המשפחה היא הכח!
אחת הפגיעות הנוראיות של התרבות המערבית
היא הפגיעה בתא המשפחתי.
עם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה,
ממוצע הילודה יורד, ולדאבוננו אפילו נשמעים קולות התומכים בכל מיני סוגים של קשרים
שהקשר בינם לבין המושג 'משפחה' מקרי בהחלט. מקסימום 'אני', מינימום התחייבות
למען משהו אחר.
בפרשתנו אנו שותפים למפגש הטעון בין
יעקב ועשו לאחר 22 שנות נתק מתוח.
יעקב שברח
לחרן לאחר שלקח מעשו את הברכות בחכמה, הקים משפחה בבית חמו לבן ועכשיו הוא
חוזר הביתה לארץ ישראל.
עשו שומע את החדשות ויוצא לקבל את פניו
של אחיו מלווה בארבע מאות איש חמושים.
כשסוף סוף הם נפגשים עשו נדהם מהמחזה
שנגלה לנגד עיניו: "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו
וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?".
עשו לא מבין מה יעקב עושה עם הנשים
והילדים, אנו עסוקים במאבק כוחות, עושר וכבוד ומה הם שייכים לכאן?!
עשו חושב שבני אדם הם כמו פס יצור טכני,
איש ואשה נפגשים ויוצאים מהם ילדים. תהליך פשוט וקל, טכני מאוד, קר מאוד.
אבל עבור יעקב אבינו המצב שונה
בתכלית. כל עניין המשפחה היה עמוק יותר מכל דבר אחר.
הוא עומד מול עשו ומאות אלפי הלוחמים
שלו ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: "לא בחיל ולא בכוח, אינכם מסוגלים להבין
ולעולם לא תבינו. משפחתי היא הדבר החשוב ביותר בעולם, מכאן אני יוצא ולכאן אני
חוזר. נשיי וילדיי הם הדבר הגדול ביותר בעבורי, מהם אני שואב את הכוח, את השמחה,
את החיים. ולכן לא יעזרו החניתות, לא הפיתויים עבור עושר וכבוד, לא תנצחו
אותי. אני בבית, ואין חזק ומאושר ממני"[1].
בראשית (לב,ד):
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים".
רש"י:
"מלאכים ממש".
הרב מסעוד ריוח זצ"ל: לכאורה קשה וכי יש מלאכים שיש בהן ממש ויש לא?
ופירש בזה כי כאשר שמע יעקב שעשו בא
וארבע מאות איש עמו, נתיירא וטעמו היה שהוא אין לו אוכלוסיא כנגדו, שבסך הכל יש לו
רק 21 נפשות 11 ילדים 4 נשים 5 עבדים ששלח עם המנחה והם ביחד כ"א נפשות,
ועל זה התפלל אל השי"ת הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד שלח לו הקב"ה 380
מלאכים כדי להיות ביחד 400 חוץ מיעקב כנגד ארבע מאות איש של עשו, וזהו שכתב
רש"י ז"ל מלאכים ממש, הכוונה כחשבון ממש שהם 380.
זאת אומרת שהמשפחה הם חלק מהמלאכים –
חלק מהכח שלך!
לצערנו נפוץ מאוד היום שבמקום שהעבודה תהיה מכשיר לרווחת המשפחה, היא הפכה לדבר העיקרי שנותן
לנו ערך, ואילו המשפחה נזנחה בצד.
אם המשפחה זה העיקר אז צריך מאוד
מאוד להיזהר שהעבודה לא תגלוש גם לזמנים המשפחתיים.
"קופי משפחתי":
אתמול ילדי בא לעולם,
באותה דרך כמו כולם.
אך לי היו פגישות ותשלומים וערעורים,
והוא למד ללכת בעוד אני בסידורים.
ולפני ששמתי לב הוא כבר ידע לדבר,
וכשגדל והתפתח קצת הוא היה אומר :
אני אהיה כמוך, אבא, עוד תראה אותי,
ממש בדיוק, אתה יודע, קופי משפחתי.
סבתא סורגת, סבתא בישלה דייסה,
התינוק גדל, כבר לא בעריסה.
מתי תבוא הביתה, אבא? לא יודע, בן,
אבל כשאחזור אז מתנה לך אתן
וגם, אני מבטיח, יחד נתפנן.
אתמול מלאו לו עשר, בחור גדול ממש,
תודה על הכדור, אבא, בוא קצת למגרש;
תלמד אותי לקלוע "ג'מפשוטים"
לסל.
היום אני עסוק, אמרתי, וחסל !
תשכח מזה, אמר, וכשהפנה לי גב
הספקתי עוד לראות אצלו כזה חיוך רחב,
שאמר: אהיה כמוהו, עוד תראו אותי,
ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי ...
אתמול הוא בא לחופש מהמכללה
כל-כך יפה, כל-כך בוגר, ממש שמחה גדולה,
בני, אני גאה בך, בוא שב קצת, נדבר...
מצטער, ענה לי, אבל אני ממהר;
זרוק לי את מפתחות המכונית, בבקשה,
אני יורד דרומה למשך החופשה.
אני מזמן בפנסיה ובני מזמן עזב
ורק אתמול הרמתי טלפון אליו.
בוא ניפגש, אמרתי, אולי תמצא קצת זמן
.....
אין בעיות, ענה לי, רק תן לבדוק ביומן;
מצטער, נזכרתי שיש לי ועידה
ובכלל, אני טובע בים של עבודה.
טוב שצלצלת, אבא, והרבה תודה.
הנחתי את השפורפרת ואז עלה בדעתי,
שהוא נעשה כמוני, שחיקה אותי,
ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי.
בזכות הנישואין, יעקב היה שלם בכל !
בראשית (לג,יח): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם".
רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו
שלא שכח תלמודו בבית לבן".
הגאון רבי יעקב חיים בנו של מרן ה'בן
איש חי בספרו "ציצים ופרחים" דרש יפה שכל ענין
השלימות היה בגלל הזיווג שלשם כך יצא ועתה חזר.
"שלם בגופו" כדברי חז"ל
מאן דלא נסיב איתתא אתקרי פלג גופא – מי שלא נושא אשה אין גופו שלם אלא חצי, והנה
אחר שנשא יעקב נעשה גופו שלם.
"שלם בממונו" ידוע שאין הברכה
מצויה אלא בשביל ביתו – אשתו של אדם שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה".
"שלם בתורתו" הרי אמרו
חז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, לכן כשיצא יעקב מארץ ישראל לא היה שלם בכל
שלושה אלו, ומעתה בחזרתו אחר נישואיו נשלם בגופו בממונו ובתורתו.
אומר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: אתה בטלפון עם הבוס והמזכירה אומרת לך שאשתך מתקשרת אתה שם את הבוס
בממתינה ומדבר עם האשה!!!
בין ההימליה לג׳ימליה (אבינועם הרש): באסון שהתרחש בשבוע שעבר בנחל צאלים נהרג ד״ר עמרי ניר
בנפילה מצוק בעת שניסה להציל את בנו עילי - הוא חיבק ועטף אותו, ושניהם נפלו
יחדיו. והעולם שותק.
למחרת נמרחו כותרות העיתונאים בגבורת
האב ובטרגדיה. זה נמשך יומיים. תוחלת החיים המרשימה של אייטם שמקפל בתוכו את חורבן
הבית. בכיתי. בקול ובשקט. התכווצתי כהורה. אב שבשברירי שנייה מתנהג כמו אבא ומוסר
את נפשו בשביל חיי בנו. מובן מאליו? לא יודע. אקסיומת חיים שנעשתה מרגשת במיוחד
בעולם משוגע שבו האמת מופיעה בלוק של זאב עם משקפי סבתא ורודים ושיניים גדולות.
רוצים להאמין במשהו? להיות בטוחים בקרקע שמתחת לרגליכם? אמצו לכם סימן שאלה קטן,
טפחו אותו, השקו אותו, טיילו אתו בחוץ. ככה זה כשהספק הופך לדבר האמין ביותר בשוק
ואילו חוסר הוודאות זוכה לפופולריות של רודן צפון קוריאני.
אני חושב על ד״ר עמרי ניר הורה
שהאינסטינקטים הקמאיים שלו להגן על בנו בגופו, לבטל את עצמו בשבילו, העמידו מראה חותכת
וברורה לכל הורה ששומע על המקרה הזה, שגם המילים השורפות ביותר מתאדות כשהן נדרשות
לתאר אותו. אני חושב על מאות אלפי ההורים ששמעו על המקרה במכונית, בתור לסופר,
בכניסה לבנק, וישר חשבו לעצמם: "ואיך אנחנו היינו מתנהגים?" ואני רוצה
כל כך לנחם את עצמי. להרגיע. להבטיח לעצמי שגם אני הורה טוב ומסור ששם את טובת
ילדיו בראש סדר העדיפויות.
אבל למה ללכת כל הזמן למצבי קיצון? צוקים והרים גבוהים והרי ההימלאיה. בואו קודם נדבר על הרי הג'ימיילים ועל
העבודה ועל שאר הדברים ששותים לנו בקשית את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש
לילדים. כי בדיוק הרגע הגיע עוד דוא׳׳ל ממש חשוב, והנה נשאבו לנו עוד דקות יקרות
שלא יחזרו. ופתאום אני מרים מהמסך את העיניים האדומות שלי ומגלה שהתינוק הקטן שלי
התחיל ללכת ומחכה שאתייחס אליו, אבל גם את זה פספסתי כי בדיוק הייתי עסוק בלהציל
את העולם...
לזכרם של ד׳׳ר עמרי ניר ובנו עילי,
שהמילים "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" הנאמרות עליהם - מקבלות
בפעם הראשונה משמעות אחרת לגמרי".
