פרשת חיי שרה- חינוך ילדים - להצליח או... שלא!

חינוך ילדים - להצליח או... שלא!

ארבע[1] פעמים בפרשתנו (כד,כא. כד,מ. כד,מב. כד,נו), מופיעה בקשתו-תפילתו של אליעזר להצליח במשימתו, משימה שבה תלויה יסודה של האומה הישראלית בבניינו של עם ישראל ומתוך כך הצלחת וגאולת העולם כולו - למצוא את האשה הראויה ליצחק:

״ואומר ה׳ אלוקי אדוני... אם ישך נא מצליח דרכי״.

מהי הצלחה, וכיצד ניתן להשיגה?

מבאר הרב הירש (בראשית כד,כא): "'צלח׳ קרוב ל׳שלח׳, להניע דבר לקראת מטרה. אות הצדי מוסיפה את עניין ההתגברות על מכשולים. נמצאת משמעות ׳צלח׳ להגיע למטרה, מתוך התגברות על כל מכשול העומד בדרך״.

אם כן, ׳הצלחה׳ היא השגת מטרה הניצבת לפנינו על-ידי צליחתנו אותה, כלומר הצלחתנו להתגבר על המעכבים, המונעים, המכשילים והמפריעים שבדרך.

והנה כמה מפתיע... או שלא, בכל ארבע הפעמים הללו כהן מתפלל אליעזר להצלחתו, מופיעה האפשרות השניה, האלטרנטיבה שלא יצליח במשימתו, כגון: ״והאיש משתאה לה מחריש לדעת, ההצליח ה׳ דרכו, אם לא״, ״ויאמר אלי ה׳... ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי... ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״.

מה משמעות הדבר, ומה בא הדבר ללמדנו ביחס להצלחותינו בכל תחומי חיינו?

המדד המצוי בעולמנו להעריך דבר ולבחון את הצלחתנו ביחס אליו, הוא מבחן התוצאה, תוצאה שפעמים רבות היא חלקית ומוגבלת. הצלחות חלקיות אלו מעוררות כנו תחושת אכזבה, תסכול ופעמים אף תחושת כשלון וייאוש. זאת מפני שאנו רוצים שלמות, הכול או לא כלום.

"האויב של הטוב הוא טוב יותר...".

אך באמת אין זו אלא השקפה של טעות, כי הרי אין הדבר נמדד לפי ההישג החיצוני בפועל, אלא לפי ההשתדלות והמאמץ, התהליך והדרך אותם מוכן האדם לעבור האדם כדי להשיג את מטרותיו ואת יעדיו, השקעה החושפת את מדרגת קישורו ושייכותו האמיתית, הפנימית והעמוקה לדבר בו רוצה הוא להצליח.

כדבריו הקצרים של בן הא הא במשנה (אבות ה,כג): "לפום צערא אגרא".

כפירושו של הרמב״ם (במקום): ״לפי מה שתצטער בתורה (וכן בכל דבר בעל ערך וחשיבות) בעמל וביגיעה, יהיה שכרך״.

אם כן, האדם אינו מצווה להצליח, אלא מצווה להשתדל להצליח.

מחויבותנו היא להתאמץ, להשקיע ולעשות מה שנכון וראוי לעשות כדי להצליח, אך לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר מעשה שאינו מוסרי ואינו רצון ה׳.

הרב קוק (עולת ראי"ה ב עמ' קס'): ״יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ - הוא הרבה מאוד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו, הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל. ובאמת אע"פ שצריך לחפוץ הרבה, מכל מקום כשאין עולה בידו הרבה צריך להוקיר (להחשיב, להעריך) הרבה כמה שעולה בידו... וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיכול למבוקש הרם גם שאינו יכול להגיע לו בשלמות״.

התוצאות המעשיות החיצוניות אינן העיקר, אלא דווקא הדרך, המאמץ, ההשקעה, ואפילו המוכנות לשלם מחירים בתהליך הארוך והמסובך בדרך להצלחה, שהרי, אם אנו לא נצליח, ישלימו אחרים את הדבר, ואם לא היום אז מחר.

הרב קוק (עולת ראי"ה א,רא): ״הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה מבהירות לבהירות, מוודאות לוודאות, יותר עליונה״.

איננו מחפשים שלמות אלא השתלמות, כאשר דווקא אי השלמות וההצלחות החלקיות הן המאתגרות אותנו והמאפשרות לנו להמשיך ולהשתדל, ובע״ה להצליח - לצלוח את המעכבים שבדרך עוד ועוד.

הרב קוק (אורות התשובה ה,ו): ״אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות, והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת״.

אמנות ההכלה (הרב מיכאל אבולעפיה, עמ' 40) - הכלה אמונית: "לחשוב טוב, זו אולי האמנות היחידה שמוטלת עלינו. לחשוב טוב פירושו לחשוב פנימה, שהרי קליפת הרע מכסה על הטוב. החשיבה השלילית נעצרת אפוא באמצע המסלול ולא חודרת פנימה.

לדוגמה, עיקר ההכלה האמהית (וגם של האב) מתחיל כשהתינוק בוכה ואפילו צורח, והיא נשארת בנחת, מזדהה עם הקושי של התינוק אך מרגיעה אותו: ״אל תבכה, חמודי שלי, אני בדרך אליך!״ וכשבגיל שלוש, כשיקבל מכה מאחיו בן החמש, האם תחבק אותו, תוך כדי מילות נחמה: ״אני בטוחה שגם אם אתה עצוב, אתה תתמודד גם עם זה!״.

אך הקושי הוא בגיל שש-עשרה, כשהוא ״יורד מהפסים״. מהי יכולת ההכלה שלנו אז? הרי אם נחשוב עליו רע, באותו רגע ניתפס בחשיבה חיצונית עליו ונאבד כוח מכיל.

אולם עלינו לדעת שאין כוח מכיל בזמן של קושי אמיתי אלא כוח האמונה.

אנו מובטחים ששם, עמוק פנימה, גם הנפילה היא מתוקנת, כי הרי ״אתה הראת... כי ה׳ הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו״ (כהסברו של הרמח״ל), עלינו לעבור בדרכנו אל הראייה העמוקה, מראייה חיצונית של הנהגת המשפט (שכר ועונש) להנהגת הייחוד, שבה מצטייר בראייה פנימית הפסוק: ״וביום רעה ראה... את זה לעמת זה עשה האלוקים״ ואם זה מרגיע, זה מרפא".

הרמח"ל (קל"ח פתח פא) מסביר שהתכנית האלוקית קבועה מראש, רק אנחנו לא יודעים אותה, כדי שתהיה לנו בחירה: 

"...שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם, כי בהתעלם הידיעה, אם יעשו דבר ויתקיים, הרי לא נודע להם שכך כבר היה ידוע שיעשו. מפני זה נחשב להם מעשיהם. ואם השתדלו לעשות ולא יכלו, עדיין ניתן להם שכר טוב בעולם. ואילו ידעו שלא היה עתיד לעלות בידם - לא היו עושים. כך כל כיוצא בזה. והקב"ה מקיים עצתו, פירוש - כבר סוף סוף האמת הוא, שמה שידעה הידיעה הוא שנהיה, אלא שההעלם עצמו גרם התיקון...". (וכן באדיר במרום  ח"ב - מאמר רישא וסופא (המשך) - דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדה"ר).

מאוד מנחם לדעת שגם הבעיות שלנו עם הילדים המתבגרים קבועים בתכנית מראש...

[חשוב לציין שעיקרון זה לא גורע מאומה מחובת ההשתדלות! הרי איננו יודעים מה קבעו למעלה בתכנית... אבל אחרי שהשתדלנו וראינו שזה לא עוזר – צריך להבין שזה מלמעלה וזה לטובה!]

המבט הנפשי על הילד בתהליך גדילתו מופיע בפרשתנו (בראשית כד,כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא".

ההשתדלות היא לפי כוחותינו:

"בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה,  ואמר איך יכול האדם לעשות בית להקב"ה, והלא כתיב,  הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקב"ה, לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם וכו"' (ע"פ במד"ר יב,ג).

חפץ חיים (עה"ת): "מדברי חז"ל אלו, אנו רואים, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אחד מהם מחויב לעשות רק מה שיש בכוחו וכו'".

חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". זאת אומרת, שאל לו לאדם להחליט שלא להתעסק ברוחניות משום שאין בכוחו לגמור את המוטל עליו, שכן "לא עליך המלאכה לגמור" - הקב"ה דורש את המאמץ, לא את התוצאה. לכן גם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה" - חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו.

כאשר נעשה אנו את חלקנו, כביכול הקב"ה ישלים את חלקו.

לכן, אף שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש להקב"ה - אבל הקב"ה אינו דורש זאת מהאדם. רק זאת הקב"ה מבקש, שכל אחד יעשה כפי יכלתו - "לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם".

כאשר כל אחד משתדל - לפי כוחו - לבנות מקדש להקב"ה, זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את שכינתו.

תפילת ר' נחוניא בן הקנה: "אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח:).

נשאלת השאלה, וכי סנדלר, נגר או חייט אינם זוכים לשכר בסוף  יום עבודה. מדוע אנו אומרים "הם עמלים ואינם מקבלים שכר"?

מבארים המפרשים שבודאי גם הם זוכים לשכר, אבל שכרם אינו על העמל אלא על התוצאה. למשל, אם יגלה חייט בסוף יום של עבודה שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי מידותיו של הלקוח, הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל עמלו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה, אף אם אינו מצליח בכך, בכל זאת גם על עצם המאמץ שהוא השקיע לקיים את המצווה זוכה לשכר. לכן: "אני עמל ומקבל שכר" - על עצם העמל אני מקבל שכר.

סנכרון בין ההשתדלות לבין האמונה - איך אפשר, מצד אחד, לנהל, לארגן, לקבל החלטות ולעמוד בעומס, ומצד שני, להיות בנחת ובשלווה, בשמחה ובאמונה?

התשובה היא, שלמעשה, האחריות על המכלול היא באמת לא שלי. אני צריך להתמקד במה שעלי לעשות בלבד, ולא בתוצאות. אני אמנם יודע שיש תוצאות, אבל הן לא תלויות בי, אלא רק בבורא עולם. אני אעשה את מירב המאמצים, שיקול הדעת, ההתייעצות והעבודה - עלי לסדר את המשימות שלי לפי סדרי עדיפויות ולטפל בהן אחת אחרי השנייה, אבל הלחץ נובע מכך שאני חושב שהמכלול של הדברים תלוי בי, ואת הלחץ הזה אני יכול באמת "לשחרר" ממני.

במילים אחרות: אני לא הקבלן על העבודה, אני רק שכיר. גם אם אני עובד בתור קבלן, הקבלן האמיתי הוא ריבונו של עולם, והוא מצפה ממני לעשות את המוטל עלי ולסמוך עליו באשר לתוצאות.

את האיזון העדין והמדויק הזה אנו רואים אצל דוד המלך לאורך כל ימי חייו:

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!

---

[1] הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.