Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

פרשת תולדות – גאולה על ידינו!

גאולה על ידינו!


במהלך הפרשה[1], יצחק ורבקה נאלצים לעזוב את מקומם לאחר לידת עשיו ויעקב ולעבור לאזור "גרר" ממלכתו של אבימלך מלך פלישתים.

שם קורה לכאורה דבר דומה מאד למה שקרה לאביו באותו המקום, יצחק אינו מספר לאנשי המקום שרבקה היא אשתו, אלא קורא לה אחותי.

אלא, שבניגוד לסיפורו של אברהם שם הקב"ה התערב כדי להחזיר את שרה לאברהם, והתגלה לאבימלך בלילה, כאן אין התערבות אלוקית כלל, ובינתיים הזמן עובר ושום דבר לא קורה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

יצחק נוהג קרבה באשתו "מצחק", ואבימלך רואה את שניהם ומבין שרבקה היא אשתו ולא אחותו, הוא נוזף בו ומזהיר את כולם על רבקה.

מדוע הקב"ה לא התערב לטובתו של יצחק כמו שעשה אצל אברהם?

סיפורי אברהם ויצחק במצרים ואצל אבימלך, מקבילים באופן מדהים לגלויות שעברו עם ישראל:

הגלות הראשונה במצרים הופסקה ע"י הקב"ה באותות ובמופתים כדי להוציא את עם ישראל ממצרים כמו אצל שרה[2] "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברם".

הפעם השניה של אברהם אצל אבימלך, מקבילה לגלות בבל - הקב"ה נגלה לאבימלך וגילה לו ששרה היא אשת אברהם, ללא אותות ומופתים, וכך גם קרה בגלות בבל, עם ישראל חזרו לארץ בעקבות גילוי אלוקי של הנביאים שאמרו שהגיע הזמן לעלות.

לעומת זאת יצחק ורבקה אצל אבימלך מקבילים לגלות האחרונה, והכתוב רומז לכך שזו הולכת להיות גלות ארוכה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

כיצד משתחררים מגלות זו?

אם נתבונן בסיפור אצלנו, אבימלך רואה את יצחק ורבקה אשתו נוהגים בקרבה גדולה, והוא מבין לבד שאי אפשר להפריד ביניהם והוא עצמו יוזם את חזרתה של רבקה.

כך גם התנועה הציונית וחיבת ציון גורמות להם להבין שהפתרון לבעיה היהודית נמצא אך ורק בארץ ישראל, ולכן, הם עצמם מכירים בזכותם של עם ישראל על ארץ ישראל, ללא אותות ומופתים וללא גילוי אלוקי.

הדרך שבה מצליחים עם ישראל לגרום לתהליך הזה, הוא בזכות אותו "מצחק", אותה אהבה חסרת גבולות לארץ, והרצון להיות קרוב אליה אפילו במחיר איבוד החיים, כפי שהיה עלול לקרות ליצחק.

אולי הסיבה שהקב"ה לא התערב, היא כי הפעם יצחק היה צריך לפעול בעצמו!

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח' מצות תאכל, אות ג): "והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

מהר"ל (נצח ישראל, פרק מז): "ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא) "כי בחיפזון יצאת ממצרים" (דברים טז,ג), ובגאולה אחרונה כתיב "כי לא בחיפזון תצאו משם וגו'", ולמה החילוף הזה?
ובמכילתא "'כי לא בחיפזון תצאו', לפי שנאמר בגאולת מצרים 'ואכלתם אותו בחיפזון'... יכול אף לעתיד לבוא כן יהיה בחיפזון, תלמוד לומר 'כי לא בחיפזון תצאו'".
וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה, וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר, ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחיפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.
אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים, ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט.
ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים"(מלאכי ג,א)".

אם הבנים שמחה (עמוד צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג,ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו,יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג,ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". והוא על דרך שכתב הגאון בספר "עזרת כהנים" במידות פרק ג, בשם השלטי גיבורים, דעל כן נקרא זרובבל "צמח" "כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שגודל מעט מעט כן מעלתו תעלה מעט מעט עד שתגדל מאוד", עד כאן לשונו. ועל כן משיח נקרא גם כן "צמח", שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה. ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".

בהמשך, יצחק מקבל את האומץ הדרוש ונאבק על בארות המים, והפעם יצחק עומד על שלו מול אבימלך, וטוען בפניו "אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם" - גישה זו מזכה אותו בכבוד מצד אבימלך הפוקד על עבדיו להפסיק להציק לו.

סיפורו של יצחק אצל אבימלך רלוונטי מתמיד לדורינו, מפני שהוא רומז לסיפורו של עם ישראל בעת האחרונה, על הגלותיות שהובילה להתבוללות והשכלה, על ההתעוררות של חיבת ציון שגרמה לתחיית המדינה, ועל המאבק שלנו כיום על הזכות הלגיטימית שלנו בארצנו אל מול אויבינו!

הקב"ה מחכה לראות אותנו נוהגים בגבורה ובאומץ לב ומביאים את מדינת ישראל לקומה הבאה ע"י מעשינו!





[1] הרב אשר סבג.

[2] כך מובא בזוה"ק, שמעשה אבות סימן לבנים לכן שרה היתה צריכה להיות שם כדי שפרעה יחטוף וזה יהיה הסימן לכך שיחטוף גם את עשרת המכות בעתיד.