הלב והעינים
במדבר (טו,לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי
עֵינֵיכֶם".
רש"י (שם בשם הירושלמי ברכות ט'): "לא תתורו אחרי לבבכם - כמו
מתור הארץ! הלב והעינים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין
רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות
בירושלמי כתוב "תרי סרסורין דחטאה".
רש"י יכל לבחור הרבה מילים כדי להסביר את התפקיד של העינים והלב
אבל הוא בחר את המילים 'מרגלים' ו'כמו מתור הארץ' מפרשיית המרגלים.
נראה שיש
קשר בין המרגלים בתחילת הפרשה לבין מצות ציצית בסוף הפרשה...
חידושי הרי"ם (ספר זכות שלח לך): "במצות ציצית יש תיקון לחטאם של
ישראל שהלכו אחר עצת המרגלים"[1].
מה הקשר בין הציצית למרגלים?
שואל האלשיך הקדוש על הפס' (במדבר לו,מא): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי
עיניכם" – הרי במציאות הסדר הפוך – קודם העינים רואות ואז הלב חומד? למה
הכתוב מציין את הלב קודם?
תשובה: נכון, העין רואה קודם, אבל היא רואה את מה שהלב חומד – הלב
אומר לעינים לחפש תאוות ואז העינים מוצאות אותם...
תוס' (ע"ז כה או כח): "ראית העין תלוי בהבנת
הלב"!
הצורה שאדם רואה את הדברים תלויה
בהבנת הלב שלו, יכול להיות ששני אנשים יראו משהו אחד וכל אחד יפרש את זה אחרת...
פרופסור איינשטיין ואשתו יצאו לכמה ימי קמפינג. בנו אוהל וישבו לאכול, לאחר ארוחה דשנה
ובקבוק יין טוב איחלו זה לזה לילה טוב ופרשו לשינה .
כעבור כמה שעות גב' איינשטיין מתעוררת מעירה במרפק את הפרופסור.
"בעלי היקר, הבט לשמיים ואמור לי, מה אתה רואה"?
"מיליוני כוכבים", ענה לה הפרופסור המכובד.
"ומה זה אומר לך?" – שאלה אשתו,
איינשטיין חשב רגע ובמאמץ להרשים את אשתו אמר :
"מבחינה אסטרונומית זה אומר שקיימים מיליוני גלקסיות ופוטנציאלית
– ביליוני כוכבי לכת.
מבחינה כרונולוגית אני משער שאנו מתקרבים לשעה 3.15 אחר חצות,
מבחינה תיאולוגית אני רואה שהקב"ה הוא כל יכול ואנחנו יצורים
קטנטנים חסרי כל חשיבות,
מבחינה מטאורולוגית אני משער שמחר נועד לנו יום יפה ושמש נפלאה!
ומה את רואה אשתי היקרה"?
אני רואה השיבה אשתו: "שגנבו לנו את האוהל"!!!
כל אחד רואה את מה שמעניין אותו וקרוב
לליבו!
הציצית בכוחה ליישר את הלב
(אריז"ל על הציציות ששמים כנגד הלב בקריאת שמע) עד שהלב שלך יהיה מתוקן
וממילא העינים לא יתורו אחרי מראות אסורים...
מדרש (ב"ר לד,י): "הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן
(תהלים יד,א): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, (בראשית כז,מא): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ...
אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (שמואל א' א,יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת
עַל לִבָּהּ, (שמואל א' כז,א): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ... וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ,
(בראשית ח,כא)".
הכל תלוי בלב!
רבנו בחיי (במדבר טו,לט): "והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם
אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף
וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו".
אומר הזוה"ק (שלח קנה') שהמרגלים
היו כלם אנשים צדיקים ראשי בני ישראל! אבל היתה להם נגיעה בלב! הם ידעו שהם יאבדו
את משרתם כשיכנסו לארץ ישראל...
מאחר והלב נגוע העיניים רואות את
המציאות אחרת!!!
יש אנשים שהקב"ה לא נותן להם
לראות את הטוב של ארץ ישראל!
בן יהוידע (פסחים ח:): ״הכוונה, שיפרוס הקדוש ברוך הוא מסך רוחני על טוב
ארץ ישראל, שיהיה מפסיק בינה ובין עיני אנשים זרים, באופן שלא תוכלנה עיניהם לראות
הטוב של ארץ ישראל שהוא מכוסה במסך הרוחני, כדרך שעשה לישראל במדבר בזמן בלעם כשבא
לראותם כדי להטיל בהם עין הרע, ועשה להם הקדוש ברוך הוא פרגוד רוחני מפסיק ביניהם ובין
עיניו של אותו רשע. והוא הדבר אשר אמר בלעם (במדבר כד,ד): ׳נאם שומע אמרי אל, אשר מחזה
שדי יחזה, נופל וגלוי עינים׳, ופירשנו ענין ׳נופל' לשון חיסרון, רצונו לומר חסר ראיה,
שאינו רואה כלום אף על פי שהוא ׳גלוי עינים׳, שעיניו פתוחות ומגולות וכו', מפני שהפרגוד
הרוחני מפסיק בינם לבין עיניו, ולזה הפרגוד קרי ליה ׳מחזה שדי'. וכן הענין בארץ ישראל,
שפורס הקדוש ברוך הוא מסך רוחני על טוב של ארץ ישראל, שאין עיני זרים יכולים לראותו
כדי שיחמדו את הארץ״.
ביום מן הימים כינס רבי אברהם דוב מאבריץ'[2] את רעיו ואת תלמידיו וערך לפניהם סעודה. ישבו הכל והסבו,
וכטוב ליבם שאלו מרבי אברהם שיפרש להם את סיבת הסעודה, מה זה ועל מה זה.
ורבי אברהם כחכח בגרונו, ופתח בסיפור נפלא: ״עוד מלפני שנים
רבות, כאשר שימשתי כרבה של אבריץ׳ שבפולין, קיננה בליבי שאיפה עזה, לעלות לארץ
ישראל ולחון את עפרה. ברם, תמיד נדחה הענין, שוב ושוב, מסיבות שונות ומשונות. כך
נמשך הדבר תקופה, עד אותו יום בו פקד את אבריץ׳ שליח מארץ ישראל״.
״השליח נעמד כמקובל על בימת בית הכנסת, ונשא דרשה״ סיפר רבי
אברהם דוב, ״ודרשתו נסובה על שבחה של ארץ ישראל״.
״לאחר שנסתיימה הדרשה ניגשתי אל השליח״ סיפר רבי אברהם דוב,
״והחילותי לחקור אותו על ארץ ישראל. ביקשתי לשמוע עוד ועוד, על המקומות הקדושים
וערי הקודש״.
עיניו של הדובר נצצו, וקולו עלה ונסק כאשר סיפר על הכותל
המערבי, על מערת המכפלה וקבר רחל, על ציונו של רשב״י ועל בתי החיים שבארץ הגליל,
ולא נתקררה דעתו עד שחתם בהתפעלות עצומה: ״מה לי כי אאריך מלל, הריני מבטיחך, רבי
אברהם דוב, כי בארץ ישראל דורכים על אבנים טובות ומרגליות!״
״דבריו של השליח עשו חריש עמוק בליבי״ סיפר רבי אברהם דוב,
״וגמרתי אומר לעלות לארץ ישראל ויהי מה. ואכן, כעבור תקופה קצרה דרכו רגלי על אדמת
הארץ. אמנם רב היה החורבן על הבנוי, ואבנים טובות ומרגליות לא מצאתי, לא בשבילי
הארץ, ואף לא בין נקיקי הסלעים, אך על אף הכל שמחתי שמחה גדולה בליבי, שזכיתי
לעלות לארץ נחלת אבותינו״.
״מכל מקום״ גילה רבי אברהם דוב את אוזן שומעיו, ״תרעומת מה
היתה בליבי על אותו שליח. סברתי שלא עשה כהוגן כאשר בדה והפליג יותר מדי מן האמת
בדבריו אודות מרבדי היהלומים הפרושים לרגלי יושבי הארץ, וכבר נכון הייתי להוכיח
אותו על כך, לו אראנו״.
״והנה, חלפה לה תקופת מה, ובעודי צועד ברחוב הבחינו עיני
באותו שליח, הולך לתומו מולי. כאשר נפגשנו בירכנו איש את רעהו לשלום, ואז סנטתי
בשליח: מדוע זה הפלגת והגזמת בסיפורים על ארץ ישראל? אמנם את מערת המכפלה ואת
הכותל המערבי ראה ראיתי, גם את קבר רחל וציונו של רשב״י, אולם כלום דורכים אנו עתה
על אבנים טובות ומרגליות?!״
״אלא שהמשולח לא נבהל מן התוכחת״ סיפר רבי אברהם דוב, ״הוא
נעץ בי עיניים בוערות והכריז בקול תקיף ושקט: רבי, מי שזוכה וראוי לכך, רואה זאת
בחוש ממש!״
״מעולם לא דיבר אלי איש בתקיפות שכזו״ סיפר רבי אברהם דוב,
״וחשתי כי מן השמיים רומזים לי, שטרם נתעליתי לדרגה רוחנית זו. ומכיוון שכך
הסתגרתי במשך שנה ולא יצאתי מחדרי, עד שזכיתי והגעתי למה שזכיתי לו היום״.
רבי אברהם דוב אבריצ׳ר נעמד על מקומו, ועיניו בערו כלפידים
בשעה שהכריז: ״היום זכיתי לראות את האבנים הטובות והמרגליות המתגלגלות על אדמת ארץ
הקודש, היום זכיתי לחוש בנבואתו של ישעיה (ישעיה נד, יב): ׳ושמתי כדכיד שמשותייך
ושאריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ׳, המדברת על היהלומים, מהם עתידה להיבנות
ירושלים, ומשום כך ערכתי סעודת מצוה...״.
גם כיום ישנם קולות שמדברים סרה על
ארץ ישראל וצריך להבין שהבעיה היא אצלם בלב, ארץ ישראל קדושה וטהורה ומקוואותיה
טהורים!
וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו לראות את
כל הטוב הגשמי והרוחני הצפון בארצנו הקדושה!
ויתקיים בנו הפסוק האחרון בההפטרה (יהושע ב,כד): "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ
כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".
[1] מעניין שגם על ציצית וגם על ארץ
ישראל אומרים חז"ל שהן מצוות השקולות כנגד כל התורה כולה! (רמב"ם הלכות
ציצית ג,יב. ספרי דברים יא, לא-לב; תוספתא עבודה זרה פ"ה, ה"ב).
[2]פרי קודש הילולים (עמוד קט לרבי משה יאיר וויינשטוק זצ״ל): בעיר צפת התגורר
צדיק נשגב ומקובל אלוקי, רבי אברהם דוב מאבריץ׳ שמו, בעל המחבר ספר ״בת עין״ על
התורה.
לארץ ישראל עלה רבי אברהם דוב בימי זקנותו, ולא קל היה הדבר
עבורו, לא רק משום טלטולי הדרך, אלא גם משום שבאבריץ׳ שימש רבי אברהם דוב כאב״ד,
ואף היה נערץ על בני העיירה ותושבי הסביבה. בעלייתו לארץ ישראל זנח רבי אברהם דוב
מאחוריו רבנות מכובדת, פרנסה בהרווחה, קהילה מעריצה וכר, אך דבר מכל אלו לא הרתיע
אותו. הוא פשוט קם ועלה לארץ ישראל.
אמנם, לא בנקל עלה הדבר בידו של רבי אברהם דוב. במשך שנים
ניסה לעלות לארץ ישראל, אולם בכל פעם נדחה הדבר מסיבות שונות. על מה שהניעו לבסוף
להתגבר על כל הקשיים, עוד יסופר בהמשך.
חיבתו של רבי אברהם דוב לארץ ישראל היתה עצומה ואדירה,
ובהקשר לכך מסופר, כי טרם עלותו לארץ, עלה לביתו של רבי אהרן מז׳יטומיר, שהיה מוטל
באותה עת על ערש דווי.
רבי אהרן הביט בנכנס, וכשחיוך קלוש על פניו החיוורות אמר:
״רבי אברהם דוב, הלא אמרו רבותינו, כי המים של ארץ הקודש, רפואה המה. והלא מכיר
אני במר, כי אהבתו לארץ ישראל גדולה היא עד מאוד, והוא אף שם פעמיו אליה. אם כן,
אפשר שמצד עצמו כבר שרוי מר בארץ ישראל. אבקש איפוא, שמר יכיל מים בפיו ואחר כך
יפלטם אל הכוס, ואני אשתה אחריו את המים, מים של ארץ ישראל! ומן השמים יסייעוני שאתרפא״.
ואכן, כך היה. ומעניין, כי אותו מעשה תואם את מה שרבי אברהם
דוב עצמו כותב בספרו ״בת עין״(תחילת פרשת וישלח) בשם הרמב״ן, כי מכיוון שכבר החזיק
יעקב אבינו ללכת מחוץ לארץ לארץ ישראל - כבר נזדמנו לו מלאכי ארץ ישראל לשומרו.
רבי אברהם דוב היה גם בעל מופת, ומפורסם היה בנם שאירע עמו
בזמן רעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת. באותו רעש נורא, שגרם להרס ולחורבן ואף
למוות, מיהר רבי אברהם דוב אבריצ׳ר והורה לקהל עדתו, ששהו עמו בבית הכנסת, כי
יחושו ויעמדו בצידו האחד של בית הכנסת. הוא עצמו נעמד לצד ארון הקודש, אחז בו
והבטיח, שמחצית בית הכנסת, היכן שעומדים הקהל, לא תינזק!
וכך היה. בית הכנסת התמוטט במחציתו הריקה, והמחצית עליה
עמדו כל הקהל נותרה שלימה ותמה. עד ימינו אנו ניתן לראות את אותו בית-כנסת, הסמוך
לבית הכנסת קאסוב שבעיר העתיקה בצפת, שחציו עתיק יומין וחציו חדש יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!