הכרת המקום שלי ושל האחר
בראשית (מט,א-ב): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל
בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב".
בפסוקים מודגש רצונו של יעקב שכולם יהיו יחד בשעת הברכה: "האספו" ו"הקבצו".
מדוע כל כך חשוב ליעקב לברכם יחד, הרי כל אחד מהבנים קיבל ברכה שונה, והדבר עשוי להוביל
לקנאה ביניהם.
השאלה מתעצמת כשמדובר על בניו של יעקב. הוא
יודע לאן בניו הגיעו כאשר הוא נהג בסוג של אפליה בין יוסף לאחיו, אז מדוע שוב הוא
נוהג כך? מדוע להשמיע בפני כולם, מי הנבחר, מי נדחה, מי התאפיין בגבורה, מי
התאפיין במסחר, ומי בלימוד תורה? הרי זה יגרום להפליה בין האחים, ועלול לגרום לעוד
מריבות בין האחים?
בנוסף הרי
יעקב יודע עוד מילדותו מהי קנאה בין אחים. עשיו אחיו קינא בו על הברכה, וגרם לו לגלות שנים רבות. האם עכשיו
יעקב חוזר על אותה טעות, ומודיע לכולם, מי יקבל את ברכת ההנהגה?
מחלקי המים: ראה ספר אבודרהם סדר מוצאי שבת
שכשאומרים את נוסח התפילה לאחר ההבדלה: "אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את
ששת ימי המעשה הבאים אלינו לשלום. חשוכים מכל חטא ומוצלים מכל דבר עון. וחנונים
דעה והשכל מאתך. ותשמיענו בהם ששון ושמחה. ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם
על לבנו" (לקוח מתוך סידור רב עמרם גאון) צריך לכוון על שם ויקנאו בו אחיו …
כי הקנאה גורמת הרבה רעות כמו שמצינו בענין יוסף".
התשובה היא
שיעקב לא רצה חלילה לגרום לקנאה או להפליה, אלא ההפך הוא רצה להעביר מסר לבניו, שהם כולם עם אחד.
יעקב חידש לבניו שרק כשכל כוח יעמוד על מקומו, השכינה תוכל לשרות על עם
ישראל.
כשיהודה יהיה המנהיג, גד יהיה הלוחם,
יששכר ילמד תורה, זבולון יעסוק במסחר וכו', יהיה טוב לכל עם ישראל.
זו משמעות סיכום הברכות (בראשית מט,כח):
"וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"
- כל ברכה של כל אחד בפני
עצמו, היא משמעותית לכולם.
ברגע
שכל כוח יעמוד על מקומו, יוכלו כל עם ישראל לבנות את בניינם.
עומק העניין הוא, שלא רק שכל אחד יש לו את התפקיד שלו, אלא שכל אחד צריך שהשני יעשה את התפקיד שלו, בשביל שיהיה לו טוב, ורק כך
עם ישראל יזכה לברכה[1].
חינוך ילדים:
אוהבם של ישראל: סיפר מאיר אמסלם, שהיה השמש של הבבא סאלי בחו"ל: במרוקו היו שני אחים שהיו מסוכסכים ביניהם, הם היו גרים בעיר מידלת, ואף
ששניהם היו עשירים, הייתה ביניהם קנאה בעניינים שקשורים בכסף. הדבר הגיע לכך שהם
הפסיקו לדבר זה עם זה, ואחד מהם עבר לקזבלנקה והשתקע שם. מדי פעם הוא היה מגיע
למידלת לצורך העסקים שלו.
יום אחד האח שבעיר מידלת עשה בר-מצווה
לבנו והזמין את הבבא סאלי לאירוע. זה היה באמצע היום. הייתה סעודה גדולה ואורחים
מכובדים. בעל השמחה ידע שאחיו נמצא בעיר לרגל עסקיו, וביקש מהרב שישלים בינו לבין
אחיו.
הרב ניסה להתחמק ואמר: יש לכם רב קהילה,
יש רבנים אחרים, שינסו הם. אמר לו אותו האח שכולם ניסו ולא הצליחו. כיוון שראה הרב
כך, ביקש שילכו לקרוא לאותו האח, שיבוא למקום הבר-מצווה. כיוון שאותו אח ידע שאחיו
עושה בר-מצווה לבנו והוא חשש שיזמינו אותו לשם, הוא יצא מהעיר וחזר בחזרה
לקזבלנקה. הלכו לחפש ואמרו שהוא כבר נסע, חזר לעיר שלו.
כששמע כך הבבא סאלי הוא חשב ואמר: אתם
יודעים מה, יתקלקל לו האוטו והוא יחזור. ובאמת כך היה הדבר. התקלקל לו האוטו והוא
חזר למידלת. וכשחזר שמע מה שאמר הבבא סאלי, התגבר על מידותיו בא לביתו של אחיו
ועשו שלום בניהם.
הרב שלמה אבינר (דרכי החינוך בגיל הילדות, מתוך: חינוך באהבה עמ'
168-230): כאשר שני ילדים חיים בבית
קיימת ביניהם קנאה סמויה או גלויה, חלשה או חזקה.
גם
בין אנשים מבוגרים קיימת לפעמים קנאה, ואפילו בין אנשים
נעלים וחשובים. גם שאול המלך,
שהיה אדם עניו מאוד ו"נחבא אל הכלים" (שמואל א' י,כב), לא עמד לו כוחו
כנגד רגש הקנאה בדוד כאשר שמע: "הכה שאול באלפָו, ודוד ברבבֹתיו" (שמואל
א' יח,ז).
קנאתו של הילד נובעת מן ההרגשה שיש לו מתחרים. כדי לסלק את הקנאה הילד צריך לדעת שהוא עולם
בפני עצמו [עיין סנהדרין לז א: "... לפיכך כל אחד ואחד
חייב לומר: בשבילי נברא העולם" וכו']. כל ילד יחיד להוריו.
למדנו
זאת גם מתגובתו של אברהם אבינו, כשנצטווה לעקוד את יצחק:
"את בנך" – יש לי שניים; "את יחידך" – זה יחיד לאמו וזה יחיד
לאמו; "אשר אהבת" – את שניהם אני אוהב (בראשית כב ב, רש"י שם).
מסופר על פדגוג שכאשר שאלו אותו איזה ילד הוא אוהב יותר מכל ילדיו, השיב:
זה שאני נמצא איתו עכשיו!!!
קראתי בספר
על חינוך ילדים שהופץ באמריקה, כי כאשר קיימת בעיה של חוסר
תקשורת בין הורים לילדים, על ההורים להזמין מדי פעם ילד לראיון, לפי תור, ולומר
לו: "שמע, החלטנו לזמן אותך לפגישה כדי להחליף דעות". לדברי מחבר הספר
כדאי גם שיהיו כמה ביסקוויטים על השולחן, בעת השיחה, כדי ליצור אווירה נעימה יותר.
הכלה אמונית
(הרב מיכאל אבולעפיה): ברוסיה היו 11 זנים של חיטה, לכל זן
היה את היתרון שלו, אחד היה מוציא זרעים רבים, שני היה מוציא זרעים עבים יותר,
שלישי היה גדל לאורך תקופה ארוכה יותר של השנה וכן הלאה.
יום אחד מצאו המדענים דרך לאחד את הגנים
של כולם לזרע אחד רציני ממש וזרעו את כל שדות החיטה רק עם הזרע הזה, אחרי כמה זמן
צמחו שדות חיטה מרשימים ממש ונהיה הרבה שמחה וששון…
אבל… אחרי כמה זמן כשפרצה מגיפה היא לא
כילתה רק סוג אחד של תבואה אלא את כל מאגר החיטה במדינה כי הכל היה מאותו זן...
ישנן הרבה סוגי יחידות בצבא, כל אחת חשובה ויש לה תפקיד עצום! לא לשים את
כל הילדים בסל אחד עם אותה התייחסות, לכל אחד יש את המשמעות שלו… כל ילד הוא עולם
מלא!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!