סידנא רבי יעקב אבוחצירא זיע"א
-קורות חייו.
-סיפורים.
-מתורתו.
קורות חייו:
רבי יעקב אבוחצירא המכונה אביר יעקב,
נולד בשנת ה'תקס"ו, בעיר תפילאלת שבמזרח מרוקו, לאביו רבי מסעוד אביחצירא.
בצעירותו למד אצל
אביו, בתחילה למדו אביו את כל התנ"ך עם טעמי המקרא, לאחר מכן למדו יחד את כל
המשנה תלמוד וכן הלאה.
גם כשגדל רבנו, עדיין
היה קובע רבנו בכל יום סדר במשנה, גמרא, שולחן ערוך ופוסקים, קצת לפני חצות הליל
היה יושן שינת עראי ובחצות היה מתגבר כארי וקם להגיד תקון חצות, בחילה היה אומר
תקון רחל בבכי ותחנונים מצטער בצער השכינה, לאחר מכן היה אומר תקון לאה בשמחה
עצומה בשיר ושבח.
לאחר אמירת תקון חצות
היה רבנו לומד עץ חיים, זהר הקדוש וזהר חדש, והשכם בבוקר היה רץ לבית הכנסת להתפלל
כוותיקין.
עוד בהיותו צעיר
הוסמך לרבנות ובני הקהילה חיבבוהו מאד ומינו אותו לרב ודרשן.
כל השבוע, ממוצאי שבת
לליל שבת היה רבנו יושב בבית המדרש ועוסק בתורה הק' יום ולילה, לביתו היה מגיע אך
ורק בשבתות.
רבנו הקפיד ביותר
בנתינת צדקה ובני ביתו היו ידועים בהכנסת אורחים.
אט אט נודע שמו כצדיק
פועל ישועות, כצדיק גוזר והקב"ה מקיים, עשרות רבים הגיעו אליו לקבל ברכה
ולהיוושע.
לאחר זמן מה רצה רבנו
לעזוב את תפילאלת ולעלות לארץ ישראל, אך בני הקהילה שאהבוהו לא הניחו בידו בטוענם
כי לא יוכל להפקיר את הקהילה ללא רב ומורה דרך, ששה פעמים ניסה לעלות לארץ ובכל
פעם מנעוהו בני הקהילה, בפעם השישית בשנת ה'תר"מ הצליח רבנו לשכנע את בני
הקהילה שבנו רבי מסעוד יכול לשמש כרב במקומו ולא שעה יותר לתחינותיהם ועזב את
מרוקו.
רבנו נסע דרך
אלג'יריה משם נסע לתוניס, לוב ומצרים, ובט"ו טבת הגיעה לאלכסנדריה גם שם לא
התמהמה ויצא מיד לדמנהור שם הוצרך להתארח אצל משה סרוסי עקב חוליו, רבנו לא
הצליח לעלות ארצה אבל מסר את נפשו תוך כדי נסיון...
בכ' טבת ה'תר"מ נפטר רבנו ונשמתו
עלתה בסערה השמימה ומנוחתו כבוד בדמנהור.
סיפורים:
שמו של רבינו יעקב
אבוחצירא הלך למרחקים, מסוף העולם ועד סופו. היו באים אליו
ממרחקים גדולים כדי לקבל את הברכות שלו.
יום אחד רבינו יעקב אבוחצירא
בא לעיר אחת, ובעיר הזאת באותו זמן נפטר איזה תלמיד חכם. באו שני בני תורה לרבינו
יעקב אבוחצירא והזמינו אותו שיבוא להלוויה להספיד שם. אמר רבינו יעקב אבוחצירא:
"לכבודו של אותו תלמיד חכם אני אשמח לבוא".
אחר כך בחוץ סיפרו
לראש הקהילה שהיה אדם קשה, טיפוס לא קל, עשיר, השם ירחם. סיפרו לו שהזמינו את רבי
יעקב אבוחצירא, הוא הגיב: "מה, חסר לנו רבנים בעיר שלנו?!". הוא השמיץ
את רבי יעקב אבוחצירא, ואמר: "לכו מהר ותבטלו את ההזמנה!".
הם לא ידעו איך ללכת
לרבי יעקב ולהגיד לו לא לבוא. איך יעשו דבר כזה? הם לא ידעו מה לעשות, בסוף הלכו
לרב ואמרו לו: "רבינו, הדרך עד ההלוויה ארוכה מאוד, ואנחנו לא רוצים להטריח
את כבודו. אולי כבודו יבוא בשבעה". אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "אני
יודע שראש הקהילה שלח אתכם אליי כדי לומר לי שלא אבוא. אני רציתי לבוא ולעשות כבוד
לנפטר, לעשות תיקון לנשמה שלו, אבל ראש הקהילה שהשמיץ אותי כאלה השמצות עוונו
יישא".
חזרו הבחורים אלה
וראו רעש גדול בעיר. מה קרה? ראש הקהילה נפטר. התברר להם שבאותו רגע שאמר רבי יעקב
אבוחצירא "עוונו ישא", באותו רגע ראש הקהילה מת!
הלכו וסיפרו לבני
המשפחה אחרי השבעה, כדי שיבינו מי זה רבי יעקב אבוחצירא, אבל בני המשפחה רתחו מכעס
והלכו לבית של רבי יעקב אבוחצירא, כביכול להרוג אותו ח"ו. הם באו לבית של רבי
יעקב עם מקלות. שמשו של הרב ראה זאת ופחד לפתוח את הדלת. אמר לו רבי יעקב אבוחצירא
"תפתח את הדלת". אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "תסתלקו מכאן, ואם לא
תסתלקו אש תאכלכם!". מייד יצאה אש מתחת לאדמה, וכולם ברחו!
פעם רבי יעקב
אבוחצירא
התארח אצל יהודי ירא שמים, והיהודי הזה עשה סעודה גדולה לכבוד רבי יעקב אבוחצירא.
הביאו עופות, הביאו אוכל. כשהביאו את העופות שאל רבי יעקב אבוחצירא את בעל הבית:
"מי שחט את העופות האלה?", אמר לו: "מחילה רבינו, באף מקום כבודו
לא שואל את השאלה הזאת, מה קרה שאצלי כבודו שואל את זה?". אמר לו רבי יעקב
אבוחצירא: "שאלתי אותך, תענה לי". אמר לו: "יש לי בנים יראי שמים
שלקחו את העופות לשחיטה". שאל: "מי מהם לקח את העופות לשחיטה?". כל
הבנים על פי הסדר אומרים "לא אני", עד שהגיעו לבן האחרון שאמר: "לא
היה לי זמן אז שלחתי את המשרת". המשרת היה יהודי עם הארץ, שלא יודע בין ימינו
לשמאלו. אמר רבי יעקב אבוחצירא: "תקראו למשרת". הם קראו למשרת, ורבי
יעקב אבוחצירא שאל אותו: "תגיד, אתה לקחת את העופות לשחיטה?", ענה לו:
"כן", אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "מי שחט אותם?", אמר לו:
"כבוד הרב, אני מצטער, הלכתי לכל השוחטים אף אחד לא היה בבית. היה באותו זמן
עצירת גשמים וכולם הלכו להתפלל, אז אמרתי מה יש, גם אני יודע לשחוט, אז לקחתי סכין
וחתכתי את כולם והבאתי". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא לבעל הבית: "אתה
רואה?! מחר תעשה שוב סעודה, תכשיר את הכלים, ונעשה סעודה חדשה להודות
לקב"ה שהציל אותנו מאכילת טריפה".
פעם רבי יעקב
אבוחצירא
היה באלג'יר, אצל יהודי עשיר אחד. כשהגיע יום שישי אמר רבי יעקב אבוחצירא:
"אני צריך ללכת", אותו עשיר ביקש: "כבודו יישאר אצלי בשבת",
אבל אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אני חייב ללכת". לעשיר הזה היה צאן
בחצר, גדיים וכבשים, ובזמן שהם מדברים גדי אחד מהעדר ניגש לרבי יעקב אבוחצירא,
שהיה יושב בפתח של הבית, והגדי שם את הראש שלו על הברך של רבי יעקב, והסתכל לו
בעיניים, ורבי יעקב מסתכל בו בחזרה. בעל הבית מסתכל ולא מבין מה קורה.
רבי יעקב אבוחצירא
אומר לבעל הבית: "אם אתה רוצה שאני אשאר פה בשבת, אני מוכן להישאר אבל בתנאי
אחד: את הגדי הזה שאתה רואה פה תשחט לשבת, ונאכל אותו בארוחות של שבת". אמר
לו העשיר: "כבוד הרב, בשבילך את כל העדר אני שוחט, רק בשביל שכבודו ישאר אצלי
שבת". רבי יעקב אבוחצירא הורה לו: "בארוחות האלה תביא לבית שלך עשרה
תלמידי חכמים שיאכלו יחד אתנו", אמר לו העשיר: "כבוד הרב, אין
בעיה".
אחד מהתלמידים שלו
שחט את הגדי וכיוון את הכוונות של השחיטה לפי הקבלה. באו תלמידי חכמים, עשו סעודות
גדולות, ורבי יעקב אבוחצירא אמר דברי תורה. עשו סעודה, שירה, דברי תורה. באמצע
הלילה הלכו לישון, ובעל הבית שומע מישהו מדבר עם רבי יעקב אבוחצירא ואומר לו כך:
"תנוח דעתך כפי שהנחת דעתי, ותזכה לאורך ימים ושנים", אבל בעל הבית לא
רואה אף אחד. בבוקר קם העשיר ואמר לרבי יעקב אבוחצירא: "מחילה שאני שואל את
כבודו, אבל מה זה שבאמצע הלילה שמעתי כך וכך?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא:
"דע לך, הגדי הזה שראית שבא אלי היה תלמיד חכם שנכשל באיזו עבירה, שהוא לא
עשה תיקון עליה. הוא התגלגל בגדי הזה והוא בא לבקש ממני תיקון, וזה ששחטנו אותו
ואכלנו אותו, ודיברנו דברי תורה, זה היה התיקון שלו, והוא בא להודות לי שעשינו
תיקון לנשמה שלו".
פעם אחת רבי יעקב
אבוחצירא
הלך לאסוף כספים, כהרגלו, למוסדות תורה, ליתומים ולאלמנות. בדרך חזרה הוא לקח איתו
גוי אחד שיעזור לו. היו שתי דרכים, הרב אמר לגוי "אנחנו נלך בדרך הזאת",
הגוי אמר: "מה פתאום?". אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "למה 'מה
פתאום'?". אמר לו הגוי: "פה יש שודדים, אך אחד לא מעיז ללכת לשם".
אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אתה עובד אצלי, אני אחראי עליך, אתה הולך
איתי".
הם הלכו ואחרי כמה זמן
הם רואים קבוצה של ארבעים שודדים עם נשק. הגוי, מסכן, התחיל לרעוד, ורבי יעקב
אבוחצירא המשיך ללכת כאילו לא קרה כלום. השודדים באו אליהם. הם ידעו שרבי יעקב אבוחצירא
הלך לאסוף כספים (הם היו מהעיר שלו), ובידי רבי יעקב אבוחצירא היה כסף רב. הם באו
אליו ואמרו לו: "תביא לנו את הכסף שלך", אמר להם: "טוב, הנה
התיק". אמרו לו: "כדי לקחת את הכסף אנחנו קודם כל צריכים להרוג
אותך", אמר להם רבי יעקב אבוחצירא: "בבקשה תהרגו". והנה כשהם
מרימים את הנשק כדי להרוג את רבי יעקב אבוחצירא, ארבעים השודדים כולם מתאבנים! לא
זזים ממקומם! ולא רק שהם מתאבנים, אלא חצי גופם גם שקע בתוך האדמה. כשהגוי ראה את
זה הוא עמד בהלם. אמר רבי יעקב אבוחצירא לגוי: "תשאיר אותם ככה, שיישארו פה,
כדי שגנבים אחרים יראו וייראו".
הם עזבו אותם כך
והלכו לעיר. המשפחות של השודדים ידעו שהלכו לשדוד את רבי יעקב, והם ראו שרבי יעקב
חזר, אבל השודדים לא חזרו. עובר יום והשודדים לא חוזרים. הם באו לרבי יעקב
אבוחצירא ושאלו אותו אם הוא ראה את השודדים, והוא לא ענה להם, הוא לא התייחס אליהם,
הוא התחמק מהם. הם הלכו לעוזר שלו, הערבי, והוא סיפר להם את כל העניין. אמר להם:
"תרוצו לבקש סליחה". הם רצו לרבי יעקב אבוחצירא ובכו בכיות נוראות. אמר
רבי יעקב אבוחצירא: "כדי שלא יהיו צרות ליהודים אני אמחל להם, אבל תלכו אליהם
ותגידו להם שיבטיחו שמהיום והלאה הם יפסיקו עם הדברים האלה, ואם לא אוי ואבוי
להם". הם הלכו אליהם, דיברו איתם, והם כמו בול עץ. אחד האנשים צעק להם:
"האם אתם מקבלים עליכם יותר לא לגנוב, ולא לעשות צרות לאנשים", ואז נפתח
פיהם ואמרו: "מקבלים עלינו", ואז הם התרוממו ויצאו.
בסוף ימיו הגיע רבי
יעקב אבוחצירא למצרים, והוא היה שם בערב שבת אצל יהודי אחד,
כמדומני ר' משה סרוסי, ובערב שבת רבי יעקב אבוחצירא היה חולה. בעל הבית הזמין
רופא, והרופא אמר לבעל הבית בצד, בשקט: "תשמע, עוד שעה הוא לא יישאר, אין מה
לעשות", והלך. רבי יעקב אבוחצירא שאל את בעל הבית מה אמר הרופא. בעל הבית
ניסה להתחמק, אמר לו רבי יעקב אבוחצירא: "אל תפחד, מה אמר הרופא?". בעל
הבית אמר לו את דברי הרופא. אמר לו ר' יעקב אבוחצירא: "דע לך, הרופא אמר לך
שעוד שעה אני הולך, אז דע לך שהרופא לא מבין כלום. אני בשבת חייב להישאר
פה!". בערב שבת באמצע הלילה בעל הבית שומע את רבי יעקב אבוחצירא מדבר כמה
מילים, לא הבין מה זה, וביום ראשון נפטר רבי יעקב אבוחצירא.
לפני הפטירה שלו הוא
אמר שהוא רוצה ששני תלמידים שלו יתעסקו בטהרה שלו, אבל בתנאי שידעו ששבועיים אחרי
הפטירה שלו גם הם ימותו. שני תלמידים קיבלו את זה עליהם, ועסקו לאחר פטירתו בטהרה
שלו. כשהם רחצו אותו הוא היה שוכב וקם, כדי שיהיה להם יותר קל לרחוץ אותו, והם
נבהלו! הם רצו וסיפרו לאנשים בחוץ, והאנשים נכנסו פנימה לראות. אמרו
התלמידים: "רבינו, תראה את גדולתך, כדי שידעו שדיברנו אמת!" ואז עוד פעם
הוא שכב וקם, שכב וקם. "גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם"!
ואכן שבועיים אחרי הפטירה של רבי יעקב אבוחצירא נפטרו שני התלמידים האלה, כמו
שהוא אמר שיהיה.
גם כאן, כמו אצל יעקב
אבינו שהיתה מלחמה איפה לקבור אותו עם עשו (שלא הסכים שיקברו את יעקב אבינו במערת
המכפלה), גם אצל רבי יעקב אבוחצירא כשהוא נפטר בדמנהור, באו תושבי אלכסנדריה ורצו
שהוא ייקבר באלכסנדריה. הם לקחו את המיטה ובאו ללכת לאלכסנדריה, ואז התחילו לרדת
גשמי זעף. כשהם עצרו הגשם הפסיק. הם הבינו שרבי יעקב אבוחצירא לא רוצה להיקבר באלכסנדריה,
ולכן קברו אותו בדמנהור.
סיפר מרן הרב מרדכי
אליהו זצוק"ל: פעם סיפרתי מעשה ברבי יצחק אלפייה ז"ל לקדוש ישראל הבבא
סאלי זצוק"ל, והוא ביקשני להביא את בעל המעשה לפניו, והבאתי. מה היה המעשה?
בשלהי מלחמת העולם
השנייה התקדמו הגרמנים לכיוון ארץ ישראל דרך מצרים. צדיקי ארץ ישראל ומקובליה
העתירו תפילה, וחילקו ביניהם את הצדיקים ישני עפר – לעוררם ולשתף אותם בתפילה שלא
יוכחד היישוב היהודי בארץ ישראל חס ושלום.
כמה ימים קודם
התפילות, הגיע הרה"ג יעקב אבוחצירא זצ"ל אל הרה"ג אלפייה זצ"ל
בחלום, ושאל אותו מפני מה הם אינם מתפללים בקברו אשר במצרים. אמר לו הרב אלפייה:
עת מלחמה עכשיו, ואי-אפשר להגיע לאזור הקרבות. אמר לו הרב יעקב אבוחצירא בחלום: דע
לך, כל קבורתי במצרים לא נועדה אלא להגן על יושבי ארץ ישראל, על כן צריך שהוא יבוא
להתפלל בקברו.
בבוקר נכנס
הרה"ג אלפייה למשרדו של המושל הבריטי בירושלים, והודיע לו על כוונתו לנסוע
למחרת ברכבת החיילים היורדת למצרים. המושל ההמום מהבקשה ומהופעתו הלא צפויה של הרב
כמעט סילק את הרב ממשרדו, אילולא השוטר היהודי שעמד שם והזהיר אותו לא להתעסק עם
הרב המורגל בנסים. הרב אלפייה המשיך וביקש מהמושל לעכב את הרכבת עד שהוא יסיים
תפילתו ב 7:30. אומנם הוא מתפלל כ"ותיקין", אך תפילתו מסתיימת מאוחר
בגלל התפילה על-פי הכוונות. זה כבר היה למעלה מכוחותיו של המושל – עדיין לא נתן את
הסכמתו לרב שייסע, וכעת גם הבקשה המיוחדת הזאת?
למחרת, כשהרכבת עמוסת
החיילים לא הצליחה לנוע בזמנה הקבוע, הבין המושל כי יש דברים בגו. וכשהרב אלפייה
הגיע לתחנה והורה לנהג הקטר להניע והניע, לא היה אחד שיעז למחות בידו.
סוף הסיפור ידוע.
הצבא הגרמני ניגף באופן נִסי באל-עלמיין, ימים ספורים אחרי שהרב זצ"ל התפלל
בקברו של אותו צדיק. כשחזר הרב יצחק אלפייה ממצרים, כבר הבין אותו מושל נוכרי עם
מי יש לו עסק, עמד וקיבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים במילים: "עכשיו אני
יודע שיש אלוקים, והוא אלוקי ישראל".
מאז, היה הבבא סאלי
מעריך מאוד את הרה"ג רבי יצחק אלפייה זצ"ל ונקשר עמו בעבותות אהבה. גם
בגלל הקשר עם מרן אביר יעקב אביחצירא זיע"א וגם בגלל שהיה שותף להצלת כללות
עם ישראל מידי הגרמנים ימ"ש. ולהראות חיבת אהבתו עמו, היו נפגשים בקביעות בכל
ראש חודש, והיו סועדים יחדיו סעודת ראש חודש. גם היה מבקש ממנו ברכות על ילדיו
שימשיכו את דרך הקודש. וגם היה נותן לו פדיון כדי שהברכה תחול.
הרבה אנשים היו באים
לבבא סאלי
והיו מספרים לו את צרותיהם. לפעמים הייתה רוחו נופלת מרוב צרות שהיו מספרים לו
האנשים, והיה מפסיק לקבל קהל, כי היה אומר בלי שהשכינה שורה אין לברכות שלי שום
ערך. על כן היה עוסק בתורה כמה זמן, תורה שנאמר עליה "פיקודי ה' ישרים משמחי
לב" והיה שמח וחוזר לברך את האנשים.
סיפר הרב מרדכי אליהו
זצוק"ל
כי פעם סיפרו לו שהבבא סאלי זצ"ל בעצבות. על כן קראו לי כי אמרו שכשאני מגיע
יש לו שמחה. באתי לשמח את לבבו. ומיד כשהתקרבתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר לאנשים
שאני צריך להגיע. וכשנכנסתי לביתו הוא הרגיש בדבר ואמר להם להכניס אותי לחדרו.
נכנסתי ואמרתי לו שיש
לי קושיה. אנחנו אומרים בהגדה "אלו
הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו את הים - דיינו" – ולכאורה, מה איזו חשיבות
ביציאת מצרים אם הקב"ה לא היה קורע לנו את הים. הרי המצרים היו תופסים אותנו והורגים אותנו.
אמר לי הבבא סאלי:
אכן זו שאלה טובה.
אמרתי לו, יש לי
תשובה, אבל אני מבקש שכבודו לא יכעס עלי אם אני אומר אותה. אמר לי: תגיד, לא אכעס.
אמרתי לו: שמעתי ששם המשפחה המקורי שלכם היה 'אלבז' ולא אבוחצירא, אלא שזקנכם היה
בדמשק ורצה לנסוע לארץ ישראל, לא היה לו כסף ולא רצו לתת לו לעלות לספינה, לקח
מחצלת הניחה על הים וכך הגיע לארץ ישראל, ועל שם הנס הזה שינו את שם משפחתכם
לאבוחצירא שפירושו מחצלת בערבית.
אמר לי: נכון.
אמרתי לו: אני חושב
שבעל ההגדה התכוון לומר כך, "ואילו הוציאנו ממצרים ולא קרע לנו ואת הים"
אלא היה עושה לנו כמו שעשה נס לרב אבוחצירא עם מחצלת "דיינו".
עכשיו שגם הוציאנו
ממצרים וגם קרע לנו את הים, וגם העבירנו בתוכו בחרבה, אנחנו מודים לו יותר ויותר.
צחק הבבא סאלי ואמר לי: "הכנסת אותנו להגדה של פסח"?.
רבנו יוסף חיים נולד לאביו רבי
אליהו חיים זצ"ל נצר למשפחת חכמים וגאונים ביום י"ג באב התקצ"ד יש
אומרים לאחר 7 שנות נישואים ישנן 2 גרסאות גרסא אחת אומרת שאמו הלכה עד למרוקו
לקבל ברכה מרבי יעקב אבוחצירא זי"עא לזרע של קיימא וכשראה את מסירות נפשה ברכה
שתזכה לבן גדול בישראל.
גרסא שניה אומרת
שאביו רבי אליהו חיים כשנה לפני לידת רבי יוסף חיים שלח ר' יעקב אבוחצירא
זלה"ה להודיע לאביו שלתקופת השנה אשתו תלד בן זכר קדוש מרחם בעשר קדושות, אשר
עתיד הוא להאיר עיני כל ישראל בתורה. ואביו שמר את הדבר (כך הגרסא לפי
הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל).
כח ברכותיו של ר'
יעקב
היה מן המפורסמות, בקרב יהודים וגויים כאחד. נכדו, ה"בבא סאלי", סיפר כי
פעם הגיע ר' יעקב לעיר תומיסנת שבמרוקו והתאכסן אצל אחד התושבים בכבוד רב. ר' יעקב
למד תורה בחדרו, וילדים ערבים החלו להשליך אבנים על חלון חדרו. ר' יעקב ביקש לסגור
את חלונות הזכוכית, ולמרבה הפלא כל האבנים שהושלכו חזרו כבומרנג אל הזורקים ופצעו
אותם. הורי הילדים, שהבינו שמדובר באיש קדוש, באו עד מהרה לבקש את סליחת הרב...
פעם אחרת, כשהיתה שנת
בצורת
והשערים האמירו, הבטיח ר' יעקב לאחד מעשירי העיר כי אם יתרום את כל כספו לעניי
העיר - יהיה עמו במחיצתו בגן עדן. הלה, ר' דוד אזרואל, הסכים מיד והפקיד אצל ר'
יעקב כד מלא מטבעות ושטרות. בכל פעם שהיה עני מתדפק על דלתו, היה ר' יעקב מוציא
מהכד ונותן לו. לאחר שנה, כאשר השתפר המצב, קרא ר' יעקב לעשיר, הודה לו והשיב לו
את הכד. כאשר מנה ר' דוד את תכולת הכד, נדהם לגלות שלא חסר ממנו מאומה!
סיפר הרב אברהם
יהודיוף נכד הרב, כי הבבא סאלי זיע"א אמר: אני והסבא שלי, רבי יעקב
אבוחצירא, קיבלנו מתנה מאת השם. רבי יעקב זכר כל דף זוהר שלמד, ואני זכרתי כל דף
גמרא שלמדתי.
סיפר הרב יהודה מוצפי
מירושלים.
לא פעם לחצו עלי חברים שאסע לדמנהור, לציונו של הרב יעקב אבוחצירא, ולא נסעתי.
בשנת תש"ס, אחרי ההילולא של מו"ר אבי בי"ז בטבת, אמרו לי שאני חייב
לנסוע, כי יש שם הרבה ישועות. שאלתי את הרב אליהו זצ"ל, והוא השיב לי: אתה
יכול לנסוע, ואני רוצה לעשות אותך שליח. קח את הבקבוק הזה ותשפוך את תכולתו על
הקבר. הרב אמר, ואני לא שואל.
נסעתי לדמנהור,
ובקבוק המים צמוד אלי יחד עם הטלית והתפילין. כשהגעתי לשם גיליתי חדר מלא אנשים.
אולי 300 איש נדחסו בחדר שבו הציון של הרב. זה היה עוד לפני ששיפצו את המקום.
לקחתי את הבקבוק ושפכתי מעט על הקבר, ותהיתי איך זה ייעשה, כי היה שם אבק והרבה
אנשים.
לפתע ראה אותי הרב
מימון רווח מבית דגן ושאל מה מעשיי עם הבקבוק הזה. סיפרתי לו שבאתי בשליחות של הרב
אליהו לשפוך את המים האלה על הקבר. הרב רווח צחק ואמר לי: לא כך עושים. הוא לקח את
הבקבוק מידי והכריז בקולי קולות במרוקאית: בא לפה יהודה בן המקובל רבי סלמן מוצפי,
והוא בא בשליחות של הבן של המקובל, הרב סלמן אליהו.
אנשים שמעו את שמות
הרבנים והתרגשו מאוד. אחר כך הוא צעק בקול קבלת עול מלכות שמים, תחילה "שמע
ישראל", אחר כך "ה' מלך" ולבסוף "אנא ה' הושיעא נא", לקח
את הבקבוק והתיז על כל האנשים שהיו שם. אנשים ממש חיכו שהמים יגיעו אליהם, והוא
ממשיך לצעוק. המים נגמרו ואנשים ממש ניסו לסחוט את הבקבוק.
כשחזרתי לארץ שאלתי
את הרב לשם מה היה צריך את המים, והוא אמר שיש לנו שנה שחונה שאין גשם, אז התפילה
היא שבזכות הצדיק יהיה גשם. ובאמת, כעבור כמה ימים ירדו פה גשמי ברכה.
סיפר הרב דהן
זצ"ל
שהיה הרב של הישוב שפר הנמצא סמוך ממש לקבר הרשב"י. כי פעם הוא בא יחד עם
הבבא סאלי לציון של הרשב"י במירון, והמקום היה כמעט ריק, לא היו בו אנשים.
אמר לי הבבא סאלי: מה זה, רבי שמעון לבד?
תתחיל לשיר את השיר
שחיבר רבי יעקב אבוחצירא על רבי שמעון "בר יוחאי יסוד עולם". התחלתי
לשיר את השיר עם כל הבתים שלו. עד שסיימתי את השיר כל הציון של רבי שמעון בר יוחאי
היה מלא באנשים מפה לפה.
אוטובוסים של מטיילים
שכנראה היו בסביבה החליטו פתאום לשנות מסלול ולהגיע לציון של רשב"י. אנשים
שעברו בסביבה במקרה, החליטו שהם רוצים להתפלל כאן. נדלק לאנשים משהו בלב שמשך אותם
למקום הזה והנה המקום התמלא באנשים מקצה לקצה.
בתקופתו לא היו ספרים בנמצא
כמו היום ולא היו בהישג ידם, ובשעה שהיו מתעמקים בסוגיות שונות היה לומד מתוך
זכרונו המופלא ושוקע בסוגיות בבהירות ובמהירות מדהימים.
פעם אחת בהגיעו לעיר
פאס נכנס לבית המדרש ושמע שיעור מפי רב המקום שהיה חריף ובקי ופקיע שמיה, ובתוך
השיעור דנו בדברי אחד מרבותינו בעלי התוספות והעלו קושיה שלא מצאו לה פתרון,
ולמחרת ראש הישיבה מצא פתק בגמרא שלו ועליו כתוב בכמה מילים ביאור נפלא שמיישב את
כל הסוגיה על בוריה, והתפלא על כך ראש הישיבה מאוד וביקש לדעת מי הוא זה מבין
התלמידים ששמע את השיעור שכל כך חריף ובקי, ולא מצא אף אחד מבין תלמידיו.
ושוב קרה שנקלעו
לקושי בביאור הסוגיה עד שכל בית המדרש היה כמרקחה ואיש לא הצליח למצוא יישוב לדברי
הסוגיה המוקשים, עד שהשחיל רבי יעקב זיע"א בגמרתו של ראש הישיבה תירוץ על פתק
שהסביר בצורה מופלאה את כל מהלך הסוגיה עד שנעקר הקושי מעיקרא, ושוב חקר ראש
הישיבה ושוב לא מצא, עד שביקש מאחד מתלמידיו להתחבא בבית המדרש ויראה מיהו התלמיד
הנסתר ההוא, וכך גילה אותו תלמיד שרבי יעקב הוא שמכניס את הפתקאות לגמרתו של ראש
הישיבה, וכך התגלה להם שרבי יעקב ידע את כל התורה כולה בעל פה "סיני"
ו"עוקר הרים" גם יחד. וזה רק קצה קוצו של יו"ד מגדולתו וגאונותו של
רבי יעקב זיע"א בתורה.
ידוע שבנו רבי אהרן הגיע לארץ ישראל
ורצה להדפיס את ספריו של רבי יעקב זיע"א, ולשם כך הגיע לחכמי ירושלים ולחכמי
טבריא וביקש מהם הסכמה, והם אמרו שלא יכולים לתת הסכמה, כי הם אמנם רואים שיש
בספריו של רבי יעקב זיע"א דברי תורה נפלאים, אבל הם עצמם לא מבינים ולא
מצליחים לרדת לעומק דעתו, וגם שהם נוהגים שלא לתת הסכמות למי שהם לא מכירים, כך
שנבצר מהם לתת הסכמות לספריו של רבי יעקב זיע"א, עד שבאותו הלילה נגלה אליהם
בחלום, ובעקבות הדברים שאמר להם יצאו למחרת לחפש את רבי אהרן אביחצירא עד שמצאו
אותו והביעו את הסכמתם לכתוב הסכמה נלהבת בספרים של רב יעקב זיע"א.
 |
| כתב ידו של ר' יעקב אבוחצירא זיע"א |
תורתו:
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל רגיל לספר שפעם אחת
הבבא סאלי זיע"א הזמין אותו לערוך חופה וקידושין לחתנו הרה"ג רבי דוד
יהודיוף זצ"ל. לפני החופה הרב פנה לחתן והזהיר אותו שלא יענה 'ברוך הוא וברוך
שמו' כדרכו.
כששמע כך הבבא סאלי
זיע"א הוא הכה במקלו בחוזקה על הרצפה ואמר שאם לא עונים 'ברוך הוא וברוך
שמו', הוא הולך. מו"ר הרב זצ"ל מספר שכשהוא שמע כך הוא פנה לחתן ואמר לו
שיענה "ברוך הוא וברוך שמו" כדברי הבבא סאלי.
לאחר החופה הרב פנה
הרב לבבא סאלי זיע"א ושאל אותו מדוע הוא נוהג כך, והרי לדעת הבית יוסף ולדעת
רבנו זלמן אין לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה שיוצאים בה ידי חובה? הרב סיפר
שהבבא סאלי אמר לו שמנהג משפחתם לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' גם בברכות שיוצאים בהם
ידי חובה.
שאלתי אותו איפה זה
כתוב, ואמר לי שכתוב בכתבי רבני המשפחה. הנה כמה פעמים חיפש הרב בכתבי
אדמו"רי אבוחצירא ולא מצא. סיפר הרב כשפגש את הבבא סאלי אמר לו שלא מצא,
והבבא סאלי אמר לי "אתה עוד תמצא".
סיפר הרב זצ"ל
"הנה יום אחד למדתי בספר "אשרי תמימי דרך" של סידנא רבי יעקב
אבוחצירא זיע"א, ומצאתי בו באות תי"ו בעניין תשובה, שצריך לעשות תשובה
מי שלא ענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שהוא חייב בה. שוב כשפגשתי את
בבא סאלי הראיתי לו את הדברים, והוא שמח מאוד ואמר לי: "אתה רואה?! ברוך
המחזיר אבדה לבעליה".
"הוציאו כל איש
מעלי",
יוסף זה רמז לה' ית' (6*26=יוסף) והוא המולך והמשביר לכל עם הארץ, והוא מבקש
להתוודע אל אחיו להתגלות לכנסת ישראל אבל המקטרגים רוצים למנוע את זה, אז
הקב"ה יסלק אותם ויגיד "הוציאו כל איש מעלי" ויגלה עלינו מהרה!!!
'אלו האכילנו את המן,
ולא נתן לנו את השבת - דיינו.' - כאן בא לרמוז מה שכתוב במדרש: 'לא זז מחבבה עד שקראה
אחותי'. והוא משום שבאכילת המן, השווה אותנו עם המלאכים, ובנתינת השבת השווה
אותנו עם כבודו יתברך, שכמו שהוא שבת, גם אנחנו ציווה לנו להיות שובתים
להידמות לו יתברך, וזהו מעלת השבת שגדולה ממעלת המן, שבמן לא נחשבנו כי אם
למלאכים, ובשביתת השבת נחשבנו דוגמא של כבודו יתברך.
אחרי זה אמר: 'אילו
נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני - דיינו.' הנה כתבנו שבאכילת המן נשתווינו
למלאכים, ובשביתת השבת נשתווינו לכבודו יתברך,
והלא לכאורה, לא
יאמנו דברים אלה, שאיך דומה הוא יתברך ומלאכים ממעל לרקיע, עין לא תשורנו, ואנחנו אומרים:
שהם אחינו, ולזה באה הקרבת הר סיני, שראינו המלאכים וכבודו יתברך, פנים בפנים והם
אומרים: אחינו אתם, אחינו אתם. אם כן מה גם שיש לו ספק בדבר הזה, שאנו אחים
למלאכים, ולהקב"ה, במעמד הר סיני נתבטל הספק ההוא (בגדי השרד, פירוש על הגדה,
דף ל"ה ע"א).
'תורי זהב נעשה לך עם
נקודות הכסף'
- כוונתו בזה: שמתחילה, כללות כל ישראל לא ראו ולא קבלו, רק פשטי התורה ומצוותיה
אבל סודותיה וחדריה, לא ידעו בהם כל ישראל בתחילה.
וזהו שאמר: 'תורי זהב
נעשה לך' – דהיינו: שהבטיחם הקדוש ברוך הוא, כשידעו ויבינו פשטי התורה ויקיימו
מצוותיה על אמיתתם, עתיד לגלות ולהראות להם סודותיה הנחמדים מזהב, והרי אמר לו:
'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף' - שיש בידך כבר. שקודם ידיעת בסודות התורה
ומצפונותיה התורה חשובה בעיניהם רק כנקודות הכסף אבל אחר היכנסם בחדריה, נקודות
הכסף יהיו בעיניהם כתורי זהב, וכל זה הבטיחם והם לא יכלו לעמוד באמונתם (דורש טוב,
דרוש א' למתן תורה, עמ' נט-ס).
גילוי השכינה אינו
אלא בארץ ישראל, שבה בחר ה' מכל הארצות, וכל שכן רבותינו זיכרונם לברכה, כתבו
שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, וכמו שמצינו ביונה שברח מארץ ישראל כדי
שלא תשרה שכינה שם עליו להתנבאות, והבטחת הקב"ה לאבות העולם היא לתת לזרעם
ארץ ישראל ששם גילוי שכינתו, וכן גם כשנגלה הקב"ה למשה בסנה אמר לו: אעלה
אתכם מעוני מצרים, אל ארץ טובה ורחבה. והנה פרעה גם הוא ידע, שאין השכינה שורה בגלוי
רק בארץ ישראל, ועיקר יציאת ישראל ממצרים הוא להעלותם לארץ, ששם גילוי שכינתו, ולא
שייך שיהיה גילוי השכינה בחוץ לארץ (דורש טוב, דרוש לשבת הגדול, עמ' לה).
'דן ידין עמו כאחד
שבטי ישראל'
- והדן דין אמת מקרב הישועה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא',
וכתיב: 'ציון במשפט תפדה' - וזהו הכוונה: 'דן ידין עמו' - כלומר: הדן שהוא הדיין,
צריך שידין את עמו, 'כאחד שבטי ישראל' – דהיינו: שיהיו בעיניו בשווה, ולא יחניף
לשום אחד מהם. ומה שאמר: 'עמו' - כלומר צריך שיחשוב אותם, שהם עמו בשווה, ולא יהיה
לו, לשום אדם יתרון על חברו. וכך הוא האמת, שהרי הם 'כאחד שבטי ישראל', וכולם
שכולם שבטי יה ובני יה, אין לבכר שום אחד על חברו (פתוחי חותם, פרשת ויחי, עמ' צה).
זה הוא שאמר: 'וכל
בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך' - 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על
ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' - שיצאו מכלל שד, ונכנסו
לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.
או גם אפשר לרמוז:
שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו:
'וכל בנייך למודי ה' - 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך
מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' - שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול
מזה (גנזי המלך, ליקוטי שושנים, דף צ' ע"ב).
" 'ואלה שמות
בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. אפשר לרמוז, דעיקר ביאת האדם
לזה העולם הוא כדי להשלים רוחו ונשמתו, והשלמתם היא ע"י עסק התורה והתדבקות
במצוות ובתפילה כראוי. וכישזכה לתיקון נפש רוח ונשמה - בזה יזכה להתדבק בשכינה...
וזהו שאמר 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה' 'מצרימה' - גימטריא שכינה, ובאו לומר
כאן מי הם בני ישראל הראויים לידבק בשכינה - הם 'את יעקב', דהיינו שיש בהם המידות
הרמוזים בראשי התיבות של 'יעקב' - יחוד, ענוה, קדושה, וברכה. יחוד- שיהיו מייחדים
את השם כראוי בכל עומק ליבם. ענוה - בכל אשר עושים יהיו ענוים ולא יתנשאו בשום
דבר. קדושה - שיקדשו אותם כראוי בקדושה ובטהרה ויהיו עסוקים בתורה הקדושה. ברכה -
שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי... וכשיהיו בהם כל המידות הללו - אז
יהיו ראויים לידבק בשכינה" ("פיתוחי חותם", תחילת ספר שמות).
הקדוש ברוך הוא אומר
למשה רבנו כשביקש אותות, אמר לו "מה זה בידך? ויאמר לו – מטה".
או אז אומר לו למשה: "השליכהו ארצה! וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה
מפניו".
מסביר רבי יעקב
זיע"א, שהעניין של המטה זה עניין התורה, וכמו שידוע שעיקר קיום העולם הוא על
התורה, וסיבת חורבן העולם זה בגלל ביטול תורה, וכמו שהפסוק אומר בירמיה: "על
מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עוזבם את תורתי", והרי עסק התורה הוא יום אחר יום,
ואדם לא יכול לומר היום אני לומד ומחר אני לא אלמד, אלא החובה היא ללמוד תורה יום
אחר יום אחר יום, וכמו שאמרו: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך"!
זהו שרמז הקדוש ברוך
הוא למשה רבנו, הוא אמר לו מה זה בידך? ואמר לו "מטה", ומט"ה זה
התורה, כשנדרשת מ"ט פנים – טמא, ועל מ"ט פנים – טהור, ורמז לו שהמטה,
היא התורה, שתהיה שמורה ביד העוסק בה, להגות בה יומם ולילה, אבל אם הוא משליך את
המטה, אז זה מעורר עליו את הנחש העליון, ולכן כתוב "וישליכהו ארצה ויהי
לנחש", רמז לו שאם אתה תוציא את התורה מידך ותרפה ממנה, אז חס ושלום כביכול
חוזרת לנחש ומקטרגת עליך.
ואח"כ אמר לו
"שלח ידך ואחוז בזנבו", למה בזנבו? לומר, שאם אדם עזב את התורה וגבר
עליו יצרו, יתחיל ללמוד אפילו מעט מן התורה. כלומר, שאם אדם שם לב שהוא לא למד כמו
שצריך, לא יאמר שכיון שהוא כבר במצב זה ולא נשאר זמן רב עד סוף היום או הסדר,
יתייאש חלילה ויאמר נתפרדה חבילה והוסר מעליו העול – לא!! אלא עליו לקחת את כל מה
שהוא יכול להחזיק – שיחזיק בו בכל כחו, ואפילו את ה"זנב", ואז "ויחזק
בו ויהי למטה בכפו", לרמוז שאף על גב שאדם עוזב את התורה, אם הוא חזור לעסוק
בה, אפילו במעט שהוא מצליח – אז הוא מצליח לחזור לשורשו הראשון והנח"ש יהפך
למט"ה אלקים חיים.
"וַיֹּאמֶר
משֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי
לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה
אֹמַר אֲלֵהֶם".
רבי יעקב זיע"א
מקשה, מה פתאום שואל משה רבנו את הקדוש ברוך הוא "מה שמו"? וכי עם ישראל
לא יודעים את שמו של הקדוש ברוך הוא?
מבאר רבי יעקב
זיע"א, שידוע שעם ישראל ידעו שהקדוש ברוך הוא – בברית בין הבתרים – אמר
לאברהם אבינו "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", וכך היתה מסורת וקבלה
גמורה בידי עם ישראל שהם יהיו משועבדים במצרים ארבע מאות שנה! וכשנגלה הקדוש ברוך
הוא למשה רבנו בסנה, ואמר לו שהגיע זמן גאולתם, אז שאל משה רבנו איך יתכן, והרי
עדיין לא עברו ארבע מאות שנה, והקדוש ברוך הוא אמת וחותמו אמת, והרי לא עברו עדיין
ארבע מאות שנה?? וכי שייך שאז – קודם שיעברו ארבע מאות שנה – הקב"ה יבטל את
דבריו ח"ו?
וזהו שאמר לו
"ואמרו לי מה שמו" –הסופי תבות
של מילים אלו הן - יו"ד ק"ה וא"ו ק"ה, וכיון שחותמו של
הקדוש ברוך הוא – הוא אמ"ת, אז לא שייך שיחל דברו.
על זה השיב לו הקדוש
ברוך הוא: "כה תאמר לבני ישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם", כלומר, אם
תכפיל עשרים ואחת פעמים עשרים ואחת (כמניין אהי"ה אשר אהי"ה), הרי ארבע
מאות ארבעים ואחת כמניין "אמ"ת", כלומר שאמר לו הקדוש ברוך שהוא
שה' אמת וחותמו אמת, ואין טעות בבשורה הקודמת אלא בא להודיע שנכון שהקדוש ברוך הוא
גוזר גזרה על אדם, אלא שכל הגזרה היא על תנאי שאם אותו אדם יהיה רשע, אומר הקדוש
ברוך הוא, כיון שהוא רשע מגיע לו הגזרה, וכל זה כל עוד לא חזר בתשובה בינתיים, אבל
אם שב בתשובה – הגזרה מתבטלת. וזהו העניין: אהיה – בגזרה שהוא נמצא, דוקא אם לא שב
בתשובה, אבל אם הוא חזר בו: "אשר אהיה" אז אני אשפיע לו כפי המציאות שלו
בטובה.
ואפשר לומר גם ההפך
ח"ו, שאם אדם עכשו מתנהג בצדקות אז הקדוש ברוך הוא "אהי"ה"
עמו, אבל זה כל עוד הוא עומד בצדקותו, אבל אם ח"ו הוא מקלקל דרכיו, אז
הקב"ה גם מתנהג אתו ב"אהי"ה" כפי מה שהוא עתה. וזהו גופא האמ"ת
של הקב"ה, שאין מציאות שח"ו הקב"ה אומר דבר ולא יקום, אלא שבוחן
הקב"ה בכל גזירותיו את מצבו של האדם באותה שעה, ואם הוא עומד ביושר ובצדקות,
גם הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו כך, אבל אם האדם ח"ו עומד ברשעו, הקדוש ברוך הוא
מתנהג עמו בהתאם, וזהו ש"אהי"ה אשר אהי"ה" הוא בגימטריא אמת
וכנ"ל.
