פרשת חקת - הקודש שבטבע

הקודש שבטבע

מה הייתה[1] המלחמה הראשונה של עם ישראל עם יושבי הארץ?

רבים יאמרו – מלחמת יהושע בן נון ביריחו.

אולם, נופתע לגלות כי הייתה מלחמה אחרת, הקודמת לכל אלו, שנזכרה בתורה רק בקצרה, בשלושה פסוקים בלבד.

במדבר (כא,א-ג): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

מיהו האויב המוזכר כאן?

מדוע בא להלחם?

מה פשר הנדר לה' שנדרו ישראל?

רש"י (בפירושו השני): "יֹשֵׁב הַנֶּגֶב - זה עמלק".

פירוש זה, אף על פי שנראה כמדרש, שהרי התורה כותבת שהיה זה – "הַכְּנַעֲנִי", מעוגן לאמיתו של דבר היטב בפשוטו של מקרא.

רש"י כבר הביא בהמשך דבריו את הראיה, שלוקחת אותנו אל פסוקי חטא המרגלים. כך אמרו המרגלים – "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח-כט).

בהמשך הפסוקים שם רואים כי עמלק והכנעני ישבו ביחד, והיוו את המחסום לכניסה לארץ ישראל – "וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק, מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף" (יד, כה-כו).

הם הם אלו שנלחמו והיכו לבסוף באכזריות במעפילים - "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (יד,מד-מה).

רואים שהמלחמה הזאת, המלחמה הראשונה עם יושבי הארץ, לאחר הנדודים במדבר, הייתה מלחמה עם עמלק.

אותו עמלק שנלחם עם ישראל ביציאת מצרים, התעורר להלחם בנו שוב, מעצמו, עת באנו לגבולה של ארץ ישראל.

"כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים", אומר רש"י – "דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר ויעלו בנגב".

עמלק מבין שעכשיו באים עם ישראל לכבוש את הארץ והוא מנסה לצנן את האמבטיה, ולהפחיד אותם.

הוא מנסה לשחזר את הנצחון הגדול והמכה הנוראה שספגו המעפילים בהר, בכדי להבריח גם בדור שלאחר מכן את עם ישראל בחזרה אל המדבר וליאש אותם מא"י!

כמו במלחמה הראשונה, בה הגיח עמלק – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ", כך גם עתה – "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי".

אבל, עם ישראל לא פוחדים ומחזירים מלחמה שערה!

בזה הם תיקנו את חטא המרגלים, שפחדו ויראו מיושבי בארץ, והמיסו את לב העם.

עם ישראל גם לא קוראים לשוב מצרימה.

ולא מתפללים לה' שיושיע אותם בדרך נס בלי מלחמה - אלא היו מוכנים לקרב!

ספורנו: "גם זה זכות להם כי לא אמרו כאבותם נתנה ראש גם בראותם מלחמה".

הם לא יוצאים למלחמה בלי הקב"ה כמו המעפילים - אלא מקדימים ואומרים – ריבונו של עולם אנו יוצאים עתה להלחם מכוחך, "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי".

עם ישראל מבין עכשיו טוב טוב שתמו ימי המדבר והניסים הקשורים בו עתה מתחילים ימי הכיבוש בידי אדם, עם מסירות נפש ואמונה וביטחון בה'!!!

משך חכמה )במדבר כא,ב): "וידר ישראל נדר כו' אם נתן תתן העם הזה בידי כו' - פירוש, דעד עכשיו היה מנהיגם בנסים, המצרים נטבעו וכיו"ב, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מופלין ומנוצחים, וכבן שסמוך על שלחן אביו, שבעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו, ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה כי נסתלקו העננים מיד בא להלחם (ראש השנה ג), לכן בקשו שיעשו השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב, וזה אם נתן תתן את העם בידי בדרכה של מלחמה טבעית. ודו"ק. וכמו שערב לאחד מבית המלך כאשר ירוויח במסחר יותר מכל מחמדי עיניו. וזה מכוון דברי הנביא (ישעיה ס,יט) והי' לך ד' לאור עולם ואלקיך לתפארתך, פירוש, דשם הוי' שמורה על ההנהגה הנסיית זה יהי' לך לאור עולם, ואלקיך, שזה מורה על כח כל הכחות הטבעיים זה יהי' לתפארתך, שגם בהנהגה הטבעיית תצליח ותצא כגבור ביום קרב. ודו"ק".

עם ישראל עומד בנסיון, ופתחי שערי ארץ ישראל נפתחים לפניו.

אנחנו מתחילים עכשיו בשעה טובה את חודש תמוז חודש שמאוד מאוד קשה בו להחיל את הקדושה בחיי המעשה, חודש של טיולים ונופש בו כל ההחלטות הטובות שלך וכל ההרגלים שלך שבקדושה עומדים במבחן כשאתה יוצא מהשגרה הרגילה של כל השנה.

בחודש תמוז התגבר על עם ישראל היצר הרע ועשו את העגל, העגל היה נסיון לא מוצלח להחיל את הקדושה בעולם הזה בצורה לא נכונה "עשה לנו אלוקים אחרים...".

המרגלים נשלחו בערב ראש חודש תמוז ותרו את הארץ עד י' באב, כשהם חוזרים רואים שהם לא מצליחים להפנים שהקדושה נמצאת בתוך הטבע בארץ זו ורוצים את חיי הקדושה המנותקים מהחומר שהורגלו אליהם במדבר.

הרב נחמני זצוק"ל: דור המדבר היו דור של רווקים – רצו חיים חופשיים מעול של פרנסה וזוגיות וחינוך ילדים רק להיות בבית מדרש של משה רבינו כל היום!

זה אורות התוהו – ריבוי של אורות ללא כלים היכולים להכיל אותם, לא סתם חיוב ההולדה נאמר בלשון 'לא תוהו בראה' אלא לשבת יצרה!

שם משמואל (פרשת בלק - שנת תר"ע): "אך הנה תכלית הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו המצוות התלויות בארץ, ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, הכוונה שיעשו מהארץ שמים".

ההנהגה זו של גילוי שכינה בתוך הטבע היא לא פשרה או אילוץ, להפך היא השיא של ההתעלות הרוחנית!

זהו סוד אחדות ה׳ בגאולה העתידה שבה יהיה ״ה׳ אחד ושמו אחד״ – ההופעה הניסית של ה' מתאחדת עם 'שמו' שזה הגילוי שלו כאן בארץ!

את זה אנחנו צריכים לחקוק בעצמנו! את הקודש בתוך הטבע!

אדמו״ר הזקן בעל התניא זיע״א, כתב לבאר את עומק עניין חוקת התורה, על פי משל המבאר את ההבדל שבין אותיות הכתיבה ובין אותיות החקיקה. את אותיות הכתיבה ניתן למחוק ולהפריד מעל גבי הנייר שעליו הם כתובות. מה שאין כן אותיות החקיקה, אשר חקוקות בחומר הגלם ולא ניתן להפרידם ממנו, משום שהפכו למציאות ולמקשה אחת עם חומר הגלם שעליו נחקקו.

ובנמשל - אותיות הכתיבה מסמלים מצב של רצון לציות לציווי התורה. הדברים כתובים אמנם על הלב, אך לא חקוקים בו. דהיינו, לא מדובר במצב נפשי של ביטול מוחלט לדבר ה' אלא על מציאות שבה עדיין יצר הרע יכול לעיתים להטות את האדם מדרך הטוב, בין במעשה או במחשבה ודיבור. וכשם שבמשל ניתן להפריד ולמחוק את האותיות מעל גבי הנייר, כך גם בנמשל נמצא האדם במצב שבו חלילה, יגבר יצרו עליו ויתכן שיפרד לשעה מציווי התורה.

אותיות החקיקה מסמלים מצב נפשי של ביטול לדבר ה' שבו לא תיתכן ואפילו לא לשעה קלה הפרדות מדבר ה' וציוויו. וכשם שבמשל לא ניתן להפריד את האותיות מן החומר שעליו הם נחקקו, כך גם בנמשל ישנו ביטול לדבר ה׳ באופן מוחלט, והפכו ציווי התורה לטבעיות פשוטה ובלתי ניתנת לשינוי.

נחל יב"ק:

במדבר (כא,כד): "וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן".

בראשית (לב'): "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק.. ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".

מדובר פה על הגאולה – ליעקב אבינו קוראים כאן בשם ישראל שם של הגאולה...

רש"י: "ויאבק איש - מנחם פירש ויתעפר איש, לשון אבק, שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם...".

אפשר לפרש שהיו מעלים את האבק הכוונה מעלים את החומר! מקדשים אותו.

זוה"ק (פנחס רטז: ריז.): "..דאת י' איהו יחוד ומניה אתיא נביעו לאת ב' דאיהי ברכה ואיהי קדש ומניה אתקדש ק' דאיהי קדש.. האבות הן הן המרכבה וסלקין נהורין לחשבן יב"ק ואינון.. י-ה-ו-ה, א-ה-י-ה, אד-נ-י, סך הכל יב"ק..

זוה"ק (פנחס רכט.): "וסלקין יב"ק בחושבן, אד-נ-י במעשה, הוי-ה בדבור, אה-י-ה במחשבה..".

ליקוטי תורה (וישב): "הוי"ה ואלוקים גימטרי יב"ק.. מוחין דגדלות תוך מוחין דקטנות ביחד..".

הרב קוק (אורות, אורות התחיה ל): "הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא לנו זרחה לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של טבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם ע"י שטף של טבע, שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".

הרב קוק (קובץ ה,קי): "הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו[2]. משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית. באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית- הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל".

בארץ ישראל הקדושה בתוך הטבע!!!

משך חכמה (דברים לב,ג): "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו - פירושו ע"ד מושכל, כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ד' ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלקי ויבואו להראות פני ד', וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ד' על הגוים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבוי"ת, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה"ב לכל מתבונן, לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד', וד' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה"ב, חיים של מלאכים...".

החתם סופר זיע״א (סוכה לג: ד״ה אתרוג הכושי) מבאר שכל הוויכוח בין התנאים על הפס׳: ״ואספת דגנך ותירושך ויצהרך״ - שיש אומרים שזהו הכרח בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום - זה דווקא בעבודת האדמה בחו״ל, אך בארץ ישראל שכל עבודה בה היא דבקות בשכינה - עבודת אדמה, יישוב הארץ ושגשוגה הוא במעלה כמו לימוד תורה והנחת תפילין!

מסל"ש (פכ"ו): "כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים".

הרב קוק (קובץ ב,סה): "כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים, קודש ואור הם מלאים, קל וחומר שכל החכמות שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הטהורות והטמאות, הן לגבי דידהו כולן מכוונות כוונה עצמית, וכל מה שנכנס בחוג ידיעתם הרי הוא מתעלה בעילוים. אמנם במעשה לא יגיע שום אדם לידי מידה זו, שהתורה גדרה גדרות עולמים לכל, אבל מה שנוגע למחשבה שם אין תחומין למעלה מעשרה, ואין שטן ואין פגע רע, ואף מלאך המות מסר לו דבר".

הרב קוק (קובץ ה,סו): "בעקבתא דמשיחא, כל המתחבר בנטיית לבבו לתשועת ישראל הוא בעל נשמה של צדיק עליון, שאי אפשר למודדו במידה בינונית".

הרב קוק (קובץ ג,שסד): "בארץ ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כ"כ להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כ"א להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל".

הרב קוק (קובץ ו,צו): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן. וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל. גם בארץ ישראל מפני התמעטות הקדושה שעל ידי החורבן יש הגשמה, לפי הערך, במאכל, שעולה ומתרחן על ידי צפית הישועה, המובלטת במזמורים האמורים".

נביא צריך להיות גם גיבור! לכן אין נבואה שורה בחו"ל כי הגוף שם מתנגד לנבואה!

דוד המלך ובניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין נלחמו!!!!

הרב קוק (קובץ ו,קג): "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאמוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם".

---

[1] הרב יאיר פרנק עמונה (עם שינויים ותוספות).

[2] שפת אמת (וירא תרל"ב): "במדרש ואחר עורי נקפי זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה כמ"ש ומבשרי אחזה כו'...".

פרשת חקת - טל תחיה

טל תחיה

הרב יוסי פלאי: פרשת חקת עומדת בין החיים ובין המוות.

תחילת הפרשה עוסקת בפרה האדומה המטהרת מטומאת מת. המת הוא "אבי אבות הטומאה", אבל ניתן להטהר מטומאה זו על-ידי אפר הפרה האדומה המעורב במים החיים.

בהמשך, עוברת הפרשה בחדות ממאורע למאורע: תחילה מתה מרים הנביאה, ואף הבאר מסתלקת, עד שהיא חוזרת לאחר שמשה מכה בסלע. אך מיד מתברר שבעקבות מעשה זה גם משה ואהרן ימותו במדבר, "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", ובהמשך אנו קוראים על מות אהרן הכהן.

אך לא רק מרים ואהרן מתים בפרשה. דור שלם מת. כל דור המדבר, שעליו נגזרה הגזרה בעקבות חטא המרגלים, מסיים לרצות את עונשו ומת במדבר.

כך מפרש רש"י "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין" – "כל העדה, עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים".

הפרשה מדלגת בקלילות על שלשים-ושמונה שנות נדודים במדבר (שעליהם לא מסופר דבר!), ומגיעה אל הדור החדש שעתיד להכנס לארץ.

אכן, בהמשך הפרשה נכנסים ישראל לעבר הירדן המזרחי, עד לסיום המסע הגדול מיציאת מצרים בשערי הארץ המובטחת, "בערבות מואב מעבר לירדן יריחו".

סוד התחייה

לכאורה, המוות הוא נתון שכבר אי אפשר לשנות אותו, רק להתעלם ממנו או לצמצם את השפעתו עלינו החיים. כך ניתן לחשוב שבפרשת חקת אנו עוזבים את המתים מאחור, קבורים במדבר הגדול, וממשיכים הלאה לארץ ישראל הנקראת "ארץ החיים".

אך האמת היא שטמון כאן סוד עמוק יותר, סוד תחיית המתים – המתים עצמם חוזרים, המוות עצמו הופך בחזרה לחיים.

תחיית המתים קשורה לסוד הפרה האדומה המטהרת מטומאת מת, וכך פתיחת הפרשה היא הרפואה למוות המופיע בהמשך.

חז"ל אומרים שטעם פרה אדומה לא התגלה אפילו לשלמה המלך החכם מכל אדם, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אלא למשה רבינו בלבד.

אם כך, משה רבינו נושא גם את סוד תחיית המתים.

לא לחנם למדו חז"ל רמז לתחיית המתים מן התורה בפסוק "אז ישיר משה" – "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה".

אכן, בפרשתנו יש כבר התנוצצות תחיית המתים אצל משה.

כיצד? שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל במדבר: המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים וענני הכבוד בזכות אהרן. לאחר שמתה מרים, הסתלקה הבאר שהיתה בזכותה, ושוב חזרה בזכות משה ואהרן. לאחר שאהרן מת, הסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, ושוב חזרו בזכות משה. פירוש הדבר בפנימיות, שכעת מופיעות נשמות אהרן ומרים בתוך נשמת משה (דבר הנקרא בקבלה "עיבור נשמה").

זוהי מעין תחיית המתים, כאשר מתברר שהנשמות של הצדיקים שהסתלקו נמצאות אתנו כאן, בתוך הצדיק החי. לאחר המדרגה הראשונית הזו, אנו עולים להאמין בתחיית המתים כפשוטה, כאשר הנשמות חוזרות לחיות בגוף ממש.

המקום העיקרי שבו מופיע הטל בתורה הוא בתיאור ירידת המן:

שכבת טל היתה למטה, עליה היה מונח המן, ועליו שוב שכבת טל. כזכור, המן ירד בזכות משה רבינו, אם כך מתבקש לומר שהטל מלמעלה ומלמטה רומזים לאהרן ומרים. הטל מלמטה מזכיר את הבאר הנובעת מהארץ שהיתה בזכות מרים (ועליה נאמרה בפרשה "שירת הבאר"), והטל מלמעלה מזכיר את ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן. אם כך, ה'אריזה' המיוחדת הזו, טל-מן-טל, היא הסוד של התאחדות נשמות שלשת האחים הגדולים בתוך נשמת משה.

טל תורה

פרשתנו היא הפרשה השלשים-ותשע בתורה, בגימטריא טל. המושג טל מתקשר באופן ישיר לתחיית המתים, ככתוב "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט) – "כי טל התחיה שאוריד עליך יהיה כטל היורד על הצמחים שמגדל אותם כן יחיו המתים על ידי טל תחיה" (פירוש מצודת דוד). ובלשון המדרש, לעתיד לבוא הקב"ה "מוריד תחיית טל ומחיה את המתים".

המלה טל עצמה רומזת לתחיית המתים: המלה לט פירושה קללה (בארמית), בבחינת מוות, והטל הופך את הקללה לחיים וברכה, אין דבר מבורך כמו הטל.

עוד נשים לב שמסע בני ישראל מהר-סיני לכיוון ארץ ישראל החל בשנה השניה ליציאת מצרים בחודש אייר, עד שבחודש אב נגזר העונש על חטא המרגלים, וכך יוצא שדור המדבר נע במדבר במשך שלשים-ותשע שנה, בגימטריא לט-טל.

אך מהו "טל התחיה" הזה?

מפרשים חז"ל שהכוונה ל"טל תורה", "כל המשתמש בטל תורה, טל תורה מחייהו". התורה היא היא המתנה הטובה ביותר שניתנה לנו בידי משה רבינו. מי שהוריד את התורה לארץ, מחזיק בידיו את הסוד של תחיית המתים על ידי התורה. אכן, חז"ל אומרים שטל-התורה הזה כבר פעל פעם כטל-תחייה, כאשר במתן תורה "פרחה נשמתם" של ישראל מעוצם הגילוי האלוקי, עד שהקב"ה החיה אותם באותו טל.

ומדוע דוקא בדמותו של משה רבינו גנוז סוד התחיה? כי משה מלמד את אחדות ה', "ה' אלהינו ה' אחד". כאשר חשים את אחדות ה', הכל מלא חיים, "באור פני מלך חיים", וכאשר מתרחקים ממנה יש מקום לפירוד השורר בעולם החומר ומביא את המוות.

בספרי הקבלה מופיע רמז ידוע: "הוי' אחד" בגימטריא טל, זהו אותו טל תורה המחיה את המתים, טיפות טל של אחדות ה' הנוגעות בנו ומעוררות אותנו לחיים.

ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

ולפיכך נאמר: 'אל תעשה טובה לרע, ולא תבוא רעה על ראשך'. (לפי מדרש רבה פרשת קורח).

אני ישנה וליבי ער

אני ישנה וליבי ער

החלום הוא בעצם עניין שיש בו דבר והיפוכו:

מנקודת מבט אנושית יש בו ירידה, האדם ישן, מאבד את פיקחונו, החלום הוא רק הזיה, דברי שווא ודברים בטלים.

אבל, בתוך העיוורון, הדמיון והשקר שבחלום יש התנוצצות של אמת עליונה - "חלום - אחד משישים לנבואה".

גמ' ברכות (נז:): " חלום אחד מששים לנבואה".

רואים שיש חלומות שהם ממש נבואה קטנה:

בספר חסידים (לר' יהודה החסיד, סימן תשכ"ז): מובא סיפור מבהיל על אדם שבנה "כינור" משרידי עץ שנותרו מבניית "ארון-קבורה", והמת הקבור בארון בא אליו בחלום והתרה בו שישבור את הכינור אחרת הוא ייפגע, אך החולם לא שבר את הכינור, וכעבור זמן נעשה חולה מאוד, ומיד בנו נטל את הכינור שבנה אביו, ושברו על קברו של אותו אדם שנגלה בחלום והניח את השברים על הקבר, ומיד אביו נרפא והחלים ממחלתו.

הגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל היה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצוק"ל. בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות  בבכי ובתחנונים עד שנרדם.

בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלש מאות שנה  הרב שלמה אידלס - המהרש''א, ואמר לו : דע לך כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש''ס אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות, שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל- 37  ואחר כך הוא יחלים לגמרי. הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.

שו"ת מן השמים (סימן ג'): "ועוד שאלתי על סדר פרשיות שבתפלין (=אם לנהוג כשיטת רבנו תם או כרש"י)  וכך הייתה שאלתי: אנא המלך הגדול הגבור והנורא חכם הרזים מגלה נסתרות מגיד נעלמות שומר הברית והחסד, הגדל נא חסדך עמנו היום וצוה למלאכיך הקדושים להודיעני את אשר נסתפקנו בסדר פרשיות של תפלין. כי יש מהחכמים האומרים הויות באמצע ואם החליף פסולות, ויש מחכמים האומרים הויות כסדרן ואם החליף פסולות ועתה מלך מלכים צוה למלאכיך הקדושים להודיעני הלכה כדברי מי, ודברי מי אתה מחבב? והשיבו: אלו ואלו דברי אלהים חיים וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן".

החלום שלי על מלחמת לבנון השניה...

כשהאדם חולם - כלפי חוץ ישנה תרדמת, "אני ישנה", אך בפנים מתרחש הפלא - "וליבי ער".

החולם הגדול של עם ישראל הוא יוסף הצדיק.

יוסף בכוחו החומרי מולך דווקא במצרים, במצרי העולם הזה. הוא האור שיורד לתוך החושך ומאיר את הצדדים הגשמיים והאפלים.

הוא המוריד את ישראל למצרים ויהושע בן נון מזרעו, הוא שמביא את ישראל לארץ ומנחילם בה.

על מנת להוריד את ישראל למצרים חולם יוסף חלומות. חלומותיו הם חלק מהותי מהירידה למצרים שבאה על ידו.

באמצעות החלום יורדת אל המציאות הנבואה שצריך לרדת לתוך החושך, לתוך מצרים, ממש כעניין החלום בעצמו שמופיע בעת ירידה לתוך האפילה של השינה, כאשר כל קיום המציאות שמסביב כבה. חשכו עיניהם של ישראל בגלות.

ירידתם של ישראל למֵצרי ארץ חם, גונזת בקרבה פלא עליון של נבואת היציאה משם- "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

"הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים", ודווקא מתוך החושך - "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'". זהו יוסף - הזורח בתוך החושך.

יוסף הוא בנה של רחל אמנו, הצד הנגלה שבישראל, זה שבונה את הבניין החומרי והגשמי של האומה (לעומת יהודה הצד הפנימי הרוחני שבישראל - "ואת יהודה שלח... להורות לפניו גשנה").

ב"מספד בירושלים" אמר מרן הרב קוק זצ"ל שהרצל היה התנוצצות מנשמת משיח בן יוסף, כי הכוח לבנות את הקומה החומרית של האומה בא ממנו.

אנחנו מצויים בדור אשר עסוק בבנין הגשמיות של הארץ, בשמירה על הארץ, בהתמקדות על הקומה החומרית.

לאחר שהקומה החומרית בנויה בשלימות רק אז אפשר להחיל את הקומה הרוחנית.

היו זוג שלא היה להם ילדים והרב הבטיח להם בן צדיק תלמיד חכם, אבל בתנאי שיקראו לו להיות סנדק...

אחרי 4 שנים הרב רואה אותם בשוק עם ילד בן 3 ושואל אותם, למה לא הזמנתם אותי להיות סנדק?

עונה לו האבא, באמת לאחר 9 חודשים נולד לנו בן, ישר בדקתי אם הברכה שלך התקיימה, אני מתחיל "בראשית ברא אלוקים", הוא לא יודע להמשיך, "מאמתי קורין את שמע בערבית", אין לו מושג על מה אני מדבר... אז זה לא הילד שהבטחת לנו... כשיוולד לנו בן צדיק תלמיד חכם נקרא לך להיות סנדק...

לכן הרבה הרבה מעמ"י מרגישים בפנימיותם שהעבודה העיקרית היא החומר שבמדינה, כי עדיין לא סיימנו את הקומה הגשמית במלואה...

מדרש (ילק"ש שה"ש פרק ה'): "'אני ישנה ולבי ער' - 'אני ישנה' מן המצוות ו'לבי ער' לעשותן".

הרב קוק (אורות התחיה פסקה לב): "אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל.

מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט... אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא.

רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות.

יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא...".

'"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

החיות של עם ישראל תלויה בחלומות האלו של הגאולה שמבחוץ עם ישראל נראה ישן אבל מבפנים הוא חי ובועט ונגאל כל רגע!

לא נשאר אלא לברך אותם שיגשימו את חלומותיהם ושיהיו חלק מרכזי בגאולת עם ישראל את עמו ברחמים אמן.

פרשת שלח לך - יהודי עם עמוד שדרה

יהודי עם עמוד שדרה

במדבר (יג,לג): ״וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם״.

רש״י: ״וכן היינו בעיניהם - שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים״.

תנחומא (שלח סימן ז): ״אמרו: ׳ונהי בעינינו כחגבים׳, אמר הקב״ה ויתרתי עליה (על זה אני מוכן לוותר). אלא: ׳וכן היינו בעיניהם׳ מקפיד אני, וכי יודעים אתם מה עשיתי אתכם בעיניהם? - מי יאמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?!״.

רבי מנחם מנדל מקוצק: ״באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (אמת!); אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם (אמת); עמלק יושב בארץ הנגב... ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות (אמת!); ושם ראינו את הנפילים בני ענק... ונהי בעינינו כחגבים (אמת!); וכן היינו בעיניהם...״.

פה השקר! מה אכפת לך! מנין אתה יודע מה אתה בעיניהם?! איזה מקום תופס בעולמך מה שאתה היית בעיניו? מי שאל אותך, ומדוע זה מעסיק אותך?...

אחד מגדולי ישראל: אדם אינו מצטער על זה שהוא טיפש אלא על זה שאומרים לו שהוא טיפש...

האמת הפנימית של עם ואדם, אסור לה להתמודד עם שאלה זו. עיני הזולת, הם המוקש שבו כשלו בהירי ישראל - המרגלים.

כל חייו צריך האדם לשאול עצמו ללא הרף: ״איך אני בעיני עצמי ולא בעיני זולתי״.

שפת אמת (שלח תר"מ): "ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם".

רבי עובדיה מברטנורא: הרי הם אמרו 'כחגבים' מדוע כתב רש״י 'כנמלים'?

אלא, שאם אדם רואה את עצמו קטן כמו חגב, אחרים יראו אותו קטן עוד יותר, כמו נמלה קטנטונת!...

היהדות גורסת, כי כשם שאדם מסוגל להיות ״בעל בית״ על עצמו ולהגיד ״לא״ ליצריו ולדחפיו, באותה מידה הוא מסוגל להתייצב בעוז מול נחשולים של עדריות אנושיות. גם אם רבים מתנגדים לאמת הפנימית שלו, הוא יכול להתעלות מעל ״כולם״ לנהוג לפי צו מצפונו.

שמואל (א' טו,כד): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם".

לא להסתכל כל הזמן מה חושבים עליך כל מי שמסביבך... סקרים, דעת קהל וכד'...

שולי רנד: "אלוקי הרייטינג חסר הרחמים...".

בהלכות טריפות נפסק להלכה שאם עוף או בהמה הושלכו מגובה, הרי הם בחשש טריפות משום ״נפולה״. ההלכה חוששת שמא הפלתם מהגובה גרמה לפגימה באיבריהם הפנימיים ועל ידי זה הבהמה או העוף נטרפו. אולם ההלכה קובעת שישנן צורות בדיקה מסוימות שעל ידן ניתן לוודא שבעל החיים לא נטרף.

אחת מן הבדיקות הללו היא (חולין נא: וכך פסק השו"ע יו"ד נח,ז) אם עוף נפל מגובה, והנה למרות זאת הוא מצליח לשחות במים, השחייה בנהר מצביעה על כך שהעוף, האווז או הברווז, לא נפגע במאומה ואין בו חשש טריפות.

אולם ההלכה מסייגת שבמה דברים אמורים? אם העוף שוחה נגד הזרם, אולם אם הוא שט עם הזרם אין בכך שום ראיה לבריאותו. גם עוף פגוע וטרף, ואפילו בול עץ, עשוי לנוע עם הזרם, ואין בכך הוכחה שיש בו שמץ חיות.

מכאן ניתן ללמוד קל וחומר לאדם שחיותו נבחנת ביכולתו לשחות נגד הזרם, בעוד שזרימה עם העדר אין בה כדי ללמד על כושרו ובשירותו של האדם, שמלכתחילה נוצר להיות עצמאי ובלתי תלוי.

אם אדם סבור, שדעה מסוימת היא שגויה, או שנוהל מסוים הינו פסול, הוא צריך להישאר איתן בדעתו, למרות שסביבתו אינה גורסת כן.

יהודי שעושה הכול למען החברה הוא רחוק מה':

הרבי מקוצק: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ,טו) - יש שני סוגי אנשים: יש אדם שמתפלל ואומר: "וירא העם" – רואים אותי? "וינועו" – אתנדנד חזק שכולם יראו... אומרים לו: "ויעמדו מרחוק" – אתה ממש רחוק מה'!

ויש אדם החושב: "וירא העם וינועו" – רואים אותי מתנודד, ילעגו עלי שאני צדיק מדי. לכן: "ויעמדו" – אעמוד ישר שלא יצחקו.

אומרים לו: "מרחוק" – גם אתה עדיין רחוק...

זכותם הגדולה של יהושע וכלב, היתה שלמרות שעשרת המרגלים שהלכו עימם הוציאו דיבה על ארץ ישראל, הם עמדו בתוקף על דעתם, ולא שיתפו עימם פעולה.

לא סתם התורה קוראת לאברהם אבינו "אברהם העברי" (בראשית יד,יג), על שם שכל העולם כולו עמד מעבר אחד, והוא לבדו, יחיד ובודד, עמד מהעבר שמנגד (בראשית רבה מב,ח). אכן זוהי עצמאות השקפתית הראויה לשמה.

יום אחד קיבל רבה הראשי של בריטניה, הלורד עמנואל יעקבוביץ זצ״ל, הזמנה להשתתף בנשף חגיגי שיתקיים בארמון באקינגהם, מעונה הרשמי של אליזבת השניה מלכת אנגליה. הרב יעקבוביץ, שהיה מקורב לחוגי השלטון באנגליה ובפרט לראש הממשלה דאז, מרגרט טאצ'ר, השיב להזמנה במכתב אדיב בו הסביר כי הוא מעריך את ההזמנה אך לא יוכל להיענות לה מטעמי כשרות.

לא חלפו ימים רבים ולמרבה הפתעתו קיבל הרב יעקבוביץ מכתב תגובה בו נכתב כי נוכחותו רצויה מאוד ועל כן יעשה הארמון מאמץ מיוחד כדי להשביע את רצונו ולספק לו את כל צרכי הכשרות הנחוצים לו. ואכן, כאשר הגיעו הרב והרבנית לארמון, פגש אותם אחד המלצרים שהציג בפניהם את כל סידורי הכשרות, ואף הראה להם את מערכת הכלים המיוחדת שהארמון רכש לפי דרישתם. הסט היה זהה בחזותו לכלים שהונחו בפני כל יתר הסועדים, אך מדבקה קטנה שהוצמדה לכל כלי ציינה את העובדה שאלו הם כלים כשרים.

עד מהרה התמלא אולם הנשפים בכל ה'מי ומי' של חוגי האצולה הבריטים, כולל מספר בלתי מבוטל של ידוענים ואישים מוכרים בתחומים רבים ומגוונים. הרב יעקבוביץ תפס את מקומו לצד הרבנית ונהנה ממנת המזון הכשרה שניתנה לו כאשר לפתע אירע דבר מוזר: בסיום המנה הראשונה נעמדו כל הנוכחים והחליפו את מקומותיהם...

למראה פניו התמהות של הרב הסביר לו שכנו לסעודה שכך מקובל בנשפים מסוג זה - בסיום כל מנה מחליפים הסועדים את מקומותיהם כדי שלכולם תהיה הזדמנות לפגוש את כולם. מנהג זה העמיד את הרב יעקבוביץ בפני בעיה קשה: הן סט הכלים בו הוא השתמש היה היחיד באולם שהיה כשר, כיצד יתיישב במקום אחר?

וכך מצא עצמו הרב יעקבוביץ בסיומה של כל מנה כשהוא מתרוצץ ממקום למקום כשידיו עמוסות סכינים, מזלגות קערות וצלחות, וכל זאת למרבה תימהונם של יתר הנוכחים שלא הבינו כמובן את פשר התנהגותו המוזרה...

התנהגות זו לא מצאה חן בעיני יהודי מתבולל שנכח במקום. הלה אף העיר לרב בקול רם על כך שהוא מתבלט יתר על המידה וגורם בושות ליהודים, אך הרב יעקבוביץ המשיך בשלו. כשרות היא כשרות ויש להקפיד עליה בכל מקום - גם בתוככי ארמון באקינגהם.

והנה, בסיום האירוע כאשר המשתתפים פנו לעזוב את האולם, ניגש הנסיך צ'רלס לרב יעקבוביץ, לחץ את ידו בחמימות והכריז בעליצות: ״אה, הנה היהודי עם הצלחות...!״

הרב יעקבוביץ הסביר לנסיך את הסיבה שגרמה להתנהגותו ועד מהרה גלשה השיחה לדיון מעמיק בהלכות כשרות כאשר יורש העצר האנגלי מפגין התעניינות מרובה בנושא ואף מצרף לשיחה את אימו המלכה.

הקרבה המופגנת בין הרב האורתודוקסי לבין בני משפחת המלוכה האנגלית עוררה את קנאתו של היהודי המתבולל. הלה נדחק אל תוך הקבוצה מתוך כוונה להראות שקיימים יהודים מסוג אחר, 'נאורים' ו'מתורבתים' יותר. ״גם אני יהודי״, הסביר לנאספים.

נעץ בו הנסיך מבט שכולו תימהון ושאל: ״אתה גם אתה יהודי? אם כן היכן היו הצלחות שלך...?״

פעמים רבות אנחנו נקלעים למצבים שבהם אנחנו מתביישים ביהדותנו, או לפחות מנסים להצניע אותה ככל האפשר. צריך עמוד שדרה חזק כדי שלא להתקפל, לא להיכנע ללחץ החברתי והסביבתי (שהוא על פי רוב מדומה), לעמוד על העקרונות שלנו ולעשות את מה שצריך לעשות.

חובות הלבבות (ח"ב שער יחוד המעשה פרק ד'): אדם שחושב מה אחרים יגידו עליו, גרוע מעובד עבודה זרה.

כי אדם כזה עובד את החברה, המורה, הדודה, והשְכֵנה, רק לא את השְׁכִינָה.

טור (או"ח, סי' א): "התחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה... שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש..." וכ"פ הרמ"א.

ליקוטי תפילות (ח"א תפילה קמ"ט תתשפ"ה - ז - תפילת 'אחד היה אברהם'): "'פנה אלי וחונני כי יחיד ועני אני' (תהלים כה,טז)... תחזק את דעתי באמונתך תמיד. ואהיה דומה בעיני כאלו אני יחיד בעולם, כמו שנאמר (יחזקאל לג,כד): 'אחד היה אברהם'. ולא אשמע כלל ולא אסתכל על שום מונע ומעכב ומלעיג ומִתלוצץ ומבלבל בעולם. ולא יוכל שום אדם לבלבל אותי מדרך האמת והישר אפילו גדולים ממני וצדיקים כנגדי, רק אזכה להתנהג בדרך האמת... ואזכה לקיים באמת מקרא שכתוב: 'מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ' (תהלים עג,כה)...".