פרשת שמות - אהבה ללא גבול

אהבה ללא גבול

שמות (ד,יד): "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".

הרב הלל מרצבך: אהרון הכהן דואג לעם ישראל במשך עשרות שנים, הוא נמצא איתם, סובל בסבלם ונושא את משאם.

והנה, ה' מחליט אחרת - מי שינהיג את עם ישראל יהיה משה ולא אהרון.

כשמשה רבנו מקבל את השליחות מאת ה', חוזר למצרים ובא להוציא את עם ישראל. אהרון לא מתלונן: "איפה היית כל השנים!?". הוא לא אומר לפני ה': "זה לא הוגן! משה לא היה כאן כל השנים! הוא לא נשא עם העם הזה את כל המשברים והקשיים של העם! הוא לא היה בשעבוד! איך הוא יכול להרשות לעצמו להנהיג את העם?".

אלא מקבל את דבר ה'.

ה' מעיד עליו: "וראך ושמח בליבו".

כותב רש"י, שבזכות רוחב ליבו של אהרון, שוויתר למשה ולא התלונן, ושמח בכל ליבו על כך שמשה הוא זה שזוכה להנהיג את ישראל, ולא קינא בו כלל וכלל, הוא זכה לשאת את החושן על לבו.

אהרון זכה לקבל את התואר (אבות א,יב): "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

מסופר בתורה שבשעת מותו של אהרון, בכו עליו כל ישראל 30 יום.

מוסיף המדרש שהיו בעם ישראל יותר 3000 ילדים שקראו להם אהרון, על שמו של אהרון הכהן, בזכות ריבוי אהבה והשכנת השלום שאהרון עשה בעולם.

זו הסיבה שהכוהנים בברכתם מברכים: "לברך את עמו ישראל באהבה".

פסק השולחן ערוך, שכהן שלא בירך את הברכה עם המילה "באהבה" לא יצא ידי חובה, משום שכל עניינה של ברכת הכוהנים זו אהבה.

כך כותב המשנה ברורה (סימן קכח,לז) בשם הזוהר הקדוש (ח"ג, במדבר קמז:): "כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור - סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו". ונראה שהטעם הוא מפני, שכל עניינו של אהרון הכהן, זה אהבה, ומי שלא ממשיך בדרכו, לא רשאי לברך את הברכה השייכת לאהרון.

אהבה זה משהו מעבר, אהבה זה השמחה בהצלחת השני, אפילו כשזה בא על חשבונך.

אתה בטוח שאתה אוהב את ארוסתך מאוד מאוד מאוד?

אם נגיד תשמע על מישהו אחר שיהיה לה הרבה יותר טוב איתו אתה תציע לה להתחתן איתו? או שאתה אוהב את עצמך???

הצדיק רבי מסעוד והרבנית לבית אבוחצירא זצ"ל, זכו לבנים כולם זרע ברך ה'.

ויהי היום הגיע זוג לבית הרב להתגרש, לאחר שסדר רבי מסעוד את הגט, וקבלה האשה את גיטה, התעכבה מעט בבית עם הרבנית ומאחר שהגיע סמוך לעת דמדומי חמה, הציעה הרבנית שהאשה תלון הלילה בביתה, מחמת סכנה הדרכים, וכך הוה.

בלילה התגלה בחלום הצדיק רבי אברהם אבוחצירא לבנו רבי מסעוד "דע לך שאשה זו הלנה בביתך אתה צריך להינשא לה בעוד שלוש חודשים ויצא בן אשר יאיר את העולם".

בעלות השחר קם רבי מסעוד כדרכו לאמירת תיקון חצות ואחריה ישב ללמוד עד תפילין שחרית.

גם אשתו של רבי מסעוד חלמה את חמיה, וכאשר השכימה, הבינה שחלום אמת חלמה, סיפרה לאשה את החלום והציעה לאשה להינשא לבעלה הצדיק, אך האשה שהתכוננה לצאת לדרכה לא הסכימה, שנראה הדבר שמשיבה רעה תחת טובה, אך הרבנית שכנעה אותה שזכות גדולה לעולם שעל ידה יבא צדיק גדול לעולם ולבסוף התרצתה.

והנה מגיע אחר התפלה ולימוד חוק לישראל לבית הצדיק רבי מסעוד, הרבנית מספרת לבעלה את החלום, ושכבר הציעה לאשה להינשא לבעלה, ואז הבין הצדיק שמה' יצא הדבר ואף סיפר רבי מסעוד שגם אביו התגלה אליו וציוה אותו להינשא לאשה זאת.

ערב החתונה שוב אביו מתגלה לבנו, והודיע לו שבן צדיק וקדוש הולך להאיר בעולם, ומעת לידתו זרח "אביר יעקב" – סידנא ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל (שהשבוע פקידת שנתו).

בימינו הדוגמא הזאת לא שייכת, אבל מכאן רואים מה זו אהבה אמיתית!

הרב"י מחב"ד (קרוב אליך קרח התשע"ח): "היהדות תמיד מפנה לימין; "לב חכם לימינו", "ימין ה' רוממה", "כל פניותיך יהיו לימין". 
למה הקב"ה ברא את האבר הכי חשוב בגוף האדם, הלב, נוטה לצד שמאל ולא ימין?
כאשר שני יהודים עומדים אחד מול השני. הלב שלי נמצא לימין חברי. כל עניין הלב הוא למען הזולת. מכאן שהלב נמצא בצד ימין של החבר שלשמו הלב נברא".

שמות (א,ה): "וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם".

רבי חיים משאש זצ"ל (מגדולי רבני מכנאס, בספרו נשמת חיים): הכתוב קרא כל השבעים נפש בשם נפש אחת, להודיע שהיתה אהבה ואחדות בינהם, כאילו כולם נפש אחת!

וכן באור החיים הק' (שם) מובא רעיון דומה: "מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם ונכנס במספר הע' וכהשואת כולם יחד ליקרא נפש אחת בין לפרט האהבה והאחוה הנכונה בין לענין הצדקות וטהרת הנפש, שלא נדבק בו מתחלואי הנפש הגם היותו במצרים".

יהי רצון שהאהבה וההקרבה בין אדם לאשתו ובין איש לחבירו יאירו לנו חזרה את אבני החושן בבית חיינו במהרה אכי"ר!

פרשת שמות - "קול קרא והלכתי"

"קול קרא והלכתי"

משה רבנו[1], אדון הנביאים, זוכה לנבואה גלויה ומפורשת רק במעמד הסנה, בהיותו בן 80 שנה.

עד אז עוברים עליו מרבית שנותיו ללא גילוי נבואי וללא 'כתב מינוי' מפורש.

אך עם זאת מעידה התורה, כי כבר משחר נעוריו פעמה בו תחושת שליחות מוסרית ושלוש פעמים, בזו אחר זו, מתערב הוא בריב לא לו, כדי להציל עשוק מיד עושקו.

האם יש קשר בין מעשים אלה לבין ההתגלות בסנה?

לכאורה ניתן לומר בפשטות שאכן כן! הקב"ה מטיל את השליחות להושיע את ישראל על איש המגלה רגישות לסבל הזולת.

אבל הרמב"ם מאיר קשר זה ביתר עומק, וקובע כי עצם מעשיו של משה עוד בימי בחרותו, היו ביטוי לרוח הנבואה שפעמה בו עוד לפני מעמד הסנה.

במורה נבוכים (ב,מה) מונה הרמב"ם אחת עשרה מעלות בנבואה, המעלה הראשונה נוגעת במישרין לדמותו של משה.

כך כותב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלוהי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים... וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה. וזה נקרא רוח ה'.

והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ה'... וזו היא דרגת כל שופטי ישראל... וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל החסידים...

ודע כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר (א) להרוג את המצרי (ב) ולנזוף בחוטא משני הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, (ג) כיוון שראה דבר עושק, לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו, כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב,יז)".

דבריו המופלאים של הרמב"ם מלמדים אותנו, כי הנבואה בראשית הופעתה יכולה להיגלות כהתעוררות נפשית עזה מלמעלה "לעשות טובה גדולה".

הרמב"ם מאיר נקודה זו מתוך התבוננות מעמיקה בפרשתנו – המפרטת שלושה סיפורים ממעשי משה מן הקל אל הכבד:

בפעם הראשונה, בהכותו את המצרי, לא היה משה מודע עדיין למחיר שהוא עלול לשלם על מעשהו.

אולם בפעם השנייה (שהוא נוזף בניצים) מתברר לו ש"אכן נודע הדבר" והוא נאלץ לברוח הרחק למדין.

עתה בפעם השלישית, צריך משה לנהוג במשנה זהירות... ואפשר שאילו היה שואל 'שאלת רב' בנדון, היו פוסקים לו שעליו לחוש לפיקוח נפש, אבל משה אינו שואל ואינו מהסס: ואף על פי "שהוא זר וירא כיוון שראה דבר עושק לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו".

לענייננו:

הנבואה במדרגותיה הגבוהות בטלה מישראל זה מכבר, אבל מעלת הנבואה הבאה לידי ביטוי ברוח ה' הצולחת על האדם לצאת לישע עמו ולהציל עשוק מיד עושקו לא פסקה לעולם.

* רוח זו צלחה על מרדכי ואסתר בשושן הבירה ועל מתתיהו ובניו במלחמתם כנגד מלכות יוון הרשעה.

* רוח זו היא שפיעמה בלבם של טובי חובבי ציון, ואף המתה בלבו של הרצל בכתבו בסערת נפש את "מדינת היהודים".

* רוח זו היא שאחזה בציצית ראשו של בן גוריון בהכריזו על תקומת ישראל, והיא הפועמת בלב הלוחמים במסירות נפש למענה.

ביטוי נדיר בעוצמתו לרוח זו, נתנה חנה סנש בשיר שכתבה לפני צאתה לגלות אירופה – בעיצומה של השואה – לשליחות אשר ממנה לא שבה.

כך כתבה בפשטות מדהימה וקורעת לב: "קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול!"

במאמר הגאולה הרמח"ל קורא לזה 'פקידה'[2] – מריגישים התעוררות עצומה בנפש למרות שעוד לא קרה כלום בגשמיות.

קהלני אמר בשיחה פעם שזה מה שהוא הרגיש ברמת הגולן...

מו"ר אבי אמר שזה מה שגרם לו בתור בחור לעלות לבד לארץ ישראל בלי ההורים...

איגרתו של הראי"ה קוק זצ"ל[3] למשורר – בן העליה השלישית – אברהם שלונסקי, בעקבות שירו "התגלות" שפורסם בבטאון 'הפועל הצעיר' (גיליון 8) בשנת תרפ"ד[4].

שיר זה הגיע אל הראי"ה קוק זצ"ל ובעקבותיו הוא שולח לשלונסקי מכתב נרגש, אשר נפקד משום מה מ'אגרות ראי"ה', אך מופיע הוא בספרו של ר' שמחה רז על הראי"ה, "מלאכים כבני אדם" (עמ' 429), וכך כותב הרב:

ב"ה, ט"ו מנחם אב, תרפ"ד ירושלים ת"ו. לכב' המשורר ר' אברהם שלונסקי הי"ו

נהנתי מיפעת שירך "התגלות" שהופיע בגליון "הפועל הצעיר" האחרון. יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה' הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו. קול ה' בכוח ובהדר המלא כל העולמות כולם. יצירת עולמים על גבול התעלומה עומדים מוכנים להתפרץ מאורות מאופל, מלאי שירה, לקומץ חיבת הארץ חמדת עולמים.

המבטא שלך על "אצבע ברק", כבר יש לו סימוכים בדרבי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ז"ל: "והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק והוא בליל חזק החושך". על השראת הנבואה דיבר רבנו, ואותה התגלות מהותית באה כפי אותה המידה שהשירה מגלה את תכנה. אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחיה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מַטָּעֵנוּ, כנפשך היקרה ונפש המברכך מהר הקודש מירושלים".

משלי (כט,יח): "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".

בוודאי לא התכוון החכם מכל אדם בדבריו ל"חזון המדינה הפלשתינאית" או לחזון "מדינת כל אזרחיה", אלא לחזונו של עם ישראל הזוקף את קומתו ששחה מייסורי הגלות ושב אל ארצו ונחלתו אל "גאון יעקב אשר אהב סלה".

כמה מצפים אנו בימים קשים אלה של חולשת דעת ומבוכה, למנהיגות שתעמוס על שכמה חזון זה ותיתן לו ביטוי בעוז ובגבורה.

לא נצפה ממנה להעפיל למדרגותיו העליונות של משה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"...

אבל לפחות: דם יהודי לא יהיה עוד הפקר, ודמם של ראשי ארגוני הטרור המבקשים את נפשנו, לא יותר מיוחס מדמו של המצרי המוכה למוות על ידי משה על שהכה "איש עברי מאחיו"...!

ולמעלה בקודש: כמה נצפה ונייחל למנהיגות אמת שתדע להאזין לקול הקורא ומבשר "ושבו בנים לגבולם!"

---

[1] הדרשה בנויה על פי מאמר של הרב חנן פורת.

[2] וזו לשונו: "דע כי לגאולה נמצאו שני זמנים, ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להיגלות במהרה בימינו, ועל אלה שני הזמנים נאמר הפסוק שהתחלתי בו בראשונה, (מיכה ז') "אל תשמחי איבתי לי", זהו הזמן הראשון, ונקרא פקידה, "כי אשב בחשך ה' אור לי" הוא השני, ונקרא זכירה...

זמן הפקידה היה במצרים בראשונה, והוא שאמר הכתוב (שמות ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", ואומר לך מה היא זאת הפקידה, ותדע, שהקלקול הראשון בלבד הוא המתתקן בזמן הפקידה, וגם לא לגמרי, ושאר הקלקולים אין תיקונם רק בזכירה... ונמצא שבהכלות פעולות המאורות האלה לגמרי אז תהיה הזכירה, וקודם לזה נמצאת הפקידה, אבל האמת, שקדימתה למטה ולא למעלה, כי למעלה הזכירה היא הראשונה, וממנה יצאה הפקידה. ועדיין לא פירשתי לך מה היא הפקידה, בהגיע הכח הנמשך מן השורש השלם עד הצדיק, הנקרא בתורה "המלאך הגואל", אז ירד זה המאור, ונגלה לשכינה שהיא בת זוגו, ונתן לה כח שלא ניתן לה מיום גלות ישראל ועד היום ההוא, ואז נעשה חיבור ראשון, שלא נתחבר מן היום שאמרתי עד הנה. ואחר כך אפרש לך למה נקרא פקידה, ותדע, שהפקידה על ידי היסוד, כמו שאמרתי לך, וגילוי הזכירה על ידי התפארת, ולכן נמצא כח למשיח בן יוסף ולמשיח בן דוד בשתי הפעולות, לקבל כח לעשות חיל לגאולה העתידה. בהגיע הצדיק הזה שנתחבר עם השכינה אז נפתחה הסתימה הנעשית בראשונה מפני הגלות, כמו שאמרתי, ולא היה עוד הסתר פנים כבראשונה.

אבל שני דברים צריך שתדע, שלא הוסר הסתר הפנים אלא לפני ולפנים, מקום נשמות ישראל, ולא לחוץ, מקום המשרתים והחיילים, ועוד תדע מזה לפנים, ושנית, שלא היתה הפתיחה רק לשעתה, ולא עמדה תמיד, אך עשתה פעולתה ועוד נסגר השער אחריה עד עמוד גואל לעולם. ופעולות נמצא לפקידה רבות, ונכללו בפסוקי החכם בספר שיר השירים, כמו שאבאר לך בע"ה אחר כן. והפעולה הראשונה נתבארה בפסוקים שהבאתי בתחילה, והיא קימת השכינה מן העפר, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי נפלתי קמתי", וכן (ישעיה נ"ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". ואמר לך מה היא זאת הקימה, כי לא היה רק חושך ואפילה לישראל, ולא היה להם מנחם ברוב היגון והצרה המתגברת בכל יום תמיד, ועל כן שפלה נפשם לעפר, שהן הקליפות, ובהגיע הזמן הזה להתחבר הצדיק, כמו שזכרתי, אז נמצא להם מנחם, וקמה השכינה מן העפר הזה, והיא מתחזקת בעצמה, אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדין לא יצאה, אבל אינה כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אור הממלכה ולא חסר ממנה רק הגילוי, ולהראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה שתראה בעת הזכירה במהרה בימינו. וכאשר נשלם החיבור הזה הראשון לא יסף עוד להיות כמוהו עד הזכירה, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי אשב בחושך" משם והלאה "ה' אור לי" באחרית הזעם.

ועוד אבינך כל הענין הזה היטב. ונמצא שזה זמן הראשון היה במצרים, לעת שכתוב בו "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב' כ"ה), ושתי פעמים אלקים נזכרו כאן. והאמת, כי האחד הוא שם הקב"ה, ולמה קרא שמו אלקים, אלא מפני שעדיין היו המאורות מלאים גבורה ולא רחמים, רק אחר כן נזכר שמו ב"ה יהו"ה "וידע אלקים", הוא הידיעה את השכינה, הנקראת גם כן אלקים, והוא פקידתה, כמו שאמרתי. ועל הפקידה נאמר (שמות ג') "פקד פקדתי אתכם", ולא אמר פוקד אני אתכם, כי כבר היה זה, והזכירה עתידה, ומשה ידע שעדיין לא היה זמן לזכירה, ודאי על כן היה ממאן ללכת, ואמר "והן לא יאמינו לי", ואז השיבו הקב"ה (שמות ג') "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", כי לולא כבר נתקנו הדברים תיקון לא היה נשלח, כי לא לעורר את האהבה עד שתחפץ.

ועתה אפרש לך פסוקים בשיר השירים, שבהם נכללו עיקרים גדולים בעניני הפקידה הזאת. הנה כתוב "אני ישנה ולבי ער" (שיר ה') ונודע לנו, שנמצא לשכינה שורש גדול, שלא זז ממקום כבודו לעולם... והאמת, שבהיות ישראל בתוקף החושך הגדול ובאחרית האפלה ששם היא מתגברת יותר, ועוד שכבר נתרחקו מן המקור המרחק הגדול ביותר, אז צריכה להיות הפקידה, ועל כן אמר "קול דודי דופק", והוא "פוקד", והכל הולך אל מקום אחד, כי לא באה הפקידה רק באור החכמה לבד, ומפני שהחכמה היא המאירה, על כן לא האירה רק כמו מאחריה, וזה הסוד הוא פק"ד ריבוע ע"ב. אך הבינה תעיר בזמן הזכירה, כי לא היא לבדה אלא החכמה והבינה יחד דרך פנים ולא מאחוריהם, והוא "זכור". ובאמת בלתי החכמה לא נעשה דבר, כל שכן פתיחת השערים שאינה בלעדה...

ונמצא, שבשעת הפקידה נעשה זה החיבור, והאור מתגבר בפנים בכח גדול, ולא יעמוד זה החיבור, כי לשעתו הוא, ועל כן התעוררות גאולה ותשובה תהיה בישראל, ומשם חזון למועד ונקדש קדש, וזהו שאמר (שיר ה') "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר". ואל תאמר שלא עשתה הפעולה הפקידה הזאת, כי אזלת לה, לכן השיב הכתוב ואמר "נפשי יצאה בדברו", כי כבר הנפש שנאמר בה "נפשי בתוך לבאים אשכבה" (תהלים נ"ז) כבר יצאה ממסגר מעת דברו. והאמת, כי על כן היתה הפקידה הזאת. ועתה הבן, כי נמצאו במאורות בית וחוץ, ונקראו במשל נפש וגוף, ותיקון הנפש הוא הנעשה בפקידה, ומשם והלאה צריך תיקון הגוף, ועל כן נמצא חושך אחריה, וברוב החושך התורה הולכת ומשתכחת, וכל יד אזלה עד יאיר אור עולמים. ועל כן גמר הכתוב ואמר (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי", והוא מדבר על החושך הזה מתחדש אחר הפקידה, שכבר הזכירה "כי נפלתי קמתי".

ועתה אפרש לך עוד סוד אחר מה שנעשה בפקידה, והוא נכלל בפסוק (שיר ב') "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", והוא סוד גדול ועצום מאד. וצריך שתדע כי הפקידה מן היסוד היא, והזכירה מן התפארת, ובהגיע זמן הפקידה נתעוררה התפארת בראשונה והורידה היסוד אל השכינה העומדת בקץ החושך...

ועתה אכלול לך כל מה שאמרתי לך עד עתה בדברים מעטים, למען העמידך על האמת שלא תטעה ולא תיכשל. נמצאת הפקידה תיקון הקלקול הראשון אשר מן הגלות, והוא הסתר הפנים וסתירות האור, ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות, ושם תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר, ואז כל הנשמות השקועות במחשכים תאמצנה כמו כן ותצאנה משם, והמשיח יתקן ויכין את עמו להיות גואל...".

בעל שם טוב (פרשת עקב): ""והרב מורינו הרב משה מקוצי מנה זה מבמצוות לא תעשה, וכתב אשר נגלו אליו האלהי"ם בחלום הלילה, שעיקר אזהרת כל התורה - הוא מצוות הזכירה, וההיפוך - הריסות התורה ח"ו הוא השכחה. 
והביאור הוא, כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכר, והשכחה מאחוריים דאבא, גימטריא תשכ"ח. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד - כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה - אז באה הגאולה".

[3] תודה לאתר 'תורה כנגד כולם' על המקור'.

[4] התגלות:

                        וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד… וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי-בְלִיָעַל…

                        וְהַנַּעַר הָיָה מְשָרֵת אֶת ה'.

                                                            (שמואל א' ב')

אֵי-מִי קָרָא לִי: שְמַע

אֵי-מִי קָרָא בִּשְמִי.

מָה?

מִי?

עֵלִי אָמַר: שוּב שְכַב.

עֵלִי אָמַר: לַשָּוְא.

עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שוּב קֹרֵא לִי: שְמַע.

אַךְ שוּב קֹרֵא בִּשְמִי.

אֵיכָה אַעַן: הִנְּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִיש עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:

"בָּנַי… הָהּ בָּנַי…"

וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כְּשְקִיעָה

בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא ה'

הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵק פִּצְעֵיכֶם בְּסַעַר.

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.

וַאֲנִי עוֹד נַעַר.

אַךְ הִנֵה שוֹאֵג יָקוּם, הִנּוֹ כּוֹאֵב וְרָן

וּבַמִּזְרַח הָאָדֹם אֶצְבָּע לִי קוֹרְאָה.

- דַּבֵּר ה' כִּי שוּמֵעַ עַבְדֶךָ".

פרשת וארא - לראות ולשנות את העתיד

לראות ולשנות את העתיד

שמות (ו,ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי".

לכאורה מלת "אני" – משמע שרק הקב"ה שמע את נאקת בני ישראל ואחרים לא שמעו את נאקתם וצרתם לא מובנת, כי מדוע אחרים לא יכלו לשמוע את נאקתם?

נראה לומר, כי חלק מהעם היה בוכה על קושי הגוף – העבודת פרך בחומר ובלבנים וכן זריקת הבנים ליאור וכד'. ואילו החלק האחר בכו על גלות נשמתם ולבם שלא יכלו לקיים המצוות בכל לבם – ושהמוח לא חושב בעבודת השי"ת וגם הפה היה מתפלל על קושי הגוף וכו'.

את הצעקות של הנשמה על הרוחניות המבוזבזת רק הקב"ה שמע, לכן "אני שמעתי" כי אני בוחן ליבות וכליות.

אברהם בן אברהם, או בשמו היותר ידוע "הגרף פוטוצקי"  נולד  בתקופתו של הגאון מוילנא בליטא, שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, כוולנטין פוטוצקי, בן למשפחת פוטוצקי - משפחת אצולה פולנית עשירה ובעלת השפעה.  בעת לימודיו באוניברסיטה בפריז, פקד בית מרזח שהיה בבעלות יהודי זקן שהיה מנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ודרכו התוודע ליהדות ולערכיה הרוחניים וחש צורך להתחבר אליה. למרות האיסור בחוק הפולני על המרת דת מנצרות ליהדות, שהעונש על הפרתו באותו הזמן היה מוות, התגייר פוטוצקי, ומאז נקרא כמקובל לגבי גרי צדק "אברהם בן אברהם".

הגרף פוטוצקי האב, שוכנע שבנו מת, ולכן לא חיפש אחריו. לאחר גיורו באמסטרדם, עבר לווילנה, ולאחר מכן עבר להתגורר בעיירה לידא הסמוכה, על מנת להימנע ככל האפשר מעיניים בוחנות שיזהו אותו בזהותו הקודמת. כעבור פרק זמן הגיעה השמועה על גיורו למשפחתו, והיא מצידה הפעילה את קשריה ופתחה בחיפושים אחריו כדי להחזירו לחיק הנצרות.

עקב הלשנה של יהודי בעיירה שהסתכסך עמו, נתפס אברהם, נחקר ועונה קשות. הוא הודה מיד כי הינו גר, ולא הסכים לחזור בו למרות המחילה, העושר והכבוד המובטח לו אם יכיר בדת הנוצרית. עד הרגעים האחרונים לפני עלייתו למוקד ניסו הכמרים לשכנעו ללא הצלחה עד אשר בזעקת "שמע ישראל" קפץ לאש הבוערת.

מסופר, כי הגאון מווילנא הציע לו להצילו על ידי שמות קדושים, אך הוא סירב מתוך רצון לקדש שם שמיים.

לפני מותו ניסו אנשים רבי השפעה בעולם הנוצרי לשכנע אותו לחזור בו, ולאחר שנואשו, הגיעו אליו שניים מראשיהם שהיו ידידי ילדות שלו ואמרו לו "אנחנו חוששים שכשתעלה למעלה אתה תנקום בנו על מה שעשינו לך".

הגרף פוטוצקי הי"ד חייך ואמר להם: "אני רוצה להזכיר לכם משהו שבוודאי שכחתם.

"כשהיינו ילדים אני בניתי בחצר הטירה שלנו ארמון עשוי חול.

במשך חודשיים, פיסלתי בחול, בניתי מגדלים וחומות ופערתי חלונות, הצלחתי להגיע למבנה מרשים ביותר, התגאיתי בו מאד והראיתי אותו לכולם בעוד אני ממשיך לבנות צריחים ואגפים חדשים.

ויום אחד אתם באתם, שניכם, ופשוט בעטתם במבנה עליו עמלתי חודשיים ובתוך מספר שניות, הוא הפך לערימה מכוערת של חול.

אני מיררתי בבכי ורצתי לאבא שלי, הרוזן פוטוצקי, וסיפרתי לו מה קרה.

הוא השתתף בצערי וניסה לנחם אותי אבל אני שאלתי אותו "אבא, מתי אתה הורג אותם?"

אבא שלי הסתכל עלי וכשהבין שאני רציני הוא החל לצחוק "נו באמת, אתה לא מצפנה שאהרוג את החברים שלך בגלל ארמון של חול" והלך.

ואני נותרתי כועס, והבטחתי לעצמי שכשאגדל ואבי ימות, אני ארש את מקומו והדבר הראשון שאעשה זה להרוג את שניכם...

"עברו כמה שנים, גדלתי והתבגרתי, ועוד לפני שהפכתי ליהודי, הבנתי כמה טיפשי היה הכעס שלי, וכמה טיפשי היה מצידי לחשוב על כזה עונש חמור למעשה שאז ראיתי בו פשע בל יכופר".

וכאן פנה הגרף פוטוצקי לחבריו ואמר: "כיהודי מאמין אני יודע שמעפר באתי ואל עפר אשוב, וכל חיינו בעולם הזה הם כאבק חולף, כמסדרון לפני הטרקלין. אז גם אם כעת יש בי כעס עליכם ועל רשעותכם, אני יודע שכשאבוא למעלה אראה את הכל אחרת, אבין שכמו שהרסתם את ארמון החול שלי, כך הרסתם את ה"עפר ואפר" שהייתי כבן אנוש. אני בטוח שאתבייש בכלל להזכיר את זה, עוד יותר מכפי שאני מתבייש להזכיר את ארמון החול חסר החשיבות שהרסתם אז".

לפעמים באמצע מריבה זוגית אני מרגיש שזהו! הבן זוג תקע לי מסמר בלב! התמוטט העולם! נגמר! כל המסך נהיה אדום...

צא מזה... מחר הכל ייראה אחרת לגמרי, מחר אתה לא תבין למה הרגשת ככה בכלל...

מסך אדום זו שיטת העבודה של הטומאה, היצר הרע מנסה למלא לך את המסך במה שהוא רוצה שתעשה עכשיו... צא רגע מהלפיתה שלו... תתעלה מעל הארמון חול, מעל הבלון שהוא מנפח לך ותשים לב ששניה אחרי העבירה הכל ייראה לך שטות אחת גמורה ורק תצטער על זה...

שניה אחרי ההתפייסות הכל ייראה אחרת לגמרי...

החכמה היא לחשוב על המחר – כבר עכשיו! כבר עכשיו לשמוח ולחייך ולהירגע בזכות מה שיהיה מחר.

אברהם בן אברהם (הגרף פוטוצקי), היה שמח כבר עכשיו למרות שרק למעלה הוא יגיע למצב שלא איכפת לו מהגוף והחומר.

הנביאים נקראו צופים... החכמים נקראו עיני העדה... כי הם ידעו להרים את המבט כבר עכשיו למה שיהיה בהמשך...

כך גם אפשר לשנות לגמרי את איך שהמחר ייראה...

באחד הימים, בעוד מרן בבא סאלי זיע״א מסב עם אחדים ממקורביו ומקבל את פני הבאים להקביל פניו ולהתברך מפיו, נכנס איש משרי הממשלה החשובים, שבקש להועץ עם הסבא קדישא אודות "ענין גדול שנוגע לכלל ישראל״. כשפצה את פיו, נתן היה לשמע את ההיסוס והמבוכה שכמעט והשתלטו עליו.

״כבוד הרב״, לאט, ״מגדת עתידות שהלכתי אליה, אמרה לי שהיא רואה״.״ הוא עוד לא השלים את המשפט, ומרן בבא סאלי זיע״א קטע אותו בצעקות: ״יבוא עליה, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, יבוא עליה״.

השר הנבוך שאינו רגיל לצעקות, עודנו תחת השפעת תחזית השחור שנפקה לו מגדת העתידות, מנסה להציג מחדש את תמונת המצב: ״אבל כבוד הרב, הרי המגדת עתידות אמרה״... ומרן בבא סאלי זיע״א מוסיף לצעק: ״יבוא עליה, בטל ומבטל״...

משניסה אותו שר נכבד את כחו פעם נוספת, ראה מרן בבא סאלי זיע״א שדעתו לא נחה ויאמר אליו: ״בני רבי מאיר מתגורר באשדוד, יד ושם לו בענינים שכאלו, גם הוא מבין בעתידות... סע אליו וספר לו את ספורך״.

השר אינו ממתין רגע נוסף, הוא נפרד ממרן בבא סאלי זיע״א ופניו מועדות אשדודה. שם, הוא סבור, הוא עתיד לפגוש את מי ש'מבין' בעניני עתידות. אולי אותו רבי מאיר, שמרן בבא סאלי זיע״א ממליץ עליו, יוכל להתמודד עם הנבואה הקודרת שהשמיעה מגדת העתידות באזניו.

בצעדים מהססים הוא נכנס אל הבית, מודא שאכן מתגורר כאן בנו של בבא סאלי מנתיבות. ההיסוס והמבוכה נכרים על פניו גם הפעם, שעה שהוא נגש אל רבנו. הוא מספר על בקורו אצל מגדת העתידות ועל אשר שמע ממנה.

רבנו אינו מניח לו לסיים את דבריו וקוטע אותו בצעקות: ״יבוא עליה, בטל ומבוטל, בטל ומבוטל, יבוא עליה״.

השר נרעש ונדהם, אינו מבין מה הרויח בנסיעתו לכאן. הוא מנסה להסביר גם לרבנו, שלא הלך אל מגדת עתידות כזו שאין כסוי לדבריה, מתחיל לתאר את ה״רזומה״ של מגדת העתידות הותיקה, שפוליטיקאים ואילי הון משחרים לפתחה והיא מנבאת להם בדיוק נמרץ את העתיד להתרחש. ברם, רבנו אינו משתכנע, והוא באחת להשיב על ראשה את נבואת הזעם אשר חזתה: ״בטל ומבוטל, יבוא עליה״...

כעת, הבין האיש שלא דבר ריק הוא אשר שלחו מרן בבא סאלי זיע״א שיסע לאשדוד, והוא פונה אל רבנו בשאלה: ״יסביר לי כבוד הרב, הייתי היום אצל אביו בנתיבות ואף הוא אמר לי כהאי לישנא, באתי לכבודו ואני שומע חזרה מדויקת על אותן מלים. מאידך גיסא, מגדת העתידות אינה בודה את הדברים מלבה, הנסיון המוכח שלה אף הוא שוה משהו... יגיד לי כבוד הרב, מי יודע את העתיד - אתם הרבנים או היא, מגדת העתידות שמעולם לא סטתה בחזויה?!״...

חייך רבנו אל השר התמים ואמר לו: ״הבה ואסביר לך! מגדת עתידות יודעת מה עתיד לקרות, הצדיקים קובעים את שעתיד לקרות... ועתה, בחר לך את שתבחר״. (אביר יעקב עמ' 517).

פרשת וארא - מעלת סיפורי צדיקים

מעלת סיפורי צדיקים

שמות (ו,ג): "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

רש"י: "חבל על דאבדין ולא משתכחין".

דרש יהודה: מעשה שהיה בעיר אחת שאף אחד לא רצה להיות שם רב, ובאו אל רב אחד ורצו לשכנע אותו ואמרו לו: כדאי לך ללכת שם להיות רב שהעיר הזאת גדולה וקבורים שם הט"ז והמג"א ורע"א, והרב ששמע כך הסכים, ואח"כ ראה שכל אחד קבור בעירו, שאל אותם מה זה?! ואמרו לו: כל עיר שלומדת את הספר של הרב הוא נקרא חי – כי לומדים את ספריו, ובעיירה הזאת כ"כ רחוקים שלא לומדים את ספריו, וא"כ כאן קבורים הט"ז והמג"א ורע"א – כי לא לומדים את ספריהם.

וז"א רש"י: חבל על דאבדין ולא משתכחין – על הצדיקים שנפטרים ולא לומדים ממעשיהם ולא הולכים אחר דרכם, והם אבודים ולא מצויים.

רש"י בעצם מלמד אותנו לקרוא סיפורי צדיקים!!!

באור פניך: סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שפעם נקלע לבית כנסת של חסידי ברסלב ועמדו שם לפני מצוות ברית מילה, ואמר אבי הבן: מי שיאמר לי חידוש שאינני מכיר מרבי נחמן מברסלב, יכובד בסנדקאות. 

כל אחד מהנוכחים ניסה את כוחו, ולכולם השיב אבי הבן את אותה תשובה: אני מכיר את זה, אני יודע את זה. 

אמר להם הרב: אני לא אומר לכם חידוש משמו, אבל אומר לכם דבר שמתאים לרבי נחמן.

אמר הרב: למה התורה כל כך מאריכה בסיפור של יהודה, שמספר ליוסף באריכות את כל השתלשלות העניינים, ורק אז יוסף מתגלה לאחיו?

ענה הרב, שרק על-ידי סיפורים מופלאים כאלו יכול היה יהודה לפתוח את לבו של יוסף, שיבכה ויתגלה אליהם, כסיפורי מעשיות של הרבי מברסלב שהיה מספר לתלמידיו לעוררם לתשובה. 

התפעלו ונהנו הנוכחים מהחידוש, וכיבדו את הרב לישב סנדק.

מדרש לקח טוב (שיר השירים ה,טו):

 "מיוסדים על אדני פז - שמעשיהם של צדיקים מיוסדים על התורה שהיא אדני פז".

מהתפילה הבאה של רבי נחמן רואים למה האדם יכול לזכות רק מקריאת סיפורי צדיקים!!!

רבי נחמן: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי אֲנַחְנוּ מוּכָנִים וּמְזֻמָּנִים לִזְכֹּר בְּפִינוּ שֶׁבַח הַצַּדִּיקים. כִּי יָדַעְנוּ שֶׁרְצוֹנְךָ הוּא לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח הַצַּדִּיקִים, כִּי תְּהִלָּתָם הִיא תְהִלָּתְךָ, וְתִפְאַרְתָּם הִיא תִּפְאַרְתְּךָ.

וּתְזַכֵּנוּ בַּעֲבוּר זֹאת - שֶׁיִּמָּשֵׁךְ עָלֵינוּ קְדֻשַּׁת עַבְדְּךָ הַצַּדִּיקים וּתְטַהֵר מַחְשַׁבְתֵּנוּ וְתָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים וְרַעְיוֹנִים פְּגוּמִים, וּתְזַכֵּנוּ לְמוֹחִין דְּגַּדְלוּת וּתְסַיְּעֵנוּ וְתַעַזְרֵנוּ בְּכָל עֵת לַעֲלוֹת לְעוֹלָם הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוֹשָׁה וְלַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת בְּתוֹרָתַךְ וַעֲבוֹדָתַךְ וּבִגְּדֻלָּתַךְ, וּתְזַכֵּנוּ לְהִתְדַּבֵּק בְּךָ וּבְתוֹרָתְךָ תָּמִיד בְּמַחְשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וּטְהוֹרוֹת, זַכּוֹת וּנְקִיּוֹת, וּתְזַכֵּנוּ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ כָּרָאוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וּתְזַכֵּנוּ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה רַבָּה וּבִרְעוּתָא דְּלִבָּא. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ אֲ-דֹנָי צוּרִי וְגוֹאֲלִי. וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ".

הרב קוק (אדר היקר פרק א):

"ישא ישראל עיניו, אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה...

על-כן גדול הוא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל, כמה שיגדל הרושם של החזיון המפליא, של חיי איש הרוח, המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באויר של קדושה וטהרה, של צדק ומישרים.

הנה האור הזורח חודר בכל עת, לפי המקבלים, לפי המקרים, רק קמעא קמעא. ויש אשר ישעו העינים מקוצר רוח, ולא יחושו בקרני האור מדי עברם, אבל עת אשר יתקבצו כפי היכלת סכום הגון ממכסת קוי האור, ששטפו ועברו בלא מעצור בכל משך חיי איש המעלה, אז יאספו להיות יחד לשמש צדקה המאירה מחשכי ארץ באור עזה".

כותב רבינו יונה גירונדי (שערי תשובה ג רכו): "ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, כמו שנאמר (משלי כה, כז): 'וחקר כבודם כבוד'".

רבינו בחיי (הקדמה לפרשת וישלח): יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש הרבות לא טוב. והרבות לחקור בכבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה... 

וע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה כי לחקור כבוד הצדיקים והספור בשבחם ומעלתם כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, ורבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. 

וכן אמר דוד ע"ה (תהלים טו) ואת יראי ה' יכבד, הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה' ולכבד אותם, והמדה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים, העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו, והוא שאמר (תהלים טו) ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד".

החת"ם סופר (שו"ת חלק ו נט): "לספר בשבח הצדיקים הוא מצוה גדולה".

הבעש"ט: "כאשר חסידים יושבים בצוותא ומספרים זה לזה מעשי צדיקים, נחשב הדבר לפני הקב"ה כאילו היו יושבים ולומדים 'מעשה מרכבה'".

רבי נחמן (ספר המידות ערך בגדים ב): "על ידי ספורי מעשיות של צדיקים ממשיכין אורו של משיח בעולם, ודוחה הרבה חשך וצרות מן העולם". ליקו"מ (רל"ד): "שסיפורי מעשיות מצדיקים היינו לספר ממה שאירע להם הוא דבר גדול מאוד ועי"ז נטהר מחשבתו מבלבול הדעת ואף ניצול מצרות".

האדמו"ר "הצמח צדק" מחב"ד (התמים ח'): "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר" - יש צורך לספר ספורי חסידות, "ביציאת מצרים" ובסיפור זה יוצאים ממצרים"!

כאשר רצה הרב זוין להוציא את הספר 'סיפורי חסידים' טען ידידו הרב יחזקאל אברמסקי שהדבר יפגע בכבודו אם יכתוב ספר סיפורים...

ענה לו הרב זווין:

"חשוב לי יותר שישבו בליל שבת קודש ויספרו משמי סיפורי צדיקים, המחזקים את האמונה, מאשר יאמרו בשמי חידושי תורה, ולואי ויזכה אכן להגביר את האמונה בצדיקים.
ובאשר לכבודי, באמת הגיע הזמן לסלק קצת את קורי העכביש של הכבוד".

בספרו של הגר"י משאש, הוא מספר שהיה פעם בשיעור של ת"ח אחר, והלה ניצל את ההזדמנות לקבל משוב מתלמיד חכם גדול, ושאלו: 

האם היה שיעור טוב?

ענה הגר"י משאש:

לאו! שאין בו מעשה!

(תודה לרב רועי כהן על הפנינה הזו)

הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון זצוק"ל (הגדה של פסח):

"לעת זקנתי אספתי סיפורים שכתבתי, וחילקתי אותם לבני המשפחה. נשאלתי אז, מה למי שהזמן יקר לו עם סיפורי מעשיות? עניתי שעבודתי חינכה אותי לספר. עבודתי כמחנך, כרב וכאב לבניי. כשהיינו מטופלים בילדים קטנים, סיפרתי לילדים סיפורים לפני השינה, כשירה ערבה. התינוקות אהבו את הסיפורים ונקשרו עמי בסיפוריי. אהבתי לשחזר את ימי נעוריי בירושלים, על דמויותיה ועדותיה. השתדלתי לדלות מילדותי את היפה והטוב. כשגדלו, דרשו ממני להמשיך לספר. השתדלתי תמיד לספר סיפורים שיש בהם כדי ללמד ולחנך. 

חשיבות רבה יש לסיפור, שדרכו יש אפשרות להעביר מסר מסוים דרך המחשה. ועל כך נאמר 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ'. סיפור עם תוכן ועם משמעות יכול לקרב ולחזק, להוות עידוד ונחמה, כך שבנינו ממשיכי דרכנו יאמרו בעתיד: 'כך אבותינו סיפרו לנו'".

משנה (אבות ג,ט): "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת".

הרב עובדיה יוסף זצוק"ל (בשם הרב חנוך וסרמן בשם הרב דוד אמיתי):

רב שיש לו הרבה מעשיות וקצת חכמה (בשיעור מעביר הרבה סיפורים לעומת הפלפולים) חכמתו מתקיימת (אנשים זוכרים את התורה שהיתה בשיעור).

גם אם אין לך מספיק דעת דקדושה וכח רצון לתקן ולהתעלות, לקרוא סיפורים אפשר תמיד, ע"י קריאת סיפורי צדיקים אתה גם תזכך את הדעת וגם תאסוף מספיק כח כדי לעשות את התיקונים הנדרשים.

מעבר לזאת, הסיפור עצמו על מעשה הצדיק יש בו עוצמה להמשיך את כח הצדיק גם לעכשיו!

מפי האדמו״ר רבי דוד חי אביחצירא שליט״א שמענו, כי פעם אחת הגיע יהודי להזכיר עצמו לפני ר' מאיר אבוחצירא זצוק"ל, לקראת נתוח שהוא עומד לעבור מחר להוצאת אבן מכליותיו.

מזה חדשים שפקדוהו כאבים, והרופאים מצאו שמקורם באבן השורטת את כליותיו. מחר ינסו לסיים את הסיוט באמצעות נתוח, והוא מבקש את בלכת רבנו להצלחת הנתוח.

כששמע רבנו את דברי האיש, הזכיר, כי מובא בספר ״תהלה לדוד״ מהגאון הגדול רבי דוד חסין זצ״ל ממקנס, שהזכירו בפניו מישהו שסבל מאבנים בכליותיו, ופסק לו דבי דוד את פסוקו: ״לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה״ (דברים כה,יג) ולאחר ימים אחדים יצאו האבנים מכליותיו של אותו אדם.

ככלותו לספר, הושיט רבנו את ידו לאותו יהודי וברכו בברכת רפואה שלמה ונפטר ממנו לשלום.

למחרת התאשפז האיש בבית החולים, והוחל בהכנתו לקראת הנתוח. מעט לפני שהורידוהו לחדר הנתוח, נפנה האיש לצרכיו. לפתע נשמעה נקישה באסלה.

ומשהביט ראה ששתי אבנים יצאו מכליותיו - האחת גדולה והשניה קטנה! (אביר יעקב עמ' 544).

הרבי מרוז'ין נותן הסכמה לספר סיפורי צדיקים ראשון:

על סדר היום עמד עניין ציבורי חשוב שנגע לכלל ישראל. רבי מנחם-מענדל (אדמו"ר ה'צמח צדק') מליובאוויטש, שניצב בחזית הפעולה, ביקש לתאם את מהלכיו עם הצדיק רבי ישראל מרוז'ין. הוא שיגר אפוא לרוז'ין את חסידו הנודע, הגאון רבי יצחק-אייזיק מהומיל.

בהגיעו לרוז'ין התקבל רבי יצחק-אייזיק על-ידי הצדיק בחמימות רבה, ואף הוזמן להתארח בביתו – גם בזכות אישיותו ולמדנותו, אך בעיקר מתוך הכבוד העמוק שרחש רבי ישראל מרוז'ין לאדמו"ר ה'צמח-צדק'.

לאחר שהשליח והצדיק נועדו ביניהם ביחידות ודנו בסוגיה שעל הפרק, התברר לרבי יצחק-אייזיק כי יהיה עליו להתעכב ברוז'ין עוד כמה ימים. ביודעו כי שום דבר בעולם אינו לבטלה, החליט לנצל את ימי שהייתו ברוז'ין כדי להתחקות על הנהגתו של הצדיק.

הסדר אצל הצדיק מרוז'ין היה, שכאשר קיבל אנשים שבאו לשוחח עמו בדברי תורה, או לזכות בעצותיו ולקבל את ברכותיו, עמדו לצידו שניים מחסידיו, כחיילי משמר משני עברי המלך. מימינו עמד חסיד שהיה מקורב אליו ביותר. הלה שימש כעין מתורגמן בין הצדיק לבין הבאים. משמאלו עמד הגבאי הראשי, שקצב את זמן השיחה של הנכנסים.

בין הבאים באותו יום היו שני חסידים, שמשום-מה הוכנסו פנימה יחד. אחד מהם נמנה עם גדולי הרבנים בבוקובינה, למדן גדול ומפורסם, וממקושריו הגדולים של הצדיק מרוז'ין. בידו החזיק כתב-יד של ספר חידושי-תורה, שזה עתה סיים את כתיבתו. הוא בא אל רבו כדי לקבל את הסכמתו על הספר, קודם שיביאו לדפוס.

החסיד השני, שכאמור הוכנס אף הוא לחדר, הביא עמו גם-כן ספר שחיבר. לא היה זה ספר חידושי-תורה, אלא קובץ של סיפורי-צדיקים שאסף וליקט במשך שנים, ממקורות מגוּונים. גם הוא חפץ בהסכמת רבו על הספר, בטרם יוציאו לאור.

הצדיק הורה למקורבו, שעמד לימינו, לקרוא באוזניו כמה קטעים מספר הסיפורים. המקורב קרא כמה סיפורים, והדברים היו מחממי-לב ומשובבי-נפש. לאחר מכן הורה הצדיק למקורב לקרוא לפניו מספר חידושי-התורה של הרב הנודע. ואכן, המעט שקרא מן הספר העיד על חריפותו ובקיאותו של המחבר.

שקע הצדיק לזמן-מה בדבקות. לאחר מכן החל לדבר בשבחם של סיפורי צדיקים, השפעתם העמוקה על שומעיהם, והרושם הרב שהם מחוללים בגן-עדן. כשסיים לדבר בשבח הסיפורים, פתח בדברים על מעלת היגיעה והחידוש בתורה, מזכיר אותם קטעים שהוקראו לפניו מספרו של הרב, ומתפלפל בהם.

לאחר מכן הורה לגבאי להגיש לו נוצה וקסת דיו. תחילה כתב הצדיק דברי הסכמה לספר הסיפורים, ורק לאחר מכן העניק את הסכמתו לספר החידושים.

כל אותה השעה עקב רבי יצחק-אייזיק אחר מעשי הצדיק מרוז'ין והשתומם: מדוע דיבר הצדיק מרוז'ין תחילה במעלת סיפורי הצדיקים ורק לאחר מכן שיבח את היגיעה והחידוש בתורה; ומדוע הקדים את כתיבת הסכמתו על ספר הסיפורים להסכמתו על ספר החידושים?!

יומיים לאחר מכן חל ראש-חודש, ורבי יצחק-אייזיק הוזמן לסעוד עם הצדיק סעודה לכבוד היום. במהלך הסעודה נשא הצדיק דברי תורה, ואף כיבד את אורחו החשוב לשאת מדברי רבו ומשל עצמו.

לקראת סוף הסעודה, לפני ברכת המזון, אמר לפתע הצדיק מרוז'ין: "הרב מהומיל, שליחו של הגאון הצדיק מליובאוויטש, מתפלא עליי ועל מעשיי. ואולם, אין כל חידוש לא בשאלתו ולא בתשובה עליה.

"רש"י הקדוש כבר הקדים ושאל אותה השאלה, על הפסוק הראשון בספר בראשית. 'לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", ומה טעם פתח ב"בראשית"?', מקשה רש"י, ומיד משיב, 'משום כוח מעשיו הגיד לעמו'. כלומר, בגלל הכוח וה'נשמה' הטמונים ב'מעשים' של בריאת העולם.

"זקני, המגיד ממזריטש, קיבל ממורו הבעש"ט הקדוש את הסוד, כיצד לראות בכל דבר ודבר בעולם את ה'נשמה' המחיה אותו".

הצדיק מרוז'ין הישיר מבטו אל רבי יצחק-אייזיק והוסיף: "האם מבין אתה את דבריי? הולך אני באותו סדר שקבע הקב"ה בתורתו הקדושה – תחילה ספר בראשית, שהוא בבחינת סיפורי צדיקים (כלשון המדרש לגבי בריאת העולם, 'במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים'), ורק לאחר מכן ספר שמות – 'החודש הזה לכם', מצוות ודיני התורה".

הצדיק מרוז'ין שינה את טון דבריו, שלבשו עתה רוך: "שני המחברים הם חסידים בעלי צורה. בשני החיבורים יש חידושים נאים ותועלת נפלאה. הנה כי-כן, חידושי התורה מעידים על גודל למדנותו ועל סברותיו המצויינות של המחבר החשוב, בתורה הקדושה. ואולם סיפורי הצדיקים מספרים על החידושים העצומים שחידש ומחדש הקב"ה בעולמו. אלה מבטאים את התגלותו האלוקית של הקב"ה בבריאה. לכן הקדמתי את סיפורי הצדיקים לחידושי התורה. 'בראשית ברא אלוקים', בא לפני 'החודש הזה לכם'"...

פרשת ויחי - זוגיות – מעלת השתיקה

זוגיות – מעלת השתיקה

בעיר העתיקה בירושלים עמד ילד עם מגש ועליו כעכים חמים למכירה.

אחד הסוחרים זיהה שהמגש מזהב והוא עתיק יקר המציאות, וכיוון שהבין שהילד שמחזיק בו איננו מבין את ערכו, אמר לו: "ילד, אם אתה רוצה אני אקח ממך את המגש ואתן לך 100 שקל".

אמר הילד בלבו אם הוא רוצה 100 כנראה זה שווה לפחות 200 והשיב בשלילה.

החליט הילד לבדוק עד כמה האיש רוצה את המגש ואמר לו: 'אם אתה רוצה נעשה החלפה, תביא את החמור שלך וקח את המגש'.

האיש הסכים מיד... הבין הנער שמגש כזה כנראה שווה כמה אלפים...

סירב הילד והצהיר שרק אם איש שיחו יראה לו כיצד עושה חמור הוא ימכור לו את המגש...

מיד החל הסוחר לנעור כחמור.

הבין הילד שאם הוא מוכן בשוק הומה אדם לנעור כחמור, משמע שמה שבידו שווה כנראה כמה עשרות אלפים...

לכן אמר מיד: "תשמע, לא ככה, חמור עומד על שניים?"

האיש מיד התכופף על ארבע והחל נוער בקולי קולות בזמן שתיירים מתקבצים ומצלמים ומסריטים את האיש...

הרהר אותו הנער אם זה מוכן לבזות את עצמו כך, משמע שיש לי כמה מיליונים ביד...

אמר הילד לאיש: "שמע! אתה יכול לקום... אני עם חמורים לא עושה עסקים".

חשב האיש לעצמו: "איזה טיפש אני, אילו הייתי שותק המגש היה אצלי כבר. נערתי כחמור - נשארתי חמור".

לא פעם אנו נתקלים באנשים שיש לנו הרבה מה לומר להם... במיוחד בשעת קטטה ומריבה אנו חושבים שיש לנו מה להגיד ומה לענות...

סייג לחכמה שתיקה...

על מעלת השתיקה אנו לומדים משני בני יוסף.

בזמן שהסבא משכל את ידיו, יכל מנשה לומר: "סבא, טעית! אני הבכור, שים את ימינך כאן על ראשי", אך הוא שותק.

כשיוסף מתערב ואומר לאביו "לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" יכל אפרים לומר: "אבא, מדוע אתה מתערב?! סבא יודע מה הוא עושה" - אבל הוא שותק.

בכביש יש כלל: "אל תהיה צודק תהיה חכם" – נכון אתה צודק אבל זה שווה עכשיו את המריבה המטורפת שתתחיל כאן...?!? זה יהיה חכם?!?!

ראשית חכמה (102): "החסיד רבי לפידות עליו השלום העיד למורי [ר' משה קורדובירו] שראה בחלום את החסיד החכם רבי יהודה בר שושן עליו השלום אחרי פטירתו בגליל העליון, וראה שפניו היו מאירות כאור החמה, וכל שערה ושערה מזקנו היתה מאירה כאילו היתה אבוקה.

‏ושאל אותו על מה זכה לזה, ואמר לו: בשביל מעלת השתיקה שמימיו לא שח שיחה בטלה".

גם מנשה וגם אפרים יכלו לדבר אבל הם העדיפו לשתוק ולכן עד היום כל בית בישראל מברך את ילדיו בהם.

בזוגיות השתיקה (כשצריך) היא לא רק חשובה אלא קריטית...

זוג צעיר בנו את ביתם במזל טוב מתוך ציפיה לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות. ואכן מתוך ההתלהבות הראשונית של חיי הנישואין עשו האחד את רצון רעהו, חילקו מחמאות זה לזו, פינקו זה את זה. אולם כל התענוג הזה נמשך רק שלושה חודשים.

בחודש הרביעי לנישואיהם כאילו נשתכחה כל החגיגה, כל השמחה וכל ההתלהבות...

לפתע ביום בהיר אחד התחילו להתעורר בין בני הזוג חילוקי דעות קשים, שגררו ויכוחים ומריבות.

דא עקא, בני הזוג אוהבים זה את זה ורוצים לחיות בשלום, אולם כאילו נכנס שד לביתם והכניס בהם רוח רעה שלא יכלו להשתלט עליה. מריבות הפכו לחלק מסדר חייהם היום יומי - האיש מעיר משהו והאשה מגיבה בחריפות! מלה מעוררת מלה כנגד, וצעקה של האיש מעוררת תגובה לא נעימה מצד האשה. ואי אפשר לעצור את זה...

בהיותם זוג אוהבים, לאחר כל ריב האיש היה מתמלא צער, והאשה בוכה בכיות בדמעות שליש.

יום אחד ברגע של עת רצון פנתה האשה לבעלה ואמרה: מדוע אנו רבים כל הזמן? אולי כדאי שנפנה לרב ויורנו עצה, איך להיפטר ממריבות אלה שאיננו חפצים בהם כלל.

שמח האיש לעצת אשתו והם מיהרו ללכת לרב העיר.

פנתה האשה אל הרב ואמרה: כבוד הרב, בעלי ואני אוהבים זה את זה אולם רבים יום יום, הוא פותח בצעקות, ואני אינני מחזיקה מעמד ומגיבה בחריפות רבה.

גם האיש הסביר מדוע הוא פותח בצעקות...

הרב הקשיב קשב רב לדברי בני הזוג ובחן אותם במבטו. אחר כך הציע לאשה: הנה לך כד מים קדושים. והיה אם בעלך יצעק עליך שתי מעט מן המים שבכד, אך הישמרי שלא לבלוע אותם, ומובטח לכם שתפסיקו לריב.

שמחה האשה לקבל את המים הקדושים הודתה לרב וחזרה מרוצה לביתה מתוך אמונת חכמים שמעתה הכל יסתדר.

והנה למחרת היום צעק עליה בעלה כדרכו, וכעצת הרב היא מיהרה לשתות מן המים, וכשפיה מלא מים לא יכלה לענות לו. כך חזר הדבר על עצמו יום יום...

עברו כמה שבועות נגמרו המים שבכד ובני הזוג הפסיקו לריב, וכבר הספיקו לשכוח את הימים הקשים שעברו עליהם.

שמחה האשה על הזכות שנפלה בחלקה לשתות מן המים הקדושים, ועוד יותר שמחה על השלום השורר בביתה. עתה הגיעה העת להחזיר את הכד לרב ולהודות לו.

הגיעה האשה אל הרב מסרה לו את הכד ושאלה אותו: כבוד הרב, מהו סוד המים הקדושים?

ענה לה הרב, הסוד הוא לא במים, אלא בך, המים היו רק אמצעי לעזור לך לשתוק בעת מריבה.

סוד השתיקה יכול לעצור ויכוח קטן לפני שיהפוך למריבה גדולה.

העולם כולו עומד על מי שבולם פיו בשעת מריבה! כמו שכתוב "תולה ארץ על בלי מה".