יום ירושלים - הרמח"ל - שמואל הנביא - הגאולה - חיבור הרוח והחומר

הגאולה - חיבור הרוח והחומר

טהור וקדוש:

ה"טהרה״ וה״קדושה״ שתי מדרגות הן במסילת האדם אל אלוקיו.

מסילת ישרים (פכ"ו): "ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש:

הטהור, מעשיו החומריים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוון בהם אלא על צד ההכרח ונמצא שעי״ז יוצאים מסוג הרע שבחומריות, אך לכלל קדושה לא באו.

כי אילו היה אפשר בלתם - כבר היה יותר טוב.

אך הקדוש, הדבק תמיד לאלוקיו... באהבת בוראו ויראתו. הנה נחשב לו כאילו מתהלך לפני ה' עודנו פה בעוה״ז... ומעתה, המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן... כללו של דבר, ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כ"כ באלוקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה, לא יפרד ממנו ית׳, עד, שיותר יתעלו הדברים הגשמיים שישמשוהו, ממה שירד הוא מדבקותו בהשתמשו בהם...".

זהו מהלך: פסח — ספה״ע — שבועות:

החמץ, בלשון חז״ל, מסמל תמיד: יצה״ר וחומריות (ברכות יז:).

בפסח אנו מבערים לגמרי את החמריות מרשותינו, כמדרגת הטהור, ונתמיד בכך שבעה ימים, במדרגת הטהרה והפרישה מחומריות יתירה ונספור 49 יום, 49 מדרגות, נתעלה במתינות ובעקביות עד שנגיע למדרגת חג השבועות.

בשבועות - זו הפעם היחידה בשנה שנקריב חמץ.

הרב קוק (אורות עמ' פה'): "כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה הרכוש גדול ועצום, ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית - כן הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה.

אין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיביאו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיתגלה ויראה הודו והדרו לעת המאושרה אשר 'לא יהיה אור יקרות וקפאון' – 'והיה לעת ערב יהיה אור'.

לפני אורו של משיח, שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו 'בלישנא דאיניש, ולא בלישנא דקוב״ה' (זוהר), ועל זה נאמר גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי".

הזוה"ק (ח"ג קח.) כותב שהשמיטה היא במדרגת המלכות (עולם הזה) והיובל הוא בחינת הבינה (עוה"ב).

בשמיטה - אנחנו עוזבים את החומר ושוקעים ברוחניות, אנחנו עובדים על מידת הטהרה.

ביובל - החומר, הנכסים חוזרים אלינו, העבדים משתחררים (ואז יש להם זכות להחזקת נכסים) – אנחנו עובדים על מידת הקדושה, לקדש את החומר, לא לעזוב אותו.

הזהר חדש (רות) כותב ששמיטה ויובל הם סוד רות ונעמי, רות היא בחינת דרגת העולמות בהווה, בחינת מלכות, ונעמי היא סוד הבינה, בסוד ׳נ׳ ׳עמי׳.

חיבורן של רות ונעמי יחדיו בא להורות על המהות הפנימית של איחוד הבינה והמלכות, חיבור העולם הזה והעולם הבא בשלמות, והוא הוא סוד החמישים, סוד חג השבועות (התורה מחיה את העולם הזה!), החירות המלאה והשלמה, שבו נקראת מגילת רות, בסוד ׳׳וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם״ (רות א,יט. תיקוני זוהר תיקון י"ט מב.).

הרמח"ל בפירוש על מגילת רות: "מעלת חג הפסח (גאולת החומר) וחג העצרת (התורה גאולת הרוח) יחדיו יחוברו, ובא לציון גואל"!

הילולת הרמח"ל יוצאת בכ"ו אייר יום התחלת 'מבצע מוקד' השמדת כל מטוסי האויב ויום התחלת מלחמת ששת הימים.

בהילולת הרמח"ל (9.5.45) נכנעה גרמניה הארורה וכך הסתיימה מלחמת העולם השניה!

בשנת תש"פ עם ישראל חזר בהילולת הרמח"ל לבתי הכנסת לאחר תקופת הקורונה!

בין פסח לעצרת יש את כל ימי הגאולה שלנו!!!

כי גאולת ישראל תלויה בחיבור בין הרוחניות לגשמיות!!!

ירושלים – העיר שחוברה לה יחדיו:

הזוה"ק כותב^[1] שיש שני סוגים של יהודים: חיילים של התורה וחיילים של המשכן.

מסביר ה'מי השילוח' (פרשת במדבר) ש"אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא, היינו עבודה; ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא. ובשני אלו, היינו תורה ועבודה, נכלל כל החיים של ישראל... חיילין דאורייתא הוא כוחות המחשבה והרצונות של ישראל לדברי תורה. וחיילין דמשכנא היא שיקבעו ד"ת וישכנו בלב ישראל עד שיצא לפועל שגם מעשיהם יהיו לרצון".

ר' צדוק הכהן מלובלין מסביר שכל יהודי צריך את שני הכוחות הללו:

רסיסי לילה (אות כו): "באמת מוחא וליבא הם תרין ריעין דלא מתפרשין וכן תורה ותפילה כולה חד ובמקום תורה תפילה (ברכות ח. מגילה כט.) רק למראית עין נראה כדברים נפרדים והפכים ממש... אבל באמת אצל השם יתברך אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד ובמקום גדולתו ענותנותו וכן ישראל... דכמו דששים ריבוא אותיות בתורה וכל נפש מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה והוא מצד החכמה שבמוח הדבוק בהשם יתברך כך יש לכל נפש מישראל חלק פרטי במשכן ובית המקדש מצד הרצון שבלב הדבוק בהשם יתברך. וחיבור המוחין דישראל הם אותיות התורה וחיבור עבודה שבלב דישראל הוא מלאכת המשכן... והיה המנין על פי משה דרגא דחכמה ואהרן דרגא דעבודה".

כ"ח באייר הוא יום פטירת שמואל הנביא (ע"פ השו"ע המזכירו בין התאריכים שיש להתענות בהם^[2]).

שמואל הנביא כידוע מחבר את הכוחות של משה ואהרן^[3] - "רבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון? משה ואהרן, שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" (גמ' ברכות לא:).

גם לירושלים יש סגולה של חיבור:

"אברהם קרא אותו יראה, שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם קרא אותו שלם שנאמר 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה, אם קורא אני אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו שלם, אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם, יראה שלם, ירושלים". (בראשית רבה נו,י)

בירושלים היראה והאהבה שזורות יחד (כמו שכותב התיקונ"ז על כתיבת יראה ואהבה אחד מעל השני).

הרב משה צבי נריה ז"ל (בשיחה בפני מחנכים בירושלים, יומיים אחרי שחרור העיר העתיקה בשנת תשכ"ז, "מועדי הראי"ה", עמ' תפ-תפא):

"מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו במלחמת השחרור, בתש"ח, ובמה זכינו שחזרה ירושלים אלינו עתה?

באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא ניתנה לנו עכשיו!

התשובה לכך רמוזה לנו בדברי חכמינו בתלמוד הירושלמי (בבא קמא פ"ז, הלכה ז'): "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו" - עיר שמחברת ישראל זה לזה.

במלחמת השחרור פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואילו חיילי האצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו.

אילו הצלחנו אז, היו "שניים אוחזין" בירושלים, וכל אחד היה אומר "כולה שלי". ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון.

רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד - שער האריות - כשכולנו מאוחדים, כשצבאנו הלוחם הוא צבא אחד, כשמאחורינו עומדים בלב אחד כל אחינו שבתפוצות הגולה, רק עתה זכינו למאורע הגדול: "המחזיר שכינתו לציון" החזיר לנו את ירושלים... ככל שנמשיך להיות מאוחדים ומלוכדים, תהיה ירושלים כולה שלנו...".

התלמוד (בבא בתרא עד.) מכנה את ירושלים "היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" – המקום שבו נושקת הארץ לשמיים, היכן שהעולמות נפגשים. חומר ורוח, חול וקודש, אדם ומקום – כולם נפגשים בירושלים.

חיבור של יום העצמאות (ציון) עם יום ירושלים (ירושלים)^[4]:

הסביר הרב קוק את דברי ישעיהו (סב,א) בפסוק "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".

המושג 'ציון' שייך לצד המדיני, המציאותי והחומרי - הציונות היא הבונה את הגוף של ארץ ישראל ושל עם ישראל וירושלים.

השם 'ירושלים' הוא המימד הרוחני, המקום שממנו יוצא דבר ה'. הנבואה נמצאת במקומה המיוחד בארץ ישראל (כוזרי, מאמר ב, י"ד), ובמיוחד שבמיוחד בירושלים, שנקראת בדברי ישעיהו "גיא חיזיון" (ישעיהו כב,א).

"למען ציון לא אחשה" - למען בנין הגוף הקדוש של ארץ ישראל - כמו שנאמר "עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק" (ילקוט שמעוני לדברים רמז תשצ"ב). אסור לשקוט כל עוד יש פינה שעדיין אינה בנויה, כל עוד יש פינה שאינה נטועה.

כשאנו רואים את מה שחז"ל תיארו כהוכחה לקץ מגולה, בית בנוי ועץ נטוע (סנהדרין צח.), הלב מתמלא שמחה.

"ולמען ירושלים לא אשקוט" - לא די בציון לבדה. כשם שגוף צריך נשמה ובלעדיה אין לו חיים, כך צריכה ציון את ירושלים. התיקון השלם הוא כשציון וירושלים עולים יחד, ואת הרעיון הזה מסמל יום ירושלים, בהשגחה עליונה.

רבינו הרמח"ל: (תקט"ו תפילות - תפילה קנא): "זכור ה' חבת ירושלים אהבת ציון אל תשכח לנצח".

יום העצמאות מסמל את הצד הגופני - המדיני, הכלכלי והצבאי.

יום ירושלים הוא חזרה למקום בית קדשינו ותפארתינו, למוקד התפילות והמאוויים - "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד,ג) בעזרת ה' במהרה בימינו, שנוכל לעמוד במציאות הזו. כל התפילות, התקוות, החלומות - מגיעות במדרגת הגבוהה לירושלים.

---

[1] זוה"ק (ח"ג במדבר קיז:): "ת"ח כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דאדכר בפומא ואתמני עלה. אוף הכא בעא קב"ה למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא. ובגין כך חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו בד אינון אחרנין דלית לון חושבנא. ובגין כך כתיב וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד. אי באהל מועד אמאי במדבר סיני. אלא חד לאורייתא וחד למשכנא. והאי והאי באחד לחדש השני בשנה השנית וכלא חד והאי אקרי (מ"א ו) חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו".

[2] לפי מגילת תענית זה בכ"ט באייר (לדינא אין נפק"מ כי נשמת שמואל הנביא יורדת על הציון בשני תאריכים אלו כדברי ה'אוסרי לגפן').

[3] שמואל בגימ' משה (תורה) לב (אהרן משכן).

[4] הרב שאר ישוב הכהן.