פרשת וארא - לראות ולשנות את העתיד

לראות ולשנות את העתיד

שמות (ו,ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי".

לכאורה מלת "אני" – משמע שרק הקב"ה שמע את נאקת בני ישראל ואחרים לא שמעו את נאקתם וצרתם לא מובנת, כי מדוע אחרים לא יכלו לשמוע את נאקתם?

נראה לומר, כי חלק מהעם היה בוכה על קושי הגוף – העבודת פרך בחומר ובלבנים וכן זריקת הבנים ליאור וכד'. ואילו החלק האחר בכו על גלות נשמתם ולבם שלא יכלו לקיים המצוות בכל לבם – ושהמוח לא חושב בעבודת השי"ת וגם הפה היה מתפלל על קושי הגוף וכו'.

את הצעקות של הנשמה על הרוחניות המבוזבזת רק הקב"ה שמע, לכן "אני שמעתי" כי אני בוחן ליבות וכליות.

אברהם בן אברהם, או בשמו היותר ידוע "הגרף פוטוצקי"  נולד  בתקופתו של הגאון מוילנא בליטא, שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, כוולנטין פוטוצקי, בן למשפחת פוטוצקי - משפחת אצולה פולנית עשירה ובעלת השפעה.  בעת לימודיו באוניברסיטה בפריז, פקד בית מרזח שהיה בבעלות יהודי זקן שהיה מנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ודרכו התוודע ליהדות ולערכיה הרוחניים וחש צורך להתחבר אליה. למרות האיסור בחוק הפולני על המרת דת מנצרות ליהדות, שהעונש על הפרתו באותו הזמן היה מוות, התגייר פוטוצקי, ומאז נקרא כמקובל לגבי גרי צדק "אברהם בן אברהם".

הגרף פוטוצקי האב, שוכנע שבנו מת, ולכן לא חיפש אחריו. לאחר גיורו באמסטרדם, עבר לווילנה, ולאחר מכן עבר להתגורר בעיירה לידא הסמוכה, על מנת להימנע ככל האפשר מעיניים בוחנות שיזהו אותו בזהותו הקודמת. כעבור פרק זמן הגיעה השמועה על גיורו למשפחתו, והיא מצידה הפעילה את קשריה ופתחה בחיפושים אחריו כדי להחזירו לחיק הנצרות.

עקב הלשנה של יהודי בעיירה שהסתכסך עמו, נתפס אברהם, נחקר ועונה קשות. הוא הודה מיד כי הינו גר, ולא הסכים לחזור בו למרות המחילה, העושר והכבוד המובטח לו אם יכיר בדת הנוצרית. עד הרגעים האחרונים לפני עלייתו למוקד ניסו הכמרים לשכנעו ללא הצלחה עד אשר בזעקת "שמע ישראל" קפץ לאש הבוערת.

מסופר, כי הגאון מווילנא הציע לו להצילו על ידי שמות קדושים, אך הוא סירב מתוך רצון לקדש שם שמיים.

לפני מותו ניסו אנשים רבי השפעה בעולם הנוצרי לשכנע אותו לחזור בו, ולאחר שנואשו, הגיעו אליו שניים מראשיהם שהיו ידידי ילדות שלו ואמרו לו "אנחנו חוששים שכשתעלה למעלה אתה תנקום בנו על מה שעשינו לך".

הגרף פוטוצקי הי"ד חייך ואמר להם: "אני רוצה להזכיר לכם משהו שבוודאי שכחתם.

"כשהיינו ילדים אני בניתי בחצר הטירה שלנו ארמון עשוי חול.

במשך חודשיים, פיסלתי בחול, בניתי מגדלים וחומות ופערתי חלונות, הצלחתי להגיע למבנה מרשים ביותר, התגאיתי בו מאד והראיתי אותו לכולם בעוד אני ממשיך לבנות צריחים ואגפים חדשים.

ויום אחד אתם באתם, שניכם, ופשוט בעטתם במבנה עליו עמלתי חודשיים ובתוך מספר שניות, הוא הפך לערימה מכוערת של חול.

אני מיררתי בבכי ורצתי לאבא שלי, הרוזן פוטוצקי, וסיפרתי לו מה קרה.

הוא השתתף בצערי וניסה לנחם אותי אבל אני שאלתי אותו "אבא, מתי אתה הורג אותם?"

אבא שלי הסתכל עלי וכשהבין שאני רציני הוא החל לצחוק "נו באמת, אתה לא מצפנה שאהרוג את החברים שלך בגלל ארמון של חול" והלך.

ואני נותרתי כועס, והבטחתי לעצמי שכשאגדל ואבי ימות, אני ארש את מקומו והדבר הראשון שאעשה זה להרוג את שניכם...

"עברו כמה שנים, גדלתי והתבגרתי, ועוד לפני שהפכתי ליהודי, הבנתי כמה טיפשי היה הכעס שלי, וכמה טיפשי היה מצידי לחשוב על כזה עונש חמור למעשה שאז ראיתי בו פשע בל יכופר".

וכאן פנה הגרף פוטוצקי לחבריו ואמר: "כיהודי מאמין אני יודע שמעפר באתי ואל עפר אשוב, וכל חיינו בעולם הזה הם כאבק חולף, כמסדרון לפני הטרקלין. אז גם אם כעת יש בי כעס עליכם ועל רשעותכם, אני יודע שכשאבוא למעלה אראה את הכל אחרת, אבין שכמו שהרסתם את ארמון החול שלי, כך הרסתם את ה"עפר ואפר" שהייתי כבן אנוש. אני בטוח שאתבייש בכלל להזכיר את זה, עוד יותר מכפי שאני מתבייש להזכיר את ארמון החול חסר החשיבות שהרסתם אז".

לפעמים באמצע מריבה זוגית אני מרגיש שזהו! הבן זוג תקע לי מסמר בלב! התמוטט העולם! נגמר! כל המסך נהיה אדום...

צא מזה... מחר הכל ייראה אחרת לגמרי, מחר אתה לא תבין למה הרגשת ככה בכלל...

מסך אדום זו שיטת העבודה של הטומאה, היצר הרע מנסה למלא לך את המסך במה שהוא רוצה שתעשה עכשיו... צא רגע מהלפיתה שלו... תתעלה מעל הארמון חול, מעל הבלון שהוא מנפח לך ותשים לב ששניה אחרי העבירה הכל ייראה לך שטות אחת גמורה ורק תצטער על זה...

שניה אחרי ההתפייסות הכל ייראה אחרת לגמרי...

החכמה היא לחשוב על המחר – כבר עכשיו! כבר עכשיו לשמוח ולחייך ולהירגע בזכות מה שיהיה מחר.

אברהם בן אברהם (הגרף פוטוצקי), היה שמח כבר עכשיו למרות שרק למעלה הוא יגיע למצב שלא איכפת לו מהגוף והחומר.

הנביאים נקראו צופים... החכמים נקראו עיני העדה... כי הם ידעו להרים את המבט כבר עכשיו למה שיהיה בהמשך...

כך גם אפשר לשנות לגמרי את איך שהמחר ייראה...

באחד הימים, בעוד מרן בבא סאלי זיע״א מסב עם אחדים ממקורביו ומקבל את פני הבאים להקביל פניו ולהתברך מפיו, נכנס איש משרי הממשלה החשובים, שבקש להועץ עם הסבא קדישא אודות "ענין גדול שנוגע לכלל ישראל״. כשפצה את פיו, נתן היה לשמע את ההיסוס והמבוכה שכמעט והשתלטו עליו.

״כבוד הרב״, לאט, ״מגדת עתידות שהלכתי אליה, אמרה לי שהיא רואה״.״ הוא עוד לא השלים את המשפט, ומרן בבא סאלי זיע״א קטע אותו בצעקות: ״יבוא עליה, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, יבוא עליה״.

השר הנבוך שאינו רגיל לצעקות, עודנו תחת השפעת תחזית השחור שנפקה לו מגדת העתידות, מנסה להציג מחדש את תמונת המצב: ״אבל כבוד הרב, הרי המגדת עתידות אמרה״... ומרן בבא סאלי זיע״א מוסיף לצעק: ״יבוא עליה, בטל ומבטל״...

משניסה אותו שר נכבד את כחו פעם נוספת, ראה מרן בבא סאלי זיע״א שדעתו לא נחה ויאמר אליו: ״בני רבי מאיר מתגורר באשדוד, יד ושם לו בענינים שכאלו, גם הוא מבין בעתידות... סע אליו וספר לו את ספורך״.

השר אינו ממתין רגע נוסף, הוא נפרד ממרן בבא סאלי זיע״א ופניו מועדות אשדודה. שם, הוא סבור, הוא עתיד לפגוש את מי ש'מבין' בעניני עתידות. אולי אותו רבי מאיר, שמרן בבא סאלי זיע״א ממליץ עליו, יוכל להתמודד עם הנבואה הקודרת שהשמיעה מגדת העתידות באזניו.

בצעדים מהססים הוא נכנס אל הבית, מודא שאכן מתגורר כאן בנו של בבא סאלי מנתיבות. ההיסוס והמבוכה נכרים על פניו גם הפעם, שעה שהוא נגש אל רבנו. הוא מספר על בקורו אצל מגדת העתידות ועל אשר שמע ממנה.

רבנו אינו מניח לו לסיים את דבריו וקוטע אותו בצעקות: ״יבוא עליה, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, יבוא עליה״.

השר נרעש ונדהם, אינו מבין מה הרויח בנסיעתו לכאן. הוא מנסה להסביר גם לרבנו, שלא הלך אל מגדת עתידות כזו שאין כסוי לדבריה, מתחיל לתאר את ה״רזומה״ של מגדת העתידות הותיקה, שפוליטיקאים ואילי הון משחרים לפתחה והיא מנבאת להם בדיוק נמרץ את העתיד להתרחש. ברם, רבנו אינו משתכנע, והוא באחת להשיב על ראשה את נבואת הזעם אשר חזתה: ״בטל ומבוטל, יבוא עליה״...

כעת, הבין האיש שלא דבר ריק הוא אשר שלחו מרן בבא סאלי זיע״א שיסע לאשדוד, והוא פונה אל רבנו בשאלה: ״יסביר לי כבוד הרב, הייתי היום אצל אביו בנתיבות ואף הוא אמר לי כהאי לישנא, באתי לכבודו ואני שומע חזרה מדויקת על אותן מלים. מאידך גיסא, מגדת העתידות אינה בודה את הדברים מלבה, הנסיון המוכח שלה אף הוא שוה משהו... יגיד לי כבוד הרב, מי יודע את העתיד - אתם הרבנים או היא, מגדת העתידות שמעולם לא סטתה בחזויה?!״...

חייך רבנו אל השר התמים ואמר לו: ״הבה ואסביר לך! מגדת עתידות יודעת מה עתיד לקרות, הצדיקים קובעים את שעתיד לקרות... ועתה, בחר לך את שתבחר״. (אביר יעקב עמ' 517).