פרשת נשא - שמחה אהבה ושירה בברכת כהנים

שמחה אהבה ושירה בברכת כהנים

זוה"ק (ח"ג קמז.): "תַּאנָא למדנו, כָּל כֹּהֵן דְּלָא רָחֲמִין לֵיהּ עַמָּא, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי כל כהן שאין העם אוהבים אותו, ואין רצונם להתברך על ידו, לא ישא את כפיו. וְעוּבָדָא הֲוָה בְּחַד כֹּהֵן דְּקָם וּפְרִיס יְדוֹי, וְעַד דְּלָא אַשְׁלִים, אִתְעֲבִיד תִּלָּא דְגַרְמֵי ומעשה היה בכהן אחד שנשא את כפיו, ועד שלא השלים את ברכת כהנים נעשה גל של עצמות. מַאי טַעְמָא מהו הטעם שנענש, ואמר מִשּׁוּם דְּלָא בְּרִיךְ בַּחֲבִיבוּתָא לפי שלא ברך באהבה ובחיבה. וְקָם אַחֵר וּפְרִיס יְדוֹי וּבָרִיךְ, וְאִתְתָּקַּן הַהוּא יוֹמָא וקם כהן אחר ונשא את כפיו וברך ברכת כהנים, ונתקן ונתברך היום ההוא...".

למה הכהן הזה נענש? מקסימום שיגידו לנו שהברכה שלו לא עזרה כלום? למה ככה לגמור עליו?

כתוב על בני קהת (במדבר ז,ט): "עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ – עֲלֵהֶם. בַּכָּתֵף יִשָּׂאו" -  זה נורא כי לבני מררי שנשאו את העמודים היו ארבע עגלות. לבני גרשון שנשאו את היריעות היו שתי עגלות. אך לבני קהת, שסוחבים ארון ומנורה – כל כך כבד – אין עזרי נשיאה. איזה משא כבד וקשה!

מדרש (בפרשה זו, וכן בגמ' ערכין יא.): "בכתף ישאו" – אין "ישאו" אלא לשון שירה, שכך כתוב בתהילים: "שאו זמרה". מכאן רמז לעיקר שירת לוויים מן התורה.

לא ברור מהו הקשר בין פשט לשון התורה לבין פסוקים אלה העוסקים בשירה?

התשובה נעוצה בדמיון הרב שבין ארון הברית לבין שירה וזמרה.

הגמרא (סוטה לה.) מציינת, שארון הברית היה נושא את נושאיו כפי שאירע במעבר הירדן בכניסת עם ישראל לארץ ישראל.

אמנם אנחנו סבורים שאנו נושאים את ארון הברית על כתפינו, אך למעשה הוא נושא אותנו.

נוכל לדמות זאת לכתפיים הסבורות כביכול שהן נושאות את הראש עליהן, בעוד שהאמת ידועה לכל, שהראש הוא הנושא את כל גוף האדם ומעמידו בקומה זקופה. הראש הוא עניו ואינו מבליט את חשיבותו, ועל ידי כך הוא נותן מקום לטעות שהכתפיים נושאות אותו.

גם השירה נושאת את נושאיה. כאשר אנחנו שרים נדמה כאילו אנו נושאים את השירה ואת הנגינה, בעוד שהאמת היא שהשירה נושאת את רוחנו ונפשנו למעלה.

נוכיח זאת מן העובדה, שהשירה והזמרה מובילות אל הריקוד, שבו האדם נושא את רגליו מעל הארץ. הניגון והשירה הופכים את האדם לקל רגלים, זריז ונישא על כנפי הזמר.

במסעות בצבא משתדלים לשיר במיוחד כשקשה (כשהמבצעיות מאפשרת...).

הגמרא (ע"ז כד:) מביאה את הסיפור מספר שמואל על הפלישתים, שארון הברית נשבה בידיהם ובהיותם טמאים, הם חששו מלגעת בו. הם הסיעו אותו על גבי עגלה רתומה לשתי פרות, ללא עגלון וראו זה פלא –

הפרות הלכו ישר (שמואל א' ו,יב): "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול".

למרות שהשאירו את העגלים שלהם מאחורה ולקחו פרות שאף פעם לא היו בבית שמש...

אומרת הגמרא: "ויישרנה הפרות" – אחד, שהיו מהלכות בישרוּת. אבל רבי יוחנן אמר: "ויישרנה הפרות" – שאמרו שירה.

אמר רבי שמואל בר נחמני: כמה יגיעות נתייגע משה רבנו, כמה הוא עבד קשה, עד שלימד ללוויים לשיר. ואתן, פרות, אומרות שירה מאליכן? יישר חילכן! כי כל מי שראה את הפרות בדרך אמר להן "ישר כוח! איזו שירה מהממת"...

ה"מאור ושמש" (פ' קרח, בשם הברית מנוחה): "בשעה שהיו מביאים קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל הקרבן, והבין מחשבתו, ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין, רמז הכהן העובד להלויים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן להרהר בתשובה, ואז הביאו הלויים בשירם ובזמרם את בעל הקרבן שיהרהר בתשובה".

הגר"א זצ"ל: "רוב טעמי התורה וסודות שיר הלויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדי חכמת המוזיקה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים לחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה...".

מנות הלוי (מגילת אסתר א,ח): "ילדים קטנים אינם ישנים אם לא ישמעו את קול הרינה, שזה בא מפני שקול השירה של המלאכים עדיין נקבעת בנפשם למיעוט זמן הפרדם ממנו וכו'...".

השירה מביאה שמחה!

השמחה מביאה נבואה!

הרב קוק (קובץ א, תתמז): "שמחה, עבודה, שלוה, עונג, זהו השעשע העליון שצדיקים זוכים בה, כ"א ע"פ פעלו. וכשאורות הללו מתחברים יחד, אז רוח הקודש מקשקשת כזוג".

לכן מי שלא נשוי – 'שרוי בלא שמחה' (יבמות סב:) ולא יכול לברך...

זוה"ק (ח"ג קמה.): אָמַר רִבִּי יִצְחָק בא לפרש הטעם מדוע כהן שלא נשא אשה אסור בעבודת ביהמ"ק, מִשּׁוּם דְּלֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא, בְּמַאן דְּלָא אִנְּסִיב לפי שאין השכינה שורה במי שלא נשא אשה, וְכָהֲנֵי בַּעְיָין יַתִּיר מִכָּל שְׁאָר עַמָּא, לְאַשְׁרְיָיא בְהוּ שְׁכִינְתָּא והכהנים צריכים יותר מכל שאר העם שתשרה בהם השכינה, כי סתם ישראל עבודתו ומצותיו עושות תקון הגם שלא נשא אשה, אבל כהן אסור בעבודת המקדש אם לא נשא אשה, מפני שתכלית עבודתו היא לייחד קב"ה ושכינתיה, ואם לא נשא אשה שאז אין השכינה שורה עמו, איך שייך לייחדה עם ז"א. וְכֵיוָן דְּשָׁרַת בְּהוּ שְׁכִינְתָּא, שַׁרְיָא בְהוּ חֶסֶד, וְאִקְּרוּן חֲסִידִים וכיון שהשכינה שורה בהם על ידי שנשאו אשה, שורה בהם החסד שהוא עיקר מדתם שעל ידי החסד יוכלו לייחד למעלה, ונקראים חסידים. וּבַעְיָין לְבָרְכָא עַמָּא לכן הם צריכים לברך את העם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה זהו שכתוב וחסידיך יברכוכ"ה דהיינו שהם ממשיכים ברכות למלכות הנקראת כ"ה וממנה נמשכות הברכות לישראל. וּכְתִיב וכתוב, (דברים לג) תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ הרי שהכהן נקרא ג"כ חסיד. וּמִשּׁוּם דְּכָהֲנָא אִקְּרֵי חָסִיד, בָּעֵי לְבָרְכָא ולפי שהכהן נקרא חסיד, לכן הוא צריך לברך את העם. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכן כתוב, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ. מַאי טַעְמָא מהו הטעם שהכהנים יכולים להמשיך ברכות למלכות. מִשּׁוּם דְּאִקְּרוּן חֲסִידִים, וּכְתִיב וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה לפי שהם נקראים חסידים, וכתוב יברכוכ"ה דהיינו יברכו כ"ה, ולכן הם המושכים את השפע מחסד אל המלכות.

ע"י השמחה ששורה בעקבות השירה אפשר לשאת את הקדושה שמגיעה...

לכן כהן שחסרה לו שמחה ואהבה נעשה גל של עצמות...

לא בתור עונש, אלא בגלל שכשהשכינה ירדה עליו לא היה לו איך לשאת את הקדושה והעוצמה הזאת... הוא פשוט התפרק...

זוה"ק (שם): "כָּל כֹּהֵן דְּהוּא לָא רָחִים לְעַמָּא, אוֹ עַמָּא לָא רָחֲמִין לֵיהּ, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי לְבָרְכָא לְעַמָּא כל כהן שאינו אוהב את העם, או שאין העם אוהבים אותו, לא ישא את כפיו לברך את העם, כי אינו יכול לברך בלב טוב ובעין טובה, דִּכְתִּיב, (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ ודרשו חז"ל אַל תִּקְרֵי יְבוֹרָךְ, אֵלָא יְבָרֵךְ אל תקרי יבורך דהיינו מאחרים, אלא יברך, שהוא יברך את האחרים".