי חיבה, פתיחות אמוציונלית.
זה שאתה מדבר על עצמך באופן כזה כבר
מעיד על כך שאת השלב הזה עברת. כי גבר ה״מראה שרירים״ אינו אלא ציור של אדם חסר
ביטחון שצריך לעורר סביבו התפעלות או בהלה על מנת להוכיח את גבריותו.
אולם לאחר שלמדת לדבר באמת על רגשותיך,
בעיקר עם אשתך, עליך ללמוד להעמיד פנים, לכעוס ב'כאילו', וזה באחוז אחד של המקרים.
ברוב המקרים, הסמכות מתבטאת באקט של חיזוק, כמו ״אני לא מאמין שאתה - ילד שכולו
עדינות - מסוגל לדבר בצורה כזאת״.
ולפעמים דיבורך עמו הוא תוצאה מחייבת של
מעשה רע: ״אם אינך מסוגל לשבת בשקט בשולחן, היכנס לחדר לחמש דקות ותעשה ׳חושבים׳
על התנהגותך״, לגבי האחוז האחד הזה, תוכל לעמוד מול המראה ולדמיין שהילד מכניס
ברזל לשקע, ואז תרים את קולך: ״תוציא מיד את הברזל!״ זה פיקוח נפש... כי הרי הילד
ירא מאביו, כצורך נפשי, וזה הרי טמון בו!
בנין אמונה
(חגים עמ' 100) – מהי גבורת המכבים?
גבורתם של המכבים המעטים בלחימתם אל מול
הצבא היווני הרב והעצום שרדף אותם, כמתואר בספרים החיצוניים - ספר חשמונאים
וכדומה, אינה מוטלת בספק.
על כן, מפתיע מאוד שבנוסח תפילת
על הניסים המעצימה את נס הנצחון הצבאי שאותה אומרים אנו בימי החנוכה, מתוארים
המכבים כחלשים ביחס ליוונים המכונים גיבורים, כנאמר: ״מסרת גיבורים (היוונים)
ביד חלשים (המכבים)״, האומנם?
מבאר הרב קוק שישנם שני סוגי גבורה:
הגבורה האחת - גבורה גופנית חומרית,
הנובעת פעמים רבות (לא תמיד, כמובן) מצדו הבהמי של האדם ומקלקוליו המוסריים, גבורה
הבאה לידי ביטוי בהכנעת אחרים וכיבושם. זוהי גבורה חיצונית ויחסית - גבורת
ההתפשטות וההתרחבות הבאה (בדרך כלל) על חשבונם של אחרים.
הגבורה השנייה היא גבורה מוסרית
אלוקית, הנובעת מנשמתו העליונה של האדם, הבאה לידי ביטוי בכיבוש האדם את עצמו
- בשימת גבולות ובסידור כוחותיו השונים וארגונם בתוכו בצורתם המדויקת והמאוזנת,
המבטאת כל כוח וכל כישרון לפי ערכו האמתי. זוהי גבורה פנימית-אלוקית - גבורת
הצמצום.
יסוד גבורתם של ישראל, הבאה לידי ביטוי פעמים רבות גם באופן חומרי, חיצוני ומעשי, כמו במלחמה
צבאית כנגד אויביהם ובהכנעתם, איננה גבורה חומרית-כוחנית הנובעת מהצד הנמוך והשפל
שבנפש האדם ומקלקוליו המוסריים, אלא גבורה חומרית ומעשית הנובעת מהגבורה
הפנימית-המוסרית אלוקית!
הרב קוק
(עולת ראי״ה א,עב): ״גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא
בכיבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם ומאבדים אותם אלא גבורה שבעיקרה היא
קשורה בכיבוש שאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוקית״.
וכן (אורות,
ישראל ותחייתו ח): ״גבורתנו עדינה היא, אי אפשר שתהיה גבורת חורבן וכיליון״.
מכאן מובן, שאף על פי שלאורך כל
ההיסטוריה מוטלת עלינו האחריות והחובה להתגבר על אויבינו באופן פיזי ובכוח הזרוע,
גבורה חומרית זו אינה נובעת מקלקול מוסרי ואינה התפרצות פיזית אלימה חסרת שליטה,
אלא מקורה ויסודה בגבורה מוסרית, ערכית וקדושה, הזוכה מכוח כך גם לסיעתא דשמיא
אלוקית, היודעת "כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'״...
על כן, תיאורם של המכבים כחלשים לא
מתאר את חולשתם הפיזית הצבאית אלא את חולשת דעתם המגלה את מעלתם הרוחנית, בכך
שידעו שאין הניצחון תלוי רק בהם אלא בהקב׳׳ה הנלחם עימם, ובא הדבר ללמד שאף על
פי שהיו גיבורים ונועזים באופן חומרי ומעשי, מקור כוחם לא היה גבורתם החיצונית,
אלא קדושתם האלוקית הפנימית אשר ממנה נבעה גבורה חיצונית זו.
כדבריו הנפלאים של הגר׳׳א (סידור הגר׳׳א שיח יצחק): ״וזהו מאמרם - ׳חלשים׳, שהיו כל כך צדיקים שלא
תלו ניצחונם מחמת גבורתם, אלא שהיו חלשים כדעתם שידעו שמחמתם (בזכות גבורת עצמם)
לא ינצחו, אלא רק מחמת עזרת ה׳״!
ובחזרה לחינוך הילדים - השבת אשר בה
חל חג החנוכה, היא שבת מיוחדת מאוד המסוגלת לאחד את הצדדים של שבת וחנוכה יחדיו!
ה׳נתיבות שלום׳ (מאמרים לחנוכה עמ' פו'): ״שבת חנוכה מעלתה גדולה מאוד והיא בבחינת תכלית
השלמות שנר חנוכה ונר שבת משלימין זה את זה... ונמצא כי שבת חנוכה היא מהשבתות
הגדולות בשנה, ומבחינה מסוימת זו השבת הגדולה של השנה שיש בה עליה לכל הפתילות
והשמנים שאין מדליקים בהם בשבת, וכל יהודי יכול להידלק בה מאור השבת...״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!