האמהות בחינוך הילדים
בראשית[1]
(ל,א): ״הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.
תגובתה של רחל אמנו לעקרות היא תגובה קיצונית במיוחד, תגובה אשר נקודת המוצא שבה והמסקנה שלה
היא, שאין טעם לחייה של אשה ללא ילדים, כי אינה יכולה לממש את אימהותה.
וכן אצל רבקה (כג,כד): ״אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי״ - מה טעם לאני שלי, מה הטעם
לחיי, אם בסופו של דבר לא יחזיק ההריון מעמד, ואצטרך להפיל את שני עובריי ולחזור
לעקרותי כבראשונה.
האומנם, האם אין לחייה של האישה ערך
ומשמעות מצד עצמה ללא קשר להיותה אמא?
בעל העקדה (במקום):
״והנה בשני השמות אשה וחוה, נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד מה שיורה עליו שם אשה
- ׳כי מאיש לוקחה'... והשני - עניין ההולדה, בהיותה כלי אליה ומוטבעת אל
הלידה וגידול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה - אם כל חי״.
אז אם האמהות אינן יכולות להוציא אל הפועל את ה'חוה' שבהן, שיגלו בכל אופן את האשה שבהן, למה
הן אומרות - ״למה זה אנכי״ ״ואם אין מתה אנכי״?
למה אשה ללא בנים נקראת ׳עקרה' דהיינו שהעיקר חסר לה, הרי יכולה וצריכה היא להוציא מהכוח אל הפועל ולממש
את כל כשרונותיה ויכולותיה, אשר גם הם חלק עיקרי מאישיותה ומתפקידה בעולם בחייה?
ברור שחובתה של כל אשה למצות את אישיותה וכשרונותיה בעיסוקה המקצועי, ובתרומה לקהילה ולחברה
וכדו', ובכך להיות שותפה בתיקונו של עולם, שהרי לשם כך ריבונו של עולם נתן לה את הכשרונות
האלו.
אך עניינה המרכזי, ה׳חידוש׳ שבה (שאת זה אם היא לא תעשה אף אחד אחר לא יוכל לעשות) - היא היותה מסוגלת
להיות אמא כמובן השלם והכולל של המילה כהגדרתה של התורה - ״אם כל חי״.
לא רק אמא לחיים פיזיים - הריון,
לידה, הנקה וטיפול כילדים ובבית, אלא עליה להקנות את האימהיות על כלל צדדיה -
הרגשיים, הנפשיים, הערכיים והרוחניים - לילדיה בפרט ולדורות הבאים בכלל.
את זה יודעת לעשות רק אמא (לא אבא, ובודאי לא המטפלת...) בטבעיותה וברגישותה האימהית הייחודית רק
לה.
הרב קוק (עין
אי״ה ברכות ב, פרק שביעי, מו, נא:): ״חנן לה הקב״ה בינה יתרה, הרגשה דקה... שתצא
אל הפועל הנעלה, רק בהיותה פועלת על-פי אורחה (דרכה) להרחיב ולהטעים את יסודי
המוסר, ולבארם על פי רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה״.
לכן אם האשה מתמקדת יתר על המידה
בלימודיה, בקריירה שלה ובהצלחתה המקצועית, יופר האיזון הנכון בין שני כוחותיה אלו
- אשה וחוה ומימושם במציאות, ו״יצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים
והחומריים... ויצא במשך הזמן דור חלש ורפה אונים שלא יהיה מוכשר כלל מרוב
חולשתו לקבל את יסודי החכמה והצדק ואור דעת אלקים שצריכים נפש בריאה וגוף בריא״.
זאת אומרת שעקרה לפי הפירוש הזה זו
אשה שמולידה ילדים אבל לא מגדלת אותם עם התכונות האמהיות שלה...
אין ספק שבתקופתנו, לא פעם, מפני כורח המציאות הכלכלית, או מתוך ׳אידיאליזציה׳ של פיתוח
קריירה, מימוש עצמי וכדומה, אין אמא בבית כפשוטו וכדרשו, והילדים גדלים
כ׳ילדי מפתח׳ ו׳ילדי מיקרוגל׳ במובן העמוק של הדברים על כלל ההשלכות והנזקים
המשתלשלים מכך כפי שאנו רואים לצערנו בדורנו.
חוסר האימהיות - מתבטא באי עדינות טבעית, חוסר רגישות חברתית, ציניות מחוספסת והיעדר
שייכות טבעית, רגשית ורוחנית לערכי היסוד של העם, הארץ וכו׳ (אשה = מלכות = ארץ
ישראל).
זו התוצאה של סיבות רבות, שאחת המרכזיות
שבהן היא העדפת אשה על פני חוה, המצויה כל-כך בחברה המודרנית שבתקופתנו.
צריך לעודד את הפיתוח של האישיות
והכשרונות הנשיים היחודיים שצריכים לצאת אל הפועל כפי
כוחה ותפקידה של האשה, כדי להיות שותפה בבניין העולם, אבל בגבולות הגזרה
הראויים ובמסגרת הנכונה, בלי לפגוע כלל ב׳אימהיות הישראלית׳ לה זקוקים אנו כל-כך
בדורנו בחיי המשפחה ובחיי האומה כולה.
הרבנית ימימה מזרחי: בתפילת ערבית אומרים את פרק התהלים שמיוחס ליעקב אבינו, "שיר
למעלות אשא עיני אל ההרים", כשאדם בבעיה הוא נושא עיניים אל - ההורים[2].
חולין (כד:):
"אמרו עליו על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ
מנעלו ונועל מנעלו אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת
זקנותי".
רבי אברהם בן הגאון מוילנא (סערת אליהו שם): "כי לא רצה להחזיק טובה לעצמו, כאילו הוא עשה לו
את הנפש הזאת. אמר: הלא תדעו למי נאה התודה, מי יסד בליבי מוסדות הצדקה, ביד מי
כוננה עמודי האמונה ומוסדי דת אבותינו בחדרי לבבי, אשר לנצח לא ימוטו. הלא רק יד
אמי עשתה זאת, והיא זאת כוננה.
וזה 'שמן וחמין' וכו', רצונו לומר, אשר
ההתלהבות אשר הציתה מוקד לבבי ליקוד עולם, נצח לא יכבו, להעלות שלהבת ק- ה בקרב
חדרי נפשי פנימה, המה קמו גם נצבו לנגד עיני, ושמן משחת קודש האמונה אשר יצקה על
ראשי, ובקרב רגשות נפשי, אשר כמטר השמים הרעיפה - המה ייסדוני, והמה תמכו את ידי,
למען לא ייכשלו פעמי ולא אמוט לעת זקנותי, ונפש תשחק ליום אחרון".
לנו, הבעלים ישנה השפעה עצומה על האווירה בבית בנושא הזה, אם אתה מביא עוזרת לכמה
שעות זה ייתן לאשתך קצת אוויר לנשימה ואורך רוח עם הילדים... או כל צורה אחרת של
אוורור...[3]
אם אתה ואשתך יושבים וחושבים איך להוריד
ממנה קצת את העול של העבודה היא תוכל להתמסר יותר ויותר לילדים...
זה מה שייבנה את הדור הבא מוצק ועם
ערכים איתנים...
שירת הי"ם (על הרב חרל"פ עמ' 19 בשם הרבנית מרים שיף, נכדת הרב): לכהונת רבה
של "שערי חסד" התמנה הרב יעקב משה חרל״פ כשהוא בן 28 בלבד. מינוי שכזה, בגיל
כה צעיר בשעה בה נהגו למנות לכהונת רבני שכונות רק תלמידי חכמים בזקנותם, היה מעשה
נדיר ומיוחד מאד.
כל גדולי ירושלים, וביניהם הרב יוסף
חיים זוננפלד, באו לטקס ההכתרה שנערך ׳ברוב עם הדרת מלך'.
באותה העת, הייתה הרבנית מרים, אמו של
הרב חרל״פ (על שמה נקראת סדרת ספריו 'מי מרום') מאושפזת בבית החולים בימי חייה
האחרונים. כאשר באו לבקר אותה בני המשפחה, על מנת לעודד את רוחה במיטת חוליה סיפרו
לה על השמחה העצומה שהייתה בטקס הכתרת בנה, והנה היא שומעת ובוכה.
עוד הם תוהים האם בכייה של הרבנית הוא
בשל צערה על שלא זכתה להשתתף בעצמה בשמחה. נאנחה הרבנית מרים ואמרה: ״אבל אני הלא
קיוויתי שיענקלה שלי יישאר צדיק נסתר...״.
[1] מעובד מתוך הספר
בנין אמונה לרב ערן טמיר.
[2] ישעיה (נד,י): "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה
וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ".
רש"י: "ד"ה כי ההרים ימושו: אף אם תכלה ותתם זכות אבות ואמהות, חסדי
מאתך לא ימוש".
ויקרא רבה (ל"ו): "ר' יודן בר
חנן בשם ר' ברכיה אמר: אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות נתמוטטה, לך הדבק
בגמילות חסדים, הה"ד 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' – הרים אלו אבות
וגבעות אלו אמהות – מכאן ואילך 'וחסדי מאתך לא ימוש'".
מאין יבוא עזרי – העזר כנגדי? הרב מוצפי מביא מדברי המקובל הרמ"א פאנו, שאמר: כל
האומר מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" בתפילת ערבית, מזמנים לו
מיד בת זוגו ההוגנת לו.
[3]
קייטנה לאמא: רעות, החברה הכי טובה
שלי, הייתה בצימר עם המשפחה, והתכוננתי לעוד יום של שעמום.
נכנסתי למטבח וגיליתי את אמא שותה כוס
קפה. "בוקר טוב, חמודה", היא חייכה אליי. "מה את עושה היום?"
"אין לי מושג", אמרתי,
"אין פה אף אחד! אמא, אולי תעשי לי קייטנה פרטית היום?"
אמא הביטה לעבר ערמת הכלים שהייתה
בכיור. "אולי את תעשי לי קייטנה?" היא נאנחה. "יש לי המון עבודה.
כביסות לקפל, ארוחת צהריים לארגן למחר כי אני בעבודה. לא הייתה מזיקה לי איזה
פעילות כיפית...".
איזה רעיון מגניב! חשבתי. "יאללה,
אמא, אני מוכנה! תני לי להתארגן, ואני מכינה לך אחלה קייטנה שבעולם!".
"רק צחקתי", היא אמרה,
"יש לי באמת המון עבודה, אני לא בטוחה שיש לי זמן לזה".
"נו, די, אמא, אל תהיי
כזאת", התחננתי, "אני אעזור לך במה שאני יכולה, ותראי שיהיה בסדר".
אז אמא הסכימה. איך לא? ואני הלכתי
להכין את כל הפעילויות. כשסיימתי, חזרתי למטבח לקרוא לחניכה שלי. "אז ככה,
אמא. את בקבוצת החרציות. למען האמת, את כל הקבוצה, כי אין כאן אף אחד אחר... הכנתי
לך סמל וחולצה, בואי תלבשי".
אמא לבשה בצייתנות את חולצת הטריקו
הגדולה שציירתי עליה פרח, והדביקה על עצמה את המדבקה.
"עכשיו עושים מורלים",
פקדתי, והתחלתי לצעוק "חר-צי-יות!!! על כולן עולות! יההה!!!!" אמא
הצטרפה, בהתחלה בשקט, אבל אחר כך היא התחילה להתלהב. "אני מקווה שהשכנים לא
שומעים אותנו, הם יחשבו שהשתגענו..." היא אמרה, ופרצה בצחוק.
"ועכשיו, אני אלמד אותך
ריקוד", המשכתי. שמתי את השיר "ראו באורי" של אודי דוידי בנייד של
אמא, ולימדתי אותה את התנועות שלמדנו בבית הספר. אמא למדה צ'יק צ'ק, ורקדנו יחד
מסביב לסלון.
"זה היה כיף!" היא אמרה
כשסיימנו, והתיישבה מתנשפת וצוחקת על הספה. "ממש התעמלות בוקר. מה עכשיו,
המדריכה?"
"ארוחת בוקר", הצהרתי,
והבאתי מהמטבח שקית סגורה. "לחמניות ושוקו!" התלהבה אמא, "איך
לא?" ישבנו על הרצפה ואכלנו יחד. כשסיימנו, הובלתי את אמא לחדר של בני, שעל
המיטה שלו הייתה ערימת כביסה ענקית. חילקתי אותה לשניים, והסברתי לאמא שהגיע זמן
התחרויות. "כל אחת מאיתנו צריכה לקפל את כל הבגדים בצד שלה, ולשים במקום.
המנצחת זוכה במדליה!"
קיפלתי הכי מהר שיכולתי, אבל לא היה לי
סיכוי מול אמא. חשבתי שאני אהיה יותר זריזה בלרוץ לארונות, אבל היא ניצחה אותי בלי
שום בעיה. הלבשתי עליה מדליה שהכנתי קודם ושהיה כתוב עליה "אלופת העולם
בקיפול כביסה!", ואמא הייתה מאוד גאה בעצמה. אחר כך עשינו יצירה - תיק לים
מחולצת טריקו ישנה. אמא צבעה את התיק בצורה ממש יפה. "אין לך מושג איזה כיף
לי קצת ליצור", היא אמרה, "אני מאוד אוהבת להכין דברים יפים, אבל איכשהו
אני אף פעם לא מוצאת זמן..."
את יום הפעילות סיימנו בבוקר בישול.
בתור המדריכה, אני תכננתי את התפריט (מקרוני וקציצות, ועוגת שוקולד למנה אחרונה),
ואמא רק עזרה לי לחתוך ולטגן. יצא מעולה. "נאכל קצת היום, והשאר יישאר
למחר!" אמרתי לה, "את כבר לא צריכה לדאוג להכין ארוחה... נו, אמא,
נהנית?"
"מאוד מאוד, המדריכה!" היא
אמרה וחיבקה אותי. "כמה את לוקחת ליום? נראה לי שאני ארשם לקייטנה שלך באופן
קבוע".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!