המשכן והעגל, ישראל ואומות העולם
(טללי חיים)
פרשות
ויקהל-פקודי. פרשות נפלאות של התפייסות ותשובה, פרשות של מרפא לכאב הנורא של העגל.
חן מיוחד יש לפרשות הללו, כמו החן של בעלי תשובה, שדווקא כאב הנפילה חושף את גודל
האהבה וההתקשרות ההדדית. אם חלילה עלתה מחשבת אוון של פירוד וניתוק בין קוב׳׳ה ועם
ישראל, הרי שפרשות אלו מאחדות בין הדבקים, מחברות וקושרות בין קוב׳׳ה וכנסת ישראל
בחד קטירא, בקשר בל יינתק.
בתחילת
הפרשה (שמות לה,א) אנו עדים להתכנסות של עם ישראל
יחדיו – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
התקהלות
והתכנסות זו, המאחדת את עם ישראל יחדיו, גונזת בתוכה את השורש הפנימי לתיקון חטא
העגל, וכפי שנראה בהמשך - כמה בחינות של תיקון לחטא העגל
רמוזות בכינוס הזה של עם ישראל.
פרשות
אלו, הן הפרשות של עם ישראל. לא פעולה עליונה ולא פעולה של משה בונות את המשכן,
אלא עם ישראל, הם בעצמם, האנשים והנשים, כל מי שנשא ליבו אותו, קמים ובונים את
הבית לה', מכינים מכון ודיורין למי שליבם מסור לו בכל עוז, למי שהם אוהבים יותר
מכל, שמוכנים למסור את נפשם אליו בדביקה, תשוקה וחפיצה.
אותו עם
שחטא ונפל, עם שפנה אל רהבים והתלכלך, הכאיב כאב נורא לאביו שבשמים ועורר כעסו,
זהו העם הטהור והקדוש, עם שנשמתו חצובה ממרגליות עליונות, ששום חטא לא יכול לנתקו
ממקורו, ולהיפך - דווקא מהצער העמוק שפצע בבשר החי, בחטא של ניכור והפניית עורף,
דווקא מכך קמה והתעוררה אותה כמיהה החבויה במעמקי הנפש, צימאון וערגה אל אבינו
אהובנו, לשוב אליו, לבקש קרבתו ודבקותו עימנו באהבה בתענוגים. זוהי התשוקה העמוקה
בחילא יתיר, שהתגלתה בעם ישראל והביאה אותם להירתם בכל כוח, במרץ ובחשק עצום,
לבניית המשכן, להעמדת הבית לה', מקום חי ונכסף, לשכינתו של הקב׳׳ה בקרבנו.
זוהי
מעלתם העליונה של בעלי תשובה, כדברי הזוהר הקדוש (ח"א
קכט א-ב): ״זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא,
קריבין לגבי קב״ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב״ה
בכמה שנין, אברהם לא עאל באינון יומין
עלאין עד דהוה סיב כמה דאתמר, וכן דוד דכתיב (מלכים א' א,א) 'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד
זָקֵן בָּא בַּיָּמִים', אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקב״ה. רבי יוסי
אמר, תנינן אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא, צדיקים גמורים לית לון רשו
לקיימא ביה, בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא
יתיר, ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא״.
מבחינה
מסוימת אפשר לומר שאלמלא חטאו ישראל בעגל, היה המשכן בדרגה של 'צדיקים
גמורים', ולאחר החטא, נוסד המשכן על יסוד של 'בעלי תשובה', ולא של צדיקים
גמורים.
לפיכך
מתואר בפרשה (לה,כב) פסוק מיוחד – "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים׳׳.
מה רצה הכתוב לומר לנו?
מדייק
מכאן ה'שפת אמת', שהאנשים באו בתוספת מרובה ובמרץ רב יותר
מהנשים. ויסוד העניין הוא, שכידוע הנשים לא חטאו בעגל ואילו רק האנשים הם אלו
שחטאו, וממילא, דווקא בהם התגלתה מסירות נפש עמוקה וחזקה יותר, בחילא
יתיר, לבניין המשכן ולדבקות בה' יתברך.
כך אומר
ה'שפת אמת' (ויקהל, תרל׳׳ה): ״בשם אמו״ז ז״ל על פסוק
׳ויבאו האנשים על הנשים׳ על פי מאמר רז״ל 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים
גמורים יכולין לעמוד' (ברכות לד:). וזה שאמר 'האנשים׳, שחטאו בזהב העגל, באו בחילא
סגי, 'על הנשים', שלא חטאו וכו'. וזה פירוש תשובה, שעל ידי שלוקח לו דרך מרצון
החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר יעשה רצונו כרצונך׳, נמצא מחזיר רצון החטא למוטב.
כי כל הרצונות אשר לא לה' המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית' ונמצא
משיב הרצון למקומו. וזה המקום - אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם
רצון עמוק כזה״.
אם כן,
דווקא האנשים, אלו שחטאו, הם שבכל לב מבקשים את ההתפייסות בין הקב׳׳ה לעם ישראל, ולכן
ליבם בוער ונוהה אחר תרומת המשכן, לתקן בזאת את החטא של קרירות הלב והניכור
שהובילו לחטא העגל. כמו כן, דווקא מי שחטא, מכיר היטב את סכנות העולם הזה, ומבקש
בכל ליבו לייסד מכון להשראת השכינה, למען תהיה היא העוגן לחבר את הכל אל הרוממות
הא־להית העליונה, ובכך יהיו שמורים יותר מפני סכנות העולם הזה.
אם מתבוננים
היטב, אכן קיים הבדל בין המשכן כפי שהיה אמור להיות אלמלא חטאו בעגל, ובין
המשכן כפי שנוסד, לאחר החטא.
כידוע,
המשכן הוא אבן היסוד בתיקון עולם הנעשה על ידי ישראל, וממילא, השינוי שנוצר בעניין
המשכן בעקבות החטא, מצביע על שינוי במהלך של עבודת ישראל במשך הדורות,
שהתשנה בעקבות החטא.
את השינוי
שנוצר בעניין המשכן ניתן לדייק מדברי הזוהר בתחילת פרשת ויקהל, הזוהר מדקדק בהבדל
בין פרשת תרומה ופרשת ויקהל.
בתחילת
פרשת תרומה כתוב "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת
תְּרוּמָתִי" (שמות כה,ב). משמע שכל מי שיתעורר בליבו לתת נדבה, בין אם הוא
מישראל ובין אם לאו, יכול להביא תרומה למשכן.
לעומת
זאת, בפרשת ויקהל מובא - "קְחוּ מֵאִתְּכֶם
תְּרוּמָה לַה'".
משמע שהתרומה
יכולה להתקבל רק מעם ישראל.
הזוה"ק
מבאר, שבתחילה הפנייה לבניין המשכן כללה הן את ישראל והן את הערב רב מהגויים
שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים, כמו שכתוב
"וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב,לח).
לאחר שראה הקב׳׳ה את מעשי הערב רב שהפילו את ישראל
בחטא העגל, הורה למשה לאסוף את כל עדת ישראל לבדם, ולפנות אליהם ולצוותם שהם לבדם
יקימו את המשכן. הזוהר אומר שזו המשמעות הפנימית של הקהלת ישראל ואיסופם, שזהו דבר
שנעשה בפעמים מיוחדות מאוד.
הזוהר
אומר שדבר זה נועד להבדילם מהערב רב. וזו לשון הזוהר הקדוש (ח"ב קצה.): ״כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל, לא
אתענשו ישראל על עובדא דעגלא, ותא חזי מה כתיב בקדמיתא, ׳מאת כל איש אשר ידבנו
ליבו׳, לאכללא כלא, בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא
וקליפא, ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו, אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא
לון בינייהו דישראל דאינון מוחא, וכלהו אתפקדו. לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון
ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא,
אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו,
מיד '!?קהל משה את כל עדת בני ישראל וגוי', וכתיב בתריה ייקחו מאתכם תרומה
ליה", 'מאתכם' ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב ׳מאת כל איש אשר ידמו ליבוי. ויקהל
משה וגוי, מאן אתר כניש לון? אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו, אצטריך משה
לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו".
[ביאור ותרגום חופשי: בא וראה, אלמלא אותו ערבוב שהתחברו הערב רב בישראל, לא
היו ישראל עושים את העגל ולא היו נענשים עליו. ובא וראה מה כתוב קודם חטא העגל
בעניין המשכן - 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו', כל איש, כולל את כולם, אפילו ערב רב.
שכן רצה הקב׳׳ה לעשות את מעשה המשכן מכל הצדדים, מהמוח שהם ישראל, ומהקליפה הסובבת
אותו, שהם הערב רב. ולכן, היות והערב רב היו כלולים בהם, אמר 'מאת כל איש אשר
ידבנו לבו', לכלול את הערב רב עם ישראל שהם המוח, וכולם התפקדו. לאחר מכן, הערב רב
הרע נטה אל הרע, אל מה שמתאים לו, ובאו ועשו את העגל, והטו את ישראל אחריהם, את
אותם שמתו בעוון העגל, וגרמו לישראל מוות והרג. אמר הקב׳׳ה - מכאן ואילך מעשה
המשכן לא יהיה אלא מצד ישראל לבדם. מיד - 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'.
וכתוב אחריו - 'קחו מאתכם תרומה לה''. 'מאתכם' דווקא, ולא כמו קודם לכן שכתוב 'מאת
כל איש אשר ידבנו לבו'. ועוד, 'ויקהל משה', מהיכן כנס והקהיל אותם? - אלא בגלל
אותם ערב רב שמעורבים עם ישראל, הוצרך משה לכנוס את ישראל בייחוד, ולייחד אותם
מהערב רב.]
רואים
מהזוהר הק', שבתחילה רצה הקב׳׳ה שהמשכן ייבנה גם בהשתתפות הגויים, ולאחר
החטא ציווה שייבנה רק על ידי ישראל.
מה
המשמעות הפנימית של עניין זה?
כידוע,
המשכן בא להאיר את כל העולמות התחתונים באור א-להות.
למעשה, ההשתתפות במעשה המשכן היא התכללות באורו המיוחד ובתיקון הבא באמצעותו.
העובדה
שגויים משתתפים בנדבה למשכן מצביעה על כך שאורו של המשכן יחדור גם לתוך אומות
העולם ויפעל להעלאתם ולתיקונם.
זוהי דרגה
גבוהה מאוד הרמוזה בנביא בנבואה על אחרית הימים ש"אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים
שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג,ט).
והיינו שמצד האמת גם לגויים יש תפקיד וחלק בתיקון העולם ובגילוי אור ה', אלא שהוא
מכוסה בהרבה הסתרות וקליפות קשות. משום כך, המשימה של תיקון הגויים היא קשה
ומורכבת, ואפילו מסוכנת, והיא עלולה להפיל את האדם למטה, באשר הוא נכנס למקום מלא
חושך, הסתר וקליפות. ממילא, רק צדיקים עליונים הם אלו שיכולים להתמודד עם הקליפות
הקשות הללו ולנסות להעלות ולתקן אותם. בחינה זו של תיקון הגויים האירה בנשמתו של
יוסף, שידע שבעים לשון וירד לעומק טומאת מצרים ולא נפגע ממנה כלל, אלא להיפך -
שיעבד אותה תחת הקדושה ומשל בה ברוממות קודש. לכן, יעקב רומז ליוסף על עניין זה של
כוחו המיוחד לתקן את אומות העולם באומרו 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל
אַחֶיךָ' (בראשית מח,כב), אשר אלו הן ממש מילות הנביא באומרו על כל אומות העולם – "לְעָבְדוֹ
שְׁכֶם אֶחָד".
משמעות
הדברים היא, שהנה הגויים באו לשבח ולתקן את החיצוניות של העולם. כך אנו מוצאים שהתפקיד של הגויים הוא להתעסק במלאכות החומריות, בתעשייה
ובהכנת העולם החומרי לשימוש האדם. כמו שכתוב: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ
צֹאנְכֶם" (ישעיה סא,ה).
במובן הזה,
ההשתתפות של הגויים במלאכת המשכן היא למעשה הוראה על כך שאורו וכוחו של המשכן
יתפשטו על כל רבדי החיים הגשמיים והרוחניים כאחד, ויזככו אותם ויאירו בהם את האור
העליון, אור הא-להות. ועל דרגה זו רמז הנביא באומרו - ׳׳ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה', והיה
הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח׳׳ (זכריה יד,כ).
זו הייתה
אמורה להיות בחינת המשכן קודם החטא. בחינת משכן של צדיקים גמורים שמסוגלים להתמודד
עם כל הקליפות הקשות, לפצחן ולהעלות את האור החבוי בהן, האור הגנוז גם באומות
העולם, לשתפן במלאכת המשכן ובכך להביא להעלאתן.
והנה, הערב
רב, אותן אומות העולם שהיה חפץ ורצון לתקנם, הם בעצמם הביאו לנפילה של ישראל.
משמעות
הנפילה הזו היא שבמקום שהאור של ישראל ירומם ויעלה את
החומריות החיצונית, משכה החומריות היא את ישראל אליה למטה.
כך היא
המידה, כשהאדם ניגש להעלות דבר נמוך, אם אין לו מספיק
חיל ועוז להעלותו - לא זו בלבד שלא יצליח, אלא שהדבר הנמוך ימשוך אותו למטה. במקרה
כזה צריך הוא להתרחק ולפרוש ממנו, ולא לנסות להעלותו.
לפני חטא
העגל היה המשכן אמור להתייסד באופן רחב מאוד, שיכלול
בקרבו גם את אומות העולם ויביא לתיקון שלם, גם של החיצוניות הרחוקה ביותר, ואפילו
ממנה תבוא נדבה למשכן. והנה, אומר הזוהר שלאחר החטא הורה הקב׳׳ה למשה להיבדל
מאומות העולם, ולקחת את הנדבה למשכן רק מישראל. והיינו, שעניין המשכן יתייסד רק מתוך
כללות נשמות ישראל, ולא יתרחב להאיר גם על אומות העולם.
משכן זה הוא
בחינת 'בעלי תשובה', שצריכים להיבדל מהעולם הזה שכן אין בכוחם להעלות אותו, כמו
בכוחם של הצדיקים. ואולם, ניחוח מיוחד יש למשכן זה, חיבור פנימי של קוב׳׳ה ועם
ישראל כשאין לזרים חלק בו. זהו משכן שמבדיל ומבחין בין ישראל ואומות העולם. כך
מצינו, שלאחר חטא העגל ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם והסכים הקב׳׳ה על
ידו (ברכות ז.). דברים אלו מבטאים מהלך שלם ששינה את דרכם של ישראל בעולם. לפני
חטא העגל מסלול תיקון העולם היה מתוך חיבור אל אומות העולם והעלאתם, ואילו לאחר
החטא הוקבעה פנימיות המציאות שמהלך תיקון העולמות על ידי ישראל, יהיה דווקא מתוך
היבדלות מוחלטת מאומות העולם, עד אחרית הימים, שאז יוכל זעם ישראל להאיר ולהשפיע
גם על החיצוניות הרחוקה ביותר, להעלותה ולכוללה בתוך התפשטות הקדושה.
כך כותב
הרב קוק בעניין חטא העגל ושינוי מהלך תיקון העולם שבא בעקבותיו (אורות עמ' יד פסקה ד): ״לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל
משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות,
ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק
החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור
ה' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והעולם
יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ה' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם
תחיה נפש כל חי״.
אכן, אנו
מוצאים שבבניין בית המקדש בזמן שלמה נעשה כבר נסיון לכלול את אומות העולם בתוך
מרחב הקדושה, וזהו פשר כל ההתקשרות של שלמה עם חירם מלך צור, ולאחר מכן ההתקשרות
של שלמה עם כל האומות שסביבו (ראה ספר הליקוטים תהילים סח ד׳׳ה 'גער', מחשבות חרוץ
לרבי צדוק הכהן מלובלין אות כ). אלא, שגם אז לא צלח הדבר, ובסופו של דבר נחרב
הבית. כך נשאר תיקון זה המבטא את התיקון השלם של כל העולמות, רק לאחרית הימים, בהם
כל העמים והממלכות יבואו לשערי ירושלים ויקבלו עליהם את א־להותו יתברך – "כִּי
בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו,ז).
בעניין מלאכת העלאת
ניצוצות מבין הגויים, כותב הרב קוק זצ׳׳ל הדרכה לצדיקים (שמונה קבצים א עח): ״כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות? מטהרים את
הלב על ידי הדרכה של מוסר מושכל וטהור. מקדשים אותו על ידי רעיונות נעלים של דבקות
בה' ודעת ה', בתכלית הגובה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו. אחר כך משוטטים
בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטים בעולם,
ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה, ומה שיש לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים
שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם. וכשמוצאים את הגרעין
הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש
להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו".
זוהי עבודה פנימית ועליונה של הצדיקים, וראה
זוהר (ח"א יט:), ועל עבודה זו רמז שלמה בחכמתו כשאמר ׳׳אל גינת אגוז ירדתי׳
(שיר השירים ו,יא), כפי שמובא בזוהר והאריך בכך הלש׳׳ו בספר הדע׳׳ה, והיינו שירד
לעמקי הקליפות להעלות משם את כל ניצוצות הקודש, וזה סוד הגרים כידוע ואין כאן
המקום להאריך.
הרב קוק מציין, שעניין ההיבדלות של ישראל מאומות העולם, מול העניין של התפשטות אורם של
ישראל על כל העולם כולו, מתבטא בעצם העובדה שההיקף והגודל של מחנה ישראל השתנה,
שבצמצומו היה רק אלפיים אמה, ובהתפשטותו הקיף יותר, עד שיעור י׳׳ב מיל. ורמז רמז
לנו בזאת בעניין התפשטות הקדושה גם למרחבי החול ולענייני האומות, מול ההיבדלות
והפרישות מכל מושגים אלו. ואכן, כך מבאר האריז׳׳ל את איסור יציאה חוץ לתחום ביום
השבת, מצד הצורך להיבדל מהחיצוניות ומענייני העולם הזה, ולשהות אך ורק בתוך גבולות
הקדושה העליונה.
זו לשון האריז"ל (ספר הליקוטים, פרשת בהר, פרק כה): ״וזה תבין ממה שביארנו בסוד תחום שבת,
כי בחול הקדושה סמוכה לחיצונים, ובשבת יש אלפיים אמה תחום שבת ביניהם, ואינם
נדבקים החיצונים בקדושה, ואם כן העושה מלאכה בשבת, גורם ירידת הקדושה אל החיצונים,
ולכן חייב מיתה".
זו לשון הרב קוק זצ׳׳ל (אורות עמ' סז פסקה טו) בעניין הצטמצמות המשכן לתחום אלפיים אמה, מול
התפשטות מחנה ישראל כדי שיעור י׳׳ב מיל: "כשכוח ישראל גדול ונשמתו מאירה
בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש
וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים,
להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם
וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, - כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור
הטוב, והתחום ארוך הוא - י׳׳ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם
באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' (דברים לב,ח). משחשך האור, משגלתה
שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז של חול עלול
להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותום הטהרה והצניעות,
כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים,
כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר
ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת
ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו
אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש,
וערים נשמות יושיבו' (ישעיה נד,ב-ג). והתחום של אלפיים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב,
כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".
