Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 1 במרץ 2018

פרשת כי תשא – כוחו של ציבור


כוחו של ציבור


שמות (ל,יב): "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

הקב"ה ציווה שלא ימנו כל יחיד ויחיד בפני עצמו, אלא ימנו רק את המטבעות וע"י זה יידעו מה מנין בנ"י.

מבואר בפסוק, שאם היו מונים את בנ"י בעצמם היה באה מגיפה על בני ישראל בפקוד אותם.

צריך להבין, מה הטעם שכאשר מונים כל יחיד ויחיד מישראל, זה יכול להביא מגיפה על בנ"י?

כשכל יחיד נמנה בפני עצמו, הוא נידון בפני עצמו, בדקדוק הדין עפ"י מעשיו הפרטיים, אולם כשאין מונים את היחידים בעצמם, אלא באמצעות מחצית השקל, אזי הקב"ה דן את כולם כחלק מהבניין הכללי של כלל ישראל, ולא כיחידים שהצטרפו יחדיו למניין, ואז לא מתעוררת מידת הדין על כל יחיד מישראל, שכן לכלל ישראל כציבור ישנו "כח הרבים" להגן מפני הצרות.

ההלכה קובעת[1] שבימי העלייה לרגל יש להתייחס אל כל יהודי, כאל טהור לחלוטין, גם מהטומאות הקלות; הוא, כליו ומזונו.

כך פוסק הרמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יא הלכה ט): "טומאת עם-הארץ ברגל - כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים הם ברגלים... מפני שהכול מטהרין עצמן ועולים לרגל".

ומה לאחר הרגל?

כותב הרמב"ם: "משעבר הרגל - חוזרין לטומאתן". לאחר העלייה לרגל חוזרים עמי -הארץ לחזקתם, שאינם יודעים להיזהר בדיני הטומאות הקלות.

אבל ממה-נפשך, אם הם טמאים - נשארת בהם טומאתם גם ברגל, ואם הופקעה מהם הטומאה, כיצד היא חוזרת לאחר הרגל?

אומרת הגמרא (חגיגה כו.): סיבת הטהרה של עמי-הארץ ברגל נובעת מעצם ההתאספות של כל ישראל יחדיו - "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ,יא), ודרשו חז"ל, שכאשר ישראל מתאספים יחדיו, נעשים כולם 'חברים'.

כאשר בני-ישראל נאספים למקום אחד, מתבטלת מציאות היחיד ויש כאן רק מציאות של ציבור. לכן אין דנים כל יחיד לעצמו, אלא דנים את הציבור, והיחיד נגרר אחר הציבור. לכן גם עמי-הארץ נגררים אחר כל הציבור והם בחזקת טהורים.

לציבור יש כח פסיקה יותר גדול מכוחו של כל פוסק גדול ככל שיהיה[2]:

גמרא (פסחים סה:): "תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת... אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מע''ש מהו? אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

תוספתא (חגיגה, ב י-יא): "מעשה בהלל הזקן, שסמך על העולה בעזרה וחברו עליו תלמידי שמיי... מיד גברה ידן של בית שמיי ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי, ויודע שהלכה כדברי בית הלל בכל מקום. הלך והביא את כל צאן קידר והעמידן בעזרה ואמר: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא ויטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר".

הרב קוק (משפט כהן עמ' רע"ג על הסוגיה במנחות סה.): "ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון. שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב ליחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור באומות העולם הוא בבחינת שותפים, ואצל שותפים בוודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד... אבל בישראל - ציבור ושותפים הם שני מושגים כדמשמע מסוגיא דתמורה - "אין הציבור והשותפין עושין תמורה" (יג,א) – מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלפי החלק של הפרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכים להיות משל ציבור דווקא, שזהו עניין הקדושה של הכלל כולו".

זה הכח של מנין!

ציבור שמתפללים יחד, הקב"ה מקבל את תפילתם בתור "תפילת הציבור" ולא בתור "הרבה יחידים"[3], ולכללות הציבור יש כח ציבור.

אבל יחיד שמתפלל לבדו, הקב"ה בודק אותו לפי מעשיו אם הוא ראוי, ולפעמים הקב"ה מדקדק עמו על מעשיו הפרטיים ודן אותו שאינו ראוי לזכות שתפילתו תתקבל ח"ו.

יהודי אחד טס מארצות הברית לארץ, ונחת מאוחר בלילה. הוא לא הספיק להתפלל ערבית לפני כן, ובתור מישהו שכל חייו הקפיד על תפילה במניין, הוא לא ידע מה לעשות. איפה מוצאים מניין בשעה כזו? הוא תפס מונית לשכונת 'זכרון משה' בירושלים, אך לדאבונו אפילו שם כבר לא היה מניין.

פתאום צץ לו רעיון. הוא התקשר לתחנת מוניות וביקש בקול רם: "אני צריך דחוף תשע מוניות. אך בבקשה מכם, מסיבות אישיות, שלחו לי רק נהגים יהודיים".

בתחנת המוניות לא מצאו כל כך הרבה נהגים בשעה כזו, רק ארבעה. אז הוא התקשר גם לתחנה שניה ושלישית, עד שאסף תשע מוניות.

כשכל הנהגים הגיעו, הוא אמר להם: "תשאירו את המונה פועל, ותיכנסו בבקשה לבית הכנסת".

הנהגים לא כל כך ידעו מה עושים, היה צריך לתת להם חתיכות בד שיוכלו לכסות בהן את הראש ובכלל להסביר להם איך להתפלל, וכל זה באמצע הלילה...

בסופו של דבר הם התפללו לאט ובמתינות.

בסוף התפילה ניגש המתפלל שהזמין את המוניות לנהג הראשון ואמר לו: "תודה רבה שהגעת, כמה יצא החשבון?".

הנהג הביט עליו בתמיהה: "השתגעת? דע לך שזו פעם ראשונה בחיי שאני מתפלל ערבית, ואתה עוד רוצה לשלם לי? כשראיתי לכמה נהגים קראת, הבנתי שהתפילה היא דבר חשוב כל כך. ריגשת אותי כמו שלא התרגשתי מעולם".

הנהג הראשון לא היה יחיד. אף אחד מהנהגים האחרים לא הסכים לקבל תשלום.


התורה מעידה[4] שאם עם ישראל ישמור את יחודו ויהיה אור לגויים ויקיים את מצוות ה' אז: "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו".

חמישה חיילים יהודים יניסו 100 לוחמים של האויב. היחס הוא כמובן 1 ל 20.

אבל אם יצאו לקרב 100 לוחמים הם יניסו 10,000 ( רבבה) לוחמי אויב. כאן היחס נהפך 1 ל100 לטובת החייל היהודי.

היה צריך לכתוב ומאה מכם 2,000 ירדפו...?

רש"י במקום אומר לנו כלל חשוב - המתמטיקה נכונה כאשר מדובר על חפצים אבל לגבי בני אדם יש משמעות לציבור: "אינם דומים מועטים העוסקים בתורה לרבים העוסקים בתורה".

כלומר כאשר יש עוצמה של רבים זוהי מכפלת כוחות הרבה יותר מעוד אחד ועוד אחד.

תורת המספרים לא פוסחת עלינו בתקופת הגאולה שלנו - ידוע ומפורסם כי 600,000 הוא מסה קריטית של ציבור הראוי לגאולה. כך ביציאת מצריים וכך בימינו.

'קול התור' (רבי הלל ריבלין על פי תורת הגר"א. א,טו): "אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מיד, כי מספר זה של שישים ריבוא כחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים".

בתש"ח היינו בארץ 600,000 יהודים (גברים, נשים וטף) זכינו לעצמאות.

בתשכ"ח לאחר 19 שנה היו כבר בארץ למעלה מ 2 מיליון יהודים ו 600,000 גברים מעל גיל 20 שנה. ואז זכינו לגאול את ירושלים.

ככל שהציבור היהודי בארץ ישראל גדל כך גם העוצמה של עם ישראל גוברת אבל ביחס של חזקות לא של סכום המספרים כמו שראינו מהפסוק על המלחמה.

לענ"ד השלב הבא הוא משהו שאנחנו ממש עכשיו כבר מתנדנדים עליו – רוב עם ישראל בארץ ישראל...





[1] מאת הרבי מליובאוויטש, (מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לז, עמ' 20)

[2] דעת ה"חוות יאיר" (שו"ת, קמא): "חוששים לתקנת הכלל, אף שהוא נגד תקנת היחיד". טובת הכלל הכריעה!
בספר 'מרגליות הים' של הרב ראובן מרגליות (מאה ה-20) על מסכת סנהדרין, הוא מביא ביחס לדין של 'מכין ועונשין שלא מן התורה' מקרה שסיפר לו אביו על כך שבקהילה מסוימת הטביעו 'מוסר' בליל יוה"כ בנהר. עוד מובא שם שהר"י מגאש שהיה רבו של אביו של הרמב"ם, סקל 'מוסר' ביום הכיפורים שחל בשבת בעת תפילת נעילה!
הרש"ר הירש על מגדל בבל: "הציבור התאסף בבקעה; שם ביקשו ליצור יש מאין - בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור: יש לאל ידו [=ביכולתו] להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. ושם החליטו ליצור יצירה לדורות; תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. דעות הרבה יש לבני האדם, וחובה עליהם להשלים זה את זה. היחיד ימות, וכוחותיו מוגבלים. רק בציבור נאמר "אין ציבור מת ואין ציבור עני". ערכים גדולים וקיימים נוצרים רק בכוחות משותפים. אכן, הציבור הוא השלמה ליחיד. אולם, כאן טמונה הסכנה. בסופו של דבר - היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו. לא כן הציבור. הן הציבור הוא חזק באמת. בנקל [=בקלות] יציג את עצמו כמטרה עליונה - כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בציבור. אם הציבור מציג את עצמו כמטרה, ולא כאמצעי בלבד - כי אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות.

[3] הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: בהדלקת נרות בבנין מעל עשרים אמה כשיש מולך גורד שחקים עם הרבה דירות ויש שם הרבה אנשים אתה עדיין לא יוצא ידי חובה כי זה הרבה יחידים, לא ציבור.

[4] הרב שמואל רוזנבלום.