דרשתי קרבתך
במדבר (י,לה-לו): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה
קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר
שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".
גמ' (שבת טז.): "למה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה
לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא (במדבר יא,א) ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה
(במדבר י,לג) ויסעו מהר ה' ".
הפורענות
השניה אני מבין, באמת התלונות של העם היו מוגזמות ומגיפה זו בהחלט פורענות...
אבל
הראשונה: ''ויסעו מהר ה' '' מה קרה? אף אחד לא מת, מה הפורענות?
הרמב"ן: "מבואר באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית
הספר[1], אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות,
וזהו ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה".
כשמתרחקים
מהקב"ה - זו פורענות! עצם הריחוק מה' זה עונש גדול!
למה יש
נוני"ם הפוכים לפני ואחרי הפרשה הזאת?
נון זה
דג בארמית.
חז"ל
אומרים שדג גם כשהוא מוקף במים מכל הכיוונים כשיורד גשם הוא עולה למעלה ופותח את
הפה...
אבל כאן
הנוני"ם הפוכים שזה אומר שאו שהדג בורח לכיוון אחר או שהוא מת...
כמה
מילים יש בפסוק הראשון? 12
מילים, כמו בפסוק האחרון בתורה – הפס' הזה רומז לסוף התורה.
כמה
מילים יש בפסוק השני? "ובנחה יאמר..."? 7 מילים, כמו בפסוק הראשון של
התורה – הפס' הזה רומז להתחלת התורה.
למה את הפס' שרומז לסוף התורה אנחנו אומרים בהוצאת הספר תורה
ואת הפס' שרומז להתחלת התורה אנחנו אומרים בסגירת ההיכל, היה צריך להיות הפוך?
עונה
החיד"א (מדבר קדמות): כשאנחנו
מחזירים את הספר תורה אנחנו אומרים את הפס' הראשון להגיד שאנחנו לא עוזבים עכשיו
את התורה בארון!
בזמן
פרוץ מלחה"ע השניה הפצירו
תלמידי ישיבת קמניץ בגאון רבי ברוך דב לייבוביץ זצוק"ל בעל הברכת
שמואל שימלט על נפשו מן העיר עקב התקרבות הגיסות, אינני יכול, זו היתה התשובה
המרטיטה שאמר רבי ברוך בר לתלמידיו שבקשוהו להמלט על נפשו, אינני יכול, שלש עשרה
שנה עומד מבצר התורה בקמיניץ, שלש עשרה שנים לוהטות בו אש התורה והשלהבת עולה
מאליה עולה ומאירה, עכשו ינטוש הכל, יעקור במחי יד אינו יכול, אינני יכול אף לא
במחיר חייו, היה זה בערב ראש השנה שנת ת"ש, הנאצים כבשו את העיירה, וכמנהגם
עצרו תחילה את מנהיגי המקום ובראשם את ראש הישיבה הגאון רבי ברוך בר, תלמידי
הישיבה נחרדו, העיירה כולה הזדעזעה, הוחלט לעשות כל מאמץ להביא לשחרורו של הגאון
ולעקור מן המקום, לברוח הרחק ככל האפשר.
אבל
נסיונות השחרור לא נשאו פרי והישיבה נשארה במקום וציפתה לרחמי שמים, בתפילה,
בתחנונים ובדמעות.
ישישה
אחת החליטה לנסות פעם נוספת, לבדה, מתוך סיכון עצמי נועז, עלתה לבית הממשל ובקשה
להפגש עם הקומיאסר, הלא אתם הגרמנים מצויים בעיצומה של מלחמה, אמרה לו ברטט, אתם
חפצים לנצח בה, ומה עשיתם, עצרתם איש קדוש ואתם מחזיקים בו בכח הלא תנגפו לפני
אויביכם!
דבריה
הנרגשים הרעישו את לבו של המושל, והוא ניאות לשחרר את ראש הישיבה בתנאי שיעזוב את
העיירה.
רבי
ברוך בר חזר לביתו, לספריו והתלמידים הופיעו לפניו, עליו לעזוב את המקום, אבל הוא
לא יעזוב לבדו, כל הישיבה תלך עמו, ורבי ברוך בר שומע מבין, אך אינו יכול.
זה עתה
יצא ממאסר, חייו היו נתונים לו מנגד, זהו פיקוח נפש, תנאי מפורש לשיחרורו, הכל
נכון אבל הישיבה הקדושה שבנה בעמל רב, בקירות שספגו כה הרבה תורה שראו כה הרבה
עמל, הוא בקש שהות של חצי שעה, ותלמידיו יצאו מן החדר.
רבי
ברוך בר נשאר לבדו עם ספריו, הוא הביט בהם בחיבה, אל כל אחד מהם הוא קשור בעבותות
אהבה, בכל אחד השקיע כה הרבה עמל, חזר שוב ושוב על כל מילה, בחן כל משפט, איך יוכל
לעוזבם, קם ממקומו נגש לארון, הושיט יד אל הרשב"א, הרשב"א הקדוש, דפדף
באקראי, האותיות השחורות יקדו, צרבו, הן חיות, מתוך הדפים עלו מאות החידושים,
החילוקים, היסודות...
והנה
הטור, דפיו מעט קרועים, והבית יוסף הקדוש והב"ח, הוא נמנע מלהסתכל בשולחן
ערוך, בש"ך ובסמ"ע, בקצות החושן, ונתיבות המשפט, כולם תובעים את עלבונם,
איך אפשר לנטשם, והרמב"ם הרמב"ם הקדוש...
כעבור
מחצית השעה נקשו התלמידים בדלת, איש לא ענה, הם פתחו אותה לאיטה, וראו את הרב
מתדפק על ספריו,
הרב ילך
אתנו, שאלו ביראה, אינני יכול ענה הרב.
השתררה
שתיקה מבוכה, זהו פקוח נפש, מוכרחים, שני תלמידים ניגשו אל הרב, עמדו משני צדיו,
תמכו בו בעדינות ולאט לאט פסעו אל הפתח, כשמעיניהם זולגות דמעות.
דוד
המלך אומר "ואני קרבת
אלוקים לי טוב"!
רמח"ל (מסילת ישרים פ"א): "השלמות האמיתי הוא רק הדביקות
בו יתברך... ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו',
כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה"!
במדבר (י,ב): " עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף".
אגרא
דכלה (ר' צבי אלימלך שפירא
מדינוב בעל ה'בני יששכר' תלמיד החוזה צלובלין, גאון בנגלה ונסתר, מספרים עליו שכל
יום לפני התפילה היו לו 24 שיעורים): "הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל
פירש חצוצרות, מלשון חצא"י צורו"ת... ועל פי דבריו הקדושים נ"ל
לפרש, דהנה הנפש היורדת לגוף האדם, היא מהשכינה אם הבנים, וכבר ידעת כי הרוחניות
לא יעתק ממקום למקום רק יתרבה, ואפילו שיורד ממקומו אף על פי כן ישאר במקום
הראשון.
והנה
הנשמה גם כן הגם שיורדת לגוף האדם, עם כל זה תשאר בצורתה במלכות שמים אם הבנים, על
כן תקרא הנשמה שתי חצאי צורות חציה למעלה וחציה למטה.
והנה
כבר ידעת שהנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים דמיון הגוף, והנה נתן הש"י
לעמו רמ"ח מצות עשין להאיר על ידם רמ"ח איברי הנשמה, היינו שיאירו בה
רמ"ח איברין דמלכא, היינו רמ"ח עליונים שבחלק הנשמה אשר היא ספונה למעלה
בשכינה, ואז מתדבקין רמ"ח ברמ"ח, בסוד הבן יקיר לי וכו' רח"ם
ארחמנ"ו וכו' (ירמיה לא,יט). וזה סוד אברה"ם אברה"ם (בראשית כב,יא)
ב' פעמים רמ"ח...
וזה סוד
מלכו"ת שמים שלימה (ברכות יד:), כי ב' פעמים רמ"ח בגימטריא מלכו"ת,
והבן.
וזה עשה
לך שתי חצוצרות (היינו השתי חצאי צורות), כסף שיהיו משתוקקים זה לזה זה לקבל וזה
להשפיע, ויהיה מלכות שמים שלימה, והכל על ידי קיום המצות"[2].
עד לאן
יהודי יכול להגיע ברצון לקרבת ה', לדבקות?
שמואל (א' כה,כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר
הַחַיִּים[3] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ"
אביגיל מברכת את דוד המלך שיזכה "להעלות
מדריגת נשמתו למעלה ראש, יותר מצבא מעלה... וכתיב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם",
שהוא למעלה ממדרגת כסא כבודו יתברך" (שיח יצחק ח"א - דרוש לשבת פרשת בראשית).
[1] משנה (שבת א,ג): "ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות
קוראים אבל הוא לא יקרא".
הטעם באיסור קריאה לאור הנר הוא
'שמא יטה'. אך לתינוק התירו לקרוא, וזאת למה? בבבלי אמרו שאימת הרב על התלמידים
והם מפחדים להטות. ברם בירושלמי נתנו טעם מכיוון אחר לגמרי, והוא, שבניגוד לרב
ושאר אדם שרוצה לקרוא – אם יראה שהנר כבה יש חשש שיטה אותו כדי שימשיך לדלוק, הרי
שהתינוקות עצלנים ואם הנר יכבה – אדרבה ישמחו בכך 'כתינוק הבורח מבית הספר' כי הם
עכשיו יכולים ללכת הביתה – אי אפשר ללמוד בחושך...
[2] להרחבה ראה בשער הגלגולים (סוף הקדמה יג'), וכן בשער מאמרי רשב"י (פרשת נח): "דע כי
אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות כנז' בס' הזוהר ריש פ' נח בתוספתא על פסוק אלה
תולדות נח נח וכן משה משה שמואל שמואל כו' תרין זמנין. וזה ביאור התוספתא ההיא דע כי
לכל אדם יש ב' בחינות נשמה האחת היא נשמה פנימי' שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם השני'
היא נשמ' בבחי' צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם
וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא וכאשר
ח"ו הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי
ערך עונותיו. וכאשר יושלם להיות רשע גמור אז תרד כל הנשמה הפנימי' כולה לתוך הקליפות
ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו וכנז' בס'
התקונין בתיקון בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו' ונמצא כי שתי הנשמות
ירדו ממעלתן וממקומן גם נמצא שאין עתה (דף כ' ע"א) אל האדם הזה רק נשמה אחת כי
האחרת ירד' וטבע בקליפות וזהו סוד ונכרתה הנפש ההיא כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפו'
מש"כ הצדיק שיש לו תרין נשמתין חד לעילא בסוד אור מקיף. וחד בגווה בבחינת פנימי
וזמ"ש בפ' נח בענין נח נח שכל צדיק יש לו תרין רוחין וכו'".
[3] באר מים חיים (חיי שרה - פרק כג): "ידוע ליודעים סוד מקום הנקרא צרור החיים חיי
המלך מדת הבינה הידוע והיא נקראת ה' אלהיך והיא בחינת עולם הבא בחינת עדן אשר עליה
נאמר (ישעיה סד,ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ושם מתעדנין נשמות
הצדיקים בתענוג נפלא הפלא ופלא בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא ושם אורות הנפלאים
והנוראים המאירין מאתה לנשמות הצדיקים המתענגים ומתעדנין מאורה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!