פרשת שופטים - תשובה ע"י תורה ואהבת ישראל

תשובה ע"י תורה ואהבת ישראל

דברים (יז,יח-כ): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול...".

על המלך מוטלת מצוות עשה של כתיבת ספר תורה מיוחד לעצמו: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". והנימוק למצווה זו: "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל".

כשהמלך מנותק מהתורה הוא מגיע לגאווה וכשיש גאווה הוא מזלזל בכל מי שלא בדרגה שלו וממילא כבר אין לו אהבת ישראל!

האהבת ישראל של המלך לבלתי רום לבבו מאחיו, תלויה בזה שיש לו ספר תורה על היד והוא קורא בו כל הזמן!

גם התשובה תלויה בתורה:

אנחנו מבקשים בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך ... והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".

הרב קוק (אורות התשובה י,א): "תשובה שלמה באמת צריכה היא להסתכלות עליונה, להתעלות ליקר העולם המלא אמת וקודש, וזה אי אפשר כי אם על ידי עסק מעמקי התורה והחכמה האלוקית ברזי עולם... ראשית לכל ההופעות מוכרחת לבא התורה, ודוקא התורה העליונה שרק היא משברת את כל מחיצות הברזל שבין האדם היחיד והציבור לבין אביהם שבשמים".

שליח הסוכנות היהודית הגיע לאי טסמניה[1]. עמו הגיעו גם אשתו ושלושת ילדיו. לפני צאתו אמרו לו בסוכנות שעליו ליצור קשר עם הקהילה היהודית במקום, ויתכן מאוד שעליו יהיה לשם כך לבקר בבית הכנסת המקומי.

"אבל איני דתי ואיני יודע אפילו כיצד נראה סידור תפילה, איני מתאים לתפקיד" אמר האיש.

אנשי הסוכנות הרגיעוהו: "אל דאגה איש מתושבי המקום לא יודע יותר טוב ממך..."

ואכן כאשר הגיע לבית הכנסת, הופתע לגלות כי בורותם ביהדות גדולה משלו. ובאופן טבעי, כמעט, ביקשו ממנו להיות הקורא בתורה בבית הכנסת.

"אבל איני יודע איך מתפללים" טען האיש. והם התעקשו ואמרו לו שהוא יודע עברית והם לא. ובנוגע להלכות בית הכנסת הם יציידו אותו בספר "קיצור שולחן ערוך" כדי ללמוד. בלית ברירה הוא לקח את הספר וזרק אותו באיזו פינה בבית.

האיש היה מגיע כל שבת עם רכב לבית הכנסת המקומי קורא להם בתורה את הטקסט בעברית של הפרשה בלי טעמים ועם הרבה שגיאות כתיב, ונוסע חזרה.

לאט לאט התחיל להרגיש השליח שהאותיות של התורה משפיעות עליו ועושות לו משהו בלב, והוא ממש רוצה לדעת עוד על היהדות ועל הקב"ה.

יום אחד נסעו השליח ואשתו לעיר הסמוכה, ואת הילדים הפקידו בידי מטפלת. כשחזרו הופתעו לגלות את המטפלת סורגת להנאתה, בחצר הבית, ואת הילדים הם לא ראו. "היכן הילדים?" שאלו ההורים, והמטפלת סיפרה להם כי בהתחלה הילדים השתוללו והיה קשה לה להשתלט עליהם. עד שהם מצאו איזה שהוא ספר בבית, ומאז הבן הגדול מקריא לאחים שיושבים ומאזינים לו בשקט.

אחוזי סקרנות נכנסו ההורים לחדר הילדים ונדהמו לגלות את ה"קיצור שולחן ערוך" בידי בנם הבכור, שישב והקריא לאחיו הקטנים. כה שקועים בספר היו השלושה עד שלא הבחינו בהיכנס ההורים;

"אבא", קפץ הבן הקטן בשמחה לעבר אביו - "זה נכון שאנו יהודים?", שאל.

"ודאי", השיב האב.

"אם-כן", המשיך הילד להקשות, "מדוע אין אנו שומרים תורה ומצוות?".

"אנו לא יודעים איך עושים את זה", פלטה האם.

הילד הבכור התפלא על דברי אמו: "מה הבעיה? הכל כתוב פה בספר".

"טוב", אמרה האם בלי שהתכוונה לכך ברצינות, "בהזדמנות נלמד מהספר ונראה מה לעשות".

ערב ערב ישבה המשפחה ולמדה, ולאט לאט הפך הלימוד והיה לרציני עד שהחלו לקיים מצוות מעשיות בפועל. במשך הלימוד נתקלו במספר עניינים שלא הצליחו לברר בכוחות עצמם, וכמובן שלא היה להם את מי לשאול באי נידח זה.

"אני חושב שצריך לפנות לרב" אמר הבן הבכור, "הרי כך כתוב בספר, שכאשר לא מבינים משהו עלינו לפנות לרב".

"אולם היכן נמצא רב?" שאלה האם, "הרי באי זה אבא הוא הרב הכי גדול!"

"הבה נתפלל לקדוש ברוך הוא", אמר הבן הבכור, "הרי כתוב שהוא שומע תפילת כל פה. נתפלל אליו שישלח לנו רב...".

הסתכלו ההורים בחוסר אמון זה על זו והבנים נעמדו להתפלל לקדוש ברוך הוא שישלח להם רב...

למחרת, כשישבה המשפחה ללמוד את השיעור הקבוע, נשמעה דפיקה על הדלת. האב פתח את הדלת ולא האמין למראה עיניו. רב עמד בפתח! יהודי מזוקן חבוש כובע, ציצית מציצה מחולצתו כאותם רבנים מבני ברק וירושלים. לאחר שהתגבר על מבוכתו הזמין האב את האיש להיכנס. "אני שליחו של הרבי מליובאויטש באוסטרליה", אמר הרב "קיבלתי מהרבי הבוקר את המברק הזה". החסיד הושיט את המברק אל האיש המשתומם. הציץ האיש בזמן שליחת המברק וקריאת התפעלות פרצה מפיו. על המברק היתה רשומה שעת המשלוח וזו היתה זהה לשעה בה עמדו בניו והתפללו שה' ישלח להם רב לעזרה!

האב קרא בהתרגשות את דברי הרבי המופנות לשליחו באוסטרליה: "סע מיד לטסמניה למשפחה הישראלית."

שליחו של הרבי הכשיר את המטבח בביתם, קבע מזוזות כשרות בכל פתח, קנה תפילין מהודרות, ומספר ספרי קודש לבית, ופתר להם את כל הבעיות בהם התחבטו בזמן הלימוד.

כיום המשפחה שומרת מצוות לחלוטין וגרה בארץ ישראל ובטסמניה מחפשים קורא בתורה...

כתוב ביומא (ט:) שבית שני נחרב משום שנאת חינם. שלא כבית הראשון שנחרב משום ג' עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

למה בבית ראשון קיבלנו עונש של 70 שנה, ובבית שני 2000 שנה בגלות ועד עכשיו לא נבנה לנו בית המקדש? מה שנאת חינם זה יותר חמור משלושת העבירות הכי חמורות?

כתוב בנדרים (פא) שהנביאים שאלו והחכמים שאלו על מה אבדה הארץ, ונענו על שלא ברכו בתורה תחילה.

כמובן שהפגם היותר גרוע היה בחורבן בית ראשון שעברו על ג' העוונות, אבל כיון שעסקו בתורה קיבלו רק 70 שנה כי יש כח באור התורה למלאות כל הפגמים והחסרונות, וכשחסרים לו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, אזי בכח התוה"ק יכול למלא כל החללים, ולהשלים כל החסרונות.

משא"כ בבית שני היה ביטול תורה וממילא גם שנאת חינם, כי שניהם תלויים אחד בשני, כמו שכתוב בשיחות הר"ן (אות צא'): "סגולה שיהיה מתמיד בלימודו הוא להיזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי... ושישים ריבוא אותיות התורה הם כנגד שישים ריבוא מישראל אז כשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חיסרון בתורה".

"כי יפלא ממך דבר למשפט", שזה פלא גדול מאד מדוע לא היתה הגאולה עד הנה. ואיך נתארך הגלות כ"כ? והתירוץ הוא, "דברי ריבות בשעריך", יש מריבות, אין אהבת ישראל, ממילא הלימוד תורה נפגע, והגאולה לא יכולה לבוא!

עיקר התשובה בחודש אלול היא ע"י למוד תורה ובעיקר פנימיות התורה שיש בה כח להשלים כל החסרונות.

שמחה רז (מלאכים כבני אדם): "כך נהג הרב: מגיע ראש חודש של אלול, הריהו מניח את שאר ספריו ומתפנה כולו ללימודי הנסתר ושאר הכוונות שבכתבי האר"י. שלושים יום טרח לתפילת ראש - השנה, וארבעים יום לזו של יום – הכיפורים, תפילה תפילה וכוונותיה. ואימץ את כל כוחותיו לידע ולהבין את שיעור משמעותן של תפילות אלה, עד שידע את תוכנן של הכוונות לפני ולפנים. ומשהגיעו 'הימים הנוראים', ביצע הרב את המשימה הגדולה והתפלל תפילה עם כוונותיה על פי האר"י".

---

[1] טסמניה היא אי מול חופה של מדינת ויקטוריה, בדרום-מזרח אוסטרליה.

פרשת שופטים - התשובה – מתנה מופלאה!

התשובה – מתנה מופלאה

דברים (יז,ו): "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד".

ירושלמי (מכות ב,ו):

"שאלו לחכמה: חוטא מה ענשו, אמרה להם: — חטאים תרדוף רעה.

שאלו לנבואה: חוטא מה ענשו, אמרה להם: — הנפש החוטאת היא תמות.

שאלו לתורה: חוטא מה ענשו, אמרה להם: — יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה: אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו".

"על פי שנים עדים" – היינו ע"פ דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים", גם לפי הדעה השלישית של התורה, "יומת המת" – אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות, שכן מה יעשה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואי אפשר להביא קרבן, או כאשר אין ידו משגת להביא קרבן.
אבל, "לא יומת על־פי עד אחד", לפי דעתו של הקב"ה, לא יומת החוטא, אלא יעשה תשובה ויתכפר לו!

הרב מרדכי אליהו זצ"ל: התשובה היא בריאה מיוחדת שברא הבורא!

הכתוב (תהילים צ,ב) אומר: "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל".

אומרים חז"ל (בראשית רבה א,ה) עוד לפני בריאת העולם - "בטרם הרים יולדו" - הקב"ה כבר ברא את התשובה. נמצא, שעוד לפני מציאות החטא, כבר נבראה התשובה.

האדם אינו יכול להבין את פלאי הבריאה: מדוע השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב? מדוע כאן קיץ ושם חורף? מדוע הנץ החמה בשעה מסוימת כאן ולא במקום אחר? וכפי ששאל הקב"ה את איוב: "איפה היית ביסדי ארץ?" (איוב לח,ד).

כשם שאי אפשר להבין את הבריאה, כך אי אפשר להבין כיצד פועלת התשובה!

אדם שישבור כוס, למשל, ויאמר "חטאתי, עוויתי, פשעתי" - האם הכוס תחזור לקדמותה ותהיה שלמה? כמובן שלא! לעומת זאת, אדם שחטא ולאחר מכן התוודה התחרט על העבר, וקיבל לעתיד לא לשוב ולחטוא - הקב"ה מוחל לו על עוונותיו, והם הופכים לשגגה. יתרה מזו, בתשובה מאהבה - עוונותיו הופכים למצוות וזכויות!

לא ניתן להבין זאת! זה חסדו של הקב"ה!

החסידים של ר' אלימלך חשבו יום אחד על העוצמות של שני האחים הקדושים, רבם ור' זושא, ושאלו את עצמם מה עם האח השלישי? האם יכול להיות שהוא צדיק נסתר? לא נרגעו החסידים עד שהחליטו לבדוק את העניין. הלכו לעירו וביקשו להתארח אצלו בפונדק כדי לתהות על קנקנו.

באמצע הלילה אחרי שהאח בדק שכל הלקוחות ישנים, ראו אותו החסידים לוקח דף ומפרט את ה'חטאים' שהוא עשה היום: לא התפלל מספיק בכוונה וכו' ובוכה על כל דבר ודבר.

למחרת בבוקר שאלו אותו החסידים: מה עשית אתמול עם הדף? ענה להם האח: ביקשתי מהקב"ה סליחה על החטאים שלי של אותו יום ובכיתי עד שהוא סלח לי... שאלו אותו החסידים בתדהמה: איך אתה יודע שה' סלח לך?!? ענה להם האח בתמימות: כשהשורה של החטא נמחקת מהדף אני יודע שה' סלח לי...

אומר הרב קוק (אורות התשובה ז,ז*): "להעמיק הרבה צריכים ביסוד התשובה, עד שאורה יאיר כל-כך עד שזכרון כל חטא יעורר בו רגש שמחה עצומה, מפני הידיעה של הזכות הגדולה שמאירה בהם על ידי קדשת התשובה שהיא אור ה' הפועל בתקון העולם, יסוד הבריאה".

התשובה היא אור של הקב"ה שמחזיק את כל הבריאה! רק ה' יכל לברוא כזה דבר עצום!!!

אחרי שה' ברא לנו כזה דבר – לא נעוף על זה בכל הכח?!?

כמו שכותב רבינו החיד"א (פני דוד) על הפסוק בפרשתנו (טז,כ) "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" – התשובה נקראת 'צדק' כמו שאומרים חז"ל (מדרש רבה דברים ב,יב על הפס' 'נוראות בצדק תעננו'), וצריך לרדוף בכל הכח כדי לזכות בתשובה כמה שיותר!!!

פרשת שופטים - כי תצא למלחמה

כי תצא למלחמה

דברים (כ,א): "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ – לֹא תִירָא מֵהֶם, כִּי-ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

אומר ה"אור החיים" הקדוש, פרשה זו תרמוז למלחמת האדם עם יצרו!

"כי תצא לַמִּלְחָמָה", ל' בפתח, זה כאילו כתוב לְהַמִלְחָמָה, בה' הידיעה, המלחמה של האדם עם יצרו. אתה ישן, והוא אף פעם לא הולך לישון, הוא ער. הוא מסוך בקרבך.
אבל בכל אופן, בפרט באלול, לפעמים אדם מחליט – זהו! עד כאן! אני חייב לצאת למלחמה נגדו, עוד מעט יום הדין!

אדם חייב בימי אלול לעשות איזה שינוי בכל הדרך של החיים. לקום מוקדם ולא לישון. לעשות איזה שינוי שיראה לו שהוא נמצא בתוך אלול. יראה לו שהענינים הם לא כרגיל. יש פה משהוא חדש – אלול! אלול זה לא ימים רגילים. הוא מחליט – אין ברירה, אני יוצא למלחמה!

אבל כשאתה מחליט לצאת למלחמה, פתאום אתה מתחיל להסתכל מה קורה לך. ואתה מתבונן ורואה "סוס ורכב עם רב ממך".

אתה מסתכל ורואה, היצר – הוא סוס! הוא מאומן, מתוחבל, חזק ממנו. מאדם הראשון ועד עכשיו, הוא יודע את כל התחבולות. לעומתו, מה אתה יכול לעשות? הוא עשוי מאש! מלאך!

ואומר ה"אור החיים" הקדוש, והלוואי שזה היה רק זה. הבעיה, שהוא גם הוא רוכב. "סוס ורכב", על מי הסוס הזה רוכב? על הגוף! גם הגוף בעצמו חומד מה שהיצר מוכר לו. אם אדם רואה את ההרכבה, את הרכב שזה הגוף שלו ממה הוא מורכב – בשר ודם. כל הגוף הזה זה חומר. מה החומר רוצה? הוא עצוב, יש בו כעס, גאווה, תאווה, והסוס, היצר הרע, רוכב עליו. והוא מנהיג אותו לאיפה שהוא רוצה.

יש עוד דבר שלישי יותר גרוע מהכל, "עם רב – ממך"! כוחות של הטומאה גדולים מאוד שנוצרו ממך, מהחטאים שלך, הם מצטרפים ליצר. יש להם כח עוד יותר גדול מהיצר. זה יצר שלך שאתה הוספת, שלא היה לך אותו. זה מה שאומרים בוידוי של יום הכפורים – על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע. השם נתן לך יצר כזה קטן, אתה עשית אותו פיל, עשית אותו גָּלְיָת, איך אתה תנצח אותו? "עם רב – ממך", איך תוכל לכל זה?

לאור כל זה מה אדם אומר? אוי אוי אוי, חבל שיצאתי למלחמה. יותר טוב להשאיר את המצב כמו שהיה. לא לשים לב, לא לראות וזהו. יהיה מה שיהיה.

התורה באה ואומרת לו, הקדוש ברוך הוא בא ואומר לו, "לא תירא מהם"! באמת, אם אתה בא בכוחך, אתה צודק. אתה משהוא קטן לעומת כוחות הדינים כאלה. מה אתה יכול לעשות נגדם? שום דבר! הם יזרקו אותך לכל פינה לכל צד. לא תוכל להם.

אבל, "לא תירא מהם!" למה? בגלל שאתה לא בא להלחם איתם לבד, אני איתך, "השם אלוקיך עמך"! השם הוא כל יכול! אתה רוצה לראות מה השם עשה? תסתכל – "המעלך מארץ מצרים". אומר, ביציאת מצרים השם שבר את כל כח הקליפה, והוציא גוי מקרב גוי באותות ובמופתים! השם הראה את כוחו שהוא שליט בכל חלקי הבריאה, אין 'טבע', הוא שידד את כל מערכות הטבע. אז לעומת יציאת מצרים, מה שיש לך זה קטן מאוד, זה פסיק קטן. אם כן, תרגע, יש לך את הקב"ה.

אז מה אנחנו צריכים לעשות? לפנות אליו: רבונו של עולם, אין לי כוחות. אם לא תעזור לי אני נופל. בבקשה ממך, אני רוצה לעשות רצונך. אני רוצה להתקרב אליך. אני רוצה להצליח בדין. אני רוצה בראש השנה הזו לחדש! כמו שאתה מחדש את השנה, אני רוצה להיות בריה חדשה. תעזור לי. אני רוצה במשך האלול הזה להכניע את הגוף, את היצר. לעשות תשובה שלימה. להסיר את ה"עם רב ממך", ולהיות בן נאמן. לכן תקנו את הסליחות להוסיף תפילה בחודש הזה.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!

פרשת בלק - מסר מהנצי"ב לביבי נתניהו

מסר מהנצי"ב לביבי נתניהו

במדבר (כד,ח): "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ".

הנצי״ב (העמק דבר): ״ועצמותיהם יגרם - הנה בשאול המלך כתיב ואל כל אשר יפנה ירשיע וגבי דוד המלך כתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. ובשניהם הכונה שהצליחו במלחמתם.

אבל הנ"מ שביניהם:

יש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיו, ורק מפיל ומחליש אותם. נמצא אינו מצליח את אומתו, אלא מרשיע את שכנגדו.

ויש מתגבר וכובש תחתיו, וזהו הצלחת האומה. וזה היה הנ"מ בין שאול לדוד, שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו, ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש...

וחציו ימחץ - שהנ"מ עוד בין שני הכיבושים דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה, עד שיתחזקו בעוד כמה שנים, וא"כ ההכרח להיות נשמר...

משא"כ מי שכובש תחתיו ומעמיד נציבים, הרי אינו מניח להם שיתגברו, וא"צ להזהר עוד. וזהו מה שראה בלעם על דוד וחציו ימחץ, וישבר את החצים שנלחם בהם שלא יהא נצרך עוד מלחמה. וכך היה בסוף ימי דוד וכל ימי שלמה״.

פרשת שופטים - מי האדון?

מי האדון?

הבן איש חי מביא מעשה על אדם שהיה חיגר ללא רגליים ועני מרוד שישב על אם הדרך לבגדד ואסף צדקה.

בוקר אחד בעודו יושב על אם הדרך עצר לידו יהודי עשיר כשהוא רכוב על סוס מהודר, נכמרו רחמיו של העשיר על הקבצן החיגר וירד מסוסו כדי ליתן לו נדבה הגונה, הודה הקבצן החיגר ליהודי העשיר על מתנת ידו הנדיבה ובקש ממנו אם יוכל לקחתו על סוסו לעיר בגדד כיון שברצונו לבקר את משפחתו.

ראה העשיר את מצבו הקשה של החיגר העני והסכים לקחתו על סוסו לעיר בגדד ואף עזר לו לעלות על הסוס ובכדי לעודדו אף נתן לו לשבת ראשון ונתן לו את המושכות בידו כדי שהוא ינהיג את הסוס בדרכם לעיר בגדד.

מה רבה הייתה תמיהתו של העשיר בעל הסוס, כשהגיעו לכיכר העיר בבגדד קרא לו החיגר שירד מסוס כיון שהגיעו ליעדם.

בעדינות ראויה ובאיפוק רב הסביר העשיר לחיגר כי הוא בעל הסוס וכי החיגר הוא רק טרמפיסט שעלה על הסוס מטוב ליבו וכי עליו לרדת מהסוס כיון שהוא העשיר ממהר לעסקיו, אך החיגר נשאר בשלו כי הוא בעל הסוס והעשיר הוא הטרמפיסט ועליו לרדת מיד מהסוס.

לשמע הוויכוח בינים התאספו הרבה אנשים ומיד כולם נטו לטובתו של החיגר העני, שהרי אין לו רגליים והוא האוחז במושכות ודאי שהסוס הוא שלו ומיד החלו גוערים בעשיר, שירד מיד מהסוס ויעזוב את החיגר לנפשו.

בלית ברירה ירד העשיר מהסוס ופנה לביתו של רב העיר וביקש את עזרתו, שמע הרב את  טענות הצדדים ואמר לעשיר אמנם ניכרים דברי אמת בדבריך, אך ברגע שנתת את המושכות בידיו הרי שהודעת קבל עם ועדה, שהוא בעל הסוס שהרי מי שהמושכות בידיו הוא בעל הסוס ואתה גרמת במו ידיך להפסיד את סוסך.

הנמשל אומר הבן איש חי הוא בחיי האדם, האדם נדרש לקיים תורה ומצוות וזהו הצד הרוחני של חיי האדם ומאידך גיסא, זקוק האדם גם לצד הגשמי בחייו, דהיינו מאכל ומשתה שינה ושאר דברים שהגוף זקוק להם.

השאלה היא אצל מי "המושכות" האם עיקר חייו של האדם הם חיי תורה ומצוות והצרכים הגשמיים הם הטפלים לצד הרוחני או שמא המושכות הם בצד הגשמי והם עיקר חייו והצד הרוחני הוא טפל, שהרי מי שהמושכות בידו הוא בעל הבית.

דברים (טז,יח): ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק״.

היהודי צריך להקפיד שהנשמה שלו תמשול בשערי גופו ובכל הנהגותיו.

בספר ״אהבת חיים״ הובא מעשה נפלא על משפט צדק של רב בישראל, סיפור עם מוסר השכל נוקב ומעורר:
מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, ואף קנה לו כרכרה, כדי שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שהיה זקוק לנסיעה היה מזמין את היתום ומשלם שכרו בעין יפה.
פעם קרא העשיר ליתום, ואמר: ״ראה, עלי לנסוע בעסקי מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי,״ נקב בסכום נכבד, והיתום הסכים ברצון. נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.
באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: ״עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון,״ מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואלו את בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: ״קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד?!״
פילבל העשיר בעיניו, וחשב שהוא עדיין חולם. משרתו עומד מעליו, לבוש בבגדיו שלו, וגוער בו!
והמשרת פקד: ״קום, עצל, והתלבש!״ אמר לו: ״תן לי את בגדי, ואלבשם!״
צחק היתום: ״וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבש ותכין מהר את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו!״ משהתמהמה - איים להכותו!
בעל כרחו קם ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל. כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון ונפשו קצה בחייו. אמר לעצמו: הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי, הזו הכרת הטוב?! הגיעו לעיר אחת, ו״האדון נכנס בלוויית ״משרתו״ ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ״משרתו״ יכול לישון בחצר, ליד האורוות...
פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, ביקש את עצתו.
אמר לו: ״אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו״. ״לך״, אמר העשיר, ״ויברכך האלהים״.
בבוקר, התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון: הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד ״העשיר״ המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב?! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם ״משרתו״ לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין. הדלת נפתחה, והרב קרא: ״העגלון״!
מיד קם היתום, הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי... הרב נתן בו עיניו ואמר: ״כן, אליך התכוונתי!״ אמר: ״אבל אני... אינני העגלון, הוא העגלון!״ ״בוא, היכנס לחדרי״, הורה הרב. כשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו. לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.

מי האדון ומי המשרת?

הקדוש ברוך הוא שלח לעולמנו את הנשמה, חלק אלוה ממעל, אצילה ומרוממת, כדי להתעשר בתורה, במצוות ובמעשים טובים. אבל הנשמה, כשלעצמה, רוחנית היא, זקוקה ל״משרת״, הוא הגוף, ועליה לספק לו את צרכיו. אכילה, שתיה, לבוש, מעון - הכל.

אך נורא הוא, כאשר ה״משרת״ הופך לאדון, ומכניע תחתיו את אדוניו. כאשר כל ההידורים והמשאבים מכוונים לצרכי הנוף, והנשמה ניזונת מפירורים... הבה נשיב לנשמה את בכורתה!

תבדוק כל הזמן האם אתה בכיוון, האם בטעות בלי לשים לב במשך החיים (או יותר גרוע בכוונה...) התחלפו אצלך היוצרות והנשמה שלך משרתת את הגוף ולא ההיפך...

הנשמה היא העיקר, הגוף הוא רק המשרת – לא להתבלבל!

הנשמה לא נועדה לתת לגוף את ההרגשה הנפלאה של סיפוק כשהוא משיג את תאוותיו, הגוף נועד לשאת את הנשמה לכל המטרות שלה!

תבדוק שהחיים שלך עובדים ככה במקרו ותבדוק גם במיקרו בכל מעשה ומעשה מי שולט בו? הנשמה או הגוף?

מסופר על שלושה אחים עשירים שהחליטו לקנות לאמא שלהם ליום-הולדת. הראשון קנה לה טירה גדולה. השני קנה לה פורשה יפה ומהירה. השלישי ידע שהיא אוהבת תנ"ך, לכן השקיע המון המון כסף וקנה לה תוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ, רק אומרים לו פרק ופסוק באיזה ספר וישר הוא שורק הכל ישר הפוך.

אחרי כמה שבועות הם מקבלים מאמא מכתב: תודה רבה לכם בניי היקרים על המתנות. אבל הטירה הגדולה צריכה צוות גדול של משרתים כדי לתחזק אותה ואני כל הזמן הולכת בה לאיבוד... ובכלל מה אני אמורה לעשות עם הרכב הזה? אני נוסעת פעם ביום למכולת מעבר לפינת הרחוב וחוזרת.... אבל העוף – העוף היה ממש טעים! תודה רבה...

הקב"ה ישב וחשב איך לברוא יצור מושלם שיהיה לו את כל התנאים לעבודת ה' ולשרת את הנשמה כמו שצריך, וברא לנו: מוח מדהים, עיניים עם המצלמות וידאו הכי משוכללות, מערכת עצבים, נשימה, דם, עור, חילוף חומרים וכו'

ח"ו שלא נגיע למעלה ונגיד "העוף היה ממש טעים...".

רמח"ל (מסל"ש פ"א): "ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".

פרשת ראה - בצדקה תכונני - ר' מאיר בעל הנס

"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי"

דברים (טו,ז): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".

ובהפטרה – (ישעיה נד,יד): "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ".

בבא בתרא (י.): "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר''ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א''ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א''ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו - כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים, שנאמר (ויקרא כה,נה) כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר''ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו - כששמע המלך לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים דכתיב (דברים יד,א) בנים אתם לה' אלהיכם".

קידושין (לו.): "בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים".

לפי ר' יהודה אנחנו נקראים לפעמים עבדים ואז הצדקה לא טובה כ"כ כמו המשל של טורנוסרופוס הרשע. אבל לפי ר' מאיר אנחנו תמיד נקראים בנים ולכן תמיד הצדקה משובחת!

בא"ח בשם אמת ליעקב - כנראה שזאת הסיבה שעם ישראל נודר צדקה לר' מאיר בעל הנס!

דברים (טו,י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

חיד"א (חדרי בטן): מסופר על אלכסנדר מוקדון שעני אחד ביקש ממנו צדקה והוא נתן לו עיר! שאלו אותו למה עיר? תן לו שטר של 50 או 100 למה עיר?!? ענה להם אלכסנדר מוקדון הוא ביקש קצת צדקה ובשבילי זה קצת...

נתן תתן לו – למה כפילות? אלא בין מועט בין הרבה, ובגלל זה יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך כי בשבילו זה קצת לתת לך את כל זה...

כשאתה נותן לבן של הקב"ה - הוא לא נשאר חייב!

כמו שר' עקיבא אמר לטורונסרופוס: "כששמע המלך לא דורון משגר לו"!

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהייתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת 'עזרת תורה' הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה, "היכן יש לי זמן?"            

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון" אמר, ומיד קבע:"תגיע ביום חמישי בערב למכון מ.א.ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. "זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' [לי אישית זה קרה] באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית).

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך - שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו...

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

"באותם ימים" פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש: "לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך? שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך".

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי, 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה' הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים - שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול - ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו'נזף' בי על ההזנחה ב'אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתין - ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה - גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן  היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי  לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז,טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר?' בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו - מבלי שחייך ישתנו".

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה - הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב"ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד - הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגלות שעל אף המחלה אין צורך לקטוע איברים חיוניים להמשך תפקוד הגוף ככל אדם".

מה המצב כיום?

"אני מתאושש מהניתוח, מקבל טיפול רפואי למיגור כל שאריות המחלה ועדיין זקוק לרחמי שמים, כיוון שמצבי הבריאותי עדיין אינו כשורה. הייתי לאחר הניתוח בבית גדולי ישראל. הם הביעו התפעלות מהדברים ואמרו שחלה עליי מצווה לפרסם אותם, את החסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, ועד כמה נאמן הוא לשלם את השכר".

צדקה זה לא רק כסף, זה גם הקשבה, לימוד עם מישהו שמתקשה, חיבוק וכו'...

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של הרב שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך הרב שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לרב שלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך הרב שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר בעליזות. "ההופעה הצליחה מאוד, והרב קרליבך הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה הרב קרליבך לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?' "הרב נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד והרב קרליבך פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ, ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?' הרב הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה. "לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'.

פרשת עקב - רחמנות אכזרית

רחמנות אכזרית

דברים (ז,טז): "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".

רמב"ן (ז יב,טז): "ולא תחוס עינך, מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים... כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט".

על הפסוק "כי תצא למלחמה על איבך..." (דברים כ) כותב רש"י: "יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך".

הכהן משוח המלחמה אומר ללוחמים עם היציאה לקרב: "שמע ישראל אתם קרבים למלחמה על אויבכם".

טבע האדם שהוא מסתכל על האדם מולו ומשווה את עצמו אליו. אם אני רחמן גם הצד השני רחמן. אנחנו רחמנים, כמו שכתוב שיהודים רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, וממילא אנחנו חושבים שגם האחרים ככה, לכן הכהן חייב להסביר ללוחמים 'אתם קרבים למלחמה על אויבכם' ולא על אחיכם! אחיכם ירחמו, האויבים לא ירחמו.

במלחמה היצר הרע של היהודים זה הרחמנות!

בעיית הרחמנות החלה כבר בשחר ההיסטוריה כמו שכותב המדרש:

בראשית רבה (פר' כ"ב): "א"ר יוחנן: הבל היה גיבור מקין, שאין ת"ל "ויקם" אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו (קין): שנינו בעולם מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו (הבל) רחמים, מיד קם עליו והרגו".

שאול המלך נצטווה (שמואל א' טו) לא לחוס על עמלק ולהשמיד כל אשר לו, ומה עשה שאול?

הגמ' (יומא כב:) מביאה שעשה חשבון: "ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו".

שאול המלך הפעיל פה את מידת רחמיו ובכך חס על זרע עמלק שלפי ראות עינו אינם חייבים מיתה.

על כך אומרת הגמ': "יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה', כדברי המדרש בקהלת אל תהי צדיק הרבה מבוראך.

במקום אחר (שמואל א' כב) ראינו את שאול בקפידת דין נוראה כאשר בא דואג האדומי וסיפר כי אחימלך בן אחיטוב הכהן עוזר לדוד למרוד במלך, ותגובתו של שאול היא: "ויאמר המלך מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך ויאמר המלך... לדואג סב אתה ופגע בכהנים ויסב דואג האדמי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נשא איפוד בד ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב..." ועל כך יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה".

מסכם הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קכא ד"ה אמר רב הונא): "א"ר רב יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים..."

בשנת 1990 בשכונת בקעה בירושלים מחבל מתנפל עם סכין על אזרחים ורוצח בדקירות את החיילת איריס אזולאי בת 19, אחר-כך את אלי אלטרץ בן 43. בשלב זה הגיע שוטר הימ"מ צ'רלי שלוש וניסה לעצור את הערבי. הערבי דקר אותו וצ'רלי, ירה לו ברגליים, הערבי עצר, אך אזר כוחות ודקר את צ'רלי דקירות נוספות. צ'רלי נהרג. בן 26 היה צ'רלי כשנרצח. אילו רק היה יורה כבר בתחילה על מנת להרוג את הרוצח הערבי, היה נשאר צ'רלי בחיים[1].

רמב״ם (מורה נבוכים ח״א פנ״ח): "אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא זה מעשה שמצריכה אותו הסברה האנושית שיוסר כל הסוטה מדרכי האמת ויסולקו המכשולים המונעים בעד השלמות אשר היא השגתו יתעלה". וכן (ח״ג פל״ה הקבוצה השישית): "אין הדבר כאיוולתו של מי שטוען שהימנעות מעונשים מהווה חמלה כלפי הבריות, אדרבה, זאת היא עצם האכזריות כלפיהם ושיבוש סדרי המדינה, אלא החמלה היא מה שהוא יתעלה ציווה: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

נשיא המדינה מורה לעקור את תושבי מגרון, רובם קצינים ולוחמים ביחידות קרביות בצה"ל ושומרי תורה ומצוות, ובו בזמן מעניק חנינה לרוצחי יהודים שיתקבלו חזרה בכפריהם כגיבורי חיל, ויחזרו למעגל הפיגועים...

דובר צה"ל מדווח כי במהלך תקיפות צה"ל השבוע בוטלה ברגע האחרון תקיפת משגר תת קרקעי, וזאת לאחר שהגיעו לאזור אזרחים ערבים.

"השבוע בשעות הבוקר יצאה ה"טייסת הראשונה", טייסת איסוף המודיעין של חיל האוויר, לפעילותה כחלק מהמבצע מעל שמי רצועת עזה", נכתב באתר צה"ל. "באמצעות אמצעי התצפית והחוזי של מטוסיה, זיהו אנשי הטייסת את בור השיגור אותו נשלחו כוחות חיל- האוויר ליירט. "זיהינו שלאזור בור השיגור התקרבו אזרחים בלתי מעורבים", סיפר איש צוות אוויר בטייסת, סגן עומר, אשר לקח חלק בפעילות. "מיד יצרנו קשר עם הכוחות הנדרשים על מנת למנוע את התקיפה", הוא אמר".

באתר צה"ל הוסיפו כי "הבחירה למנוע באופן מידי את התקיפה נלקחה מתוך הניסיון הגורף של כוחות צה"ל לצמצום מרבי של פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. אל"ם (מיל') אודי, איש צוות אוויר אשר לקח חלק במבצע עופרת יצוקה סיפר לאתר צה"ל, כי "הימנעות מפגיעה בחפים מפשע היה נושא שעמד בראש מעייניו של כל מי שהשתתף במבצע, אתה שומע את זה בשיחות בין הטייסים, במפקדה, ובכלל".

בדיווח לא התייחס דובר צה"ל למחיר ששילמו תושבי ישראל המאוימים ממתקן השיגור, ולכך שיתכן והדאגה לשלום תושבי עזה עלתה בחייהם של יהודים שנפגעו מהרקטות ששוגרו מאותו בור שיגור.

החייל הבריטי שריחם על היטלר:

הנרי טנדי (1891-1977) היה הטוראי הבריטי המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה. ב-28 בספטמבר 1918 בקרב בצפון צרפת, רותקה הפלוגה שלו באש מקלעים, טנדי זחל קדימה, איתר את המקלע, הוציא אותו מכלל פעולה ואפשר לכוח להתקדם. מאוחר יותר באותו הקרב, כותרו טנדי ושמונה מחבריו על-ידי 37 חיילים גרמנים. המצב נראה אבוד, אבל טנדי הוביל את חבריו להסתערות כידונים נואשת ואף שנפצע פעמיים, נלחם בעוז עד שאחרון חיילי האויב שכב מת על האדמה. על תפקודו בקרב קיבל את המדליה העליונה של הצבא הבריטי, צלב ויקטוריה.

אבל מה שהכניס את טנדי להיסטוריה לא היה אומץ ליבו אלא דווקא מידת הרחמים שבו - ולפי עדויות חבריו, היו בו הרבה משתי התכונות הנ"ל. בסוף הקרב הבחין טנדי בחייל גרמני פצוע, בלי נשק, מנסה לדדות חזרה אל צבאו. טנדי כבר הרים את הנשק, אבל החייל הגרמני הרים יד מתחננת וטנדי חס על חייו.

החייל הגרמני היה אדולף היטלר, שסיפר את הסיפור הזה עשרים שנה אחר כך, בוועידת מינכן, לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין - עוד אחד מהטועים הגדולים בהיסטוריה. מלבד הגרסה (הצבעונית ומלאת הפרטים) של היטלר, שלטענתו נתקל בצילום של טנדי בעיתון וזיהה אותו (ואז שמר את הצילום והראה אותו לצ'מרבליין), אין לסיפור הזה עוד הוכחות. אבל גם אם זה לא היה טנדי, הרי שמישהו אחר חס על חייו של היטלר.

טנדי מעולם לא אישר ולא הכחיש, אבל כשבית הוריו נהרס בהפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה סינן: "הייתי צריך להרוג אותו אז".


בהחלט היית צריך, טנדי!

להרוג מחבלים זה לא עצוב!!!

זוה"ק (ח"א סא:): "לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד (משלי יא,י) ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דרא ודרא דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחא קמי קב"ה".

הגיע הזמן שנפעיל את המידות שלנו, גם הרחמנות וגם האכזריות על פי המוסר האלוקי הישר והקבוע, ולא על פי המוסר העולמי השקרי והמעוות שגובה מאיתנו את חיי חיילינו ואזרחינו.

ואם יאמרו לנו: אבל אנחנו נאבד את התמיכה של העולם, מה נעשה בלעדיהם? נענה להם את הפסוקים הבאים:

דברים (ז,יז-כא): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם... לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".

---

[1]מקור: http://www.gvura.org/a344585-%D7%A8%D7%A1-%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A6-%D7%A8%D7%9C%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%96-%D7%9C

פרשת ואתחנן (שבת נחמו) - נחמו נחמו עמי

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם"

ימי החושך של בין המצרים הם ההכנה לימים של האור: טו' באב חודשי אלול ותשרי עם רה"ש ויוה"כ, סוכות ושמחת השואבה!!!

משל למה הדבר דומה: לפועל שהבוס ציווה עליו להרים שק כבד ואח"כ העמיס עליו עוד שק והסוחר מתחיל לצעוק נמאס לי אל תוסיף שקים זה מאד כבד! אמר לו הבוס מה אתה מתלונן? השקים האלו הם בשבילך תיקח אותם הביתה במתנה. אה.... שים שים עוד אני אסתדר...

הנחמה זה השלב שבו אתה רואה איך כל הייסורים של החושך היו לטובה!

שבת נחמו זה הזמן שאנחנו מבינים שכל השקים זה בשבילנו! ואנחנו שמחים לא רק על האור שהגיע עכשיו אלא גם על החושך! כי מפנימים איך הכל היה לטובה!!!

צרה = רצה:

דעת תבונות (קמו): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם. אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא,י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג,ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ,כז), "נסתרה דרכי מה' " וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה.): 'שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין' ".

צייר אחד דגול לקח את חברו ליער שיראה ציור מאוד יפה שהוא צייר, החבר עמד על יד הציור והצייר הלך אחורה עוד ועוד כדי לתפוס זווית מבט רחבה ולבחון איך הציור המדהים מתמזג בשלמות עם קו העצים, החבר שם לב שהצייר עומד ליפול עוד כמה צעדים לתהום והוא מנסה לנופף לו ולצעוק אבל הצייר חושב שהוא מעודד אותו וממשיך לצעוד אחורה, לחבר לא נותרבה ברירה והוא לוקח את הציור וקורע אותו! הצייר נעצר בהלם ומתחיל לרוץ קדימה בזעם למראה השחתת הציור שהוא עבד עליו ימים ארוכים, כשהוא הגיע אל החבר הוא הבין שהקריעה של הציור היתה לטובתו!

הקב"ה שרף את בית המקדש כדי שעמ"י יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

השריפה והחורבן הם הם ההצלה שלנו!!!

גם במצבים הכי חשוכים - יש במה להתנחם:

"נחמו נחמו", במה? "עמי" - בזה שאנחנו יהודים!

גם הכי הכי למטה אנחנו עדיין יהודים! כשאנחנו מבינים את זה אז "יאמר אלהיכם" הקב"ה אומר אני איתכם!

עוד פירוש נפלא: "נחמו נחמו", במה? ב"עמי" - בגילויים הרבים של אהבת ישראל אחדות ואמונה בעוצמות גדולות שהתגלו במבצע האחרון בעם שלנו!

צריך לשמר את האחדות ואת האהבת ישראל שמתגלים בעם ישראל בימי מלחמה.

כדי שזה ימשיך גם בעיתות שלום כדאי להוריד את הדברים לרמה המעשית של חיי היום יום: לוותר ולא לריב על חניה או תור בסופר או בבנק, לא לכעוס, לדבר בנחת, לדון לכף זכות, להסתכל על כל אחד בעין טובה! להמשיך לקבל שבת לפני הזמן, להתחזק בלימוד התורה, ''שיחו בכל נפלאותיו'' - לספר על הניסים שנעשו לחיילים בלחימה ולעם ישראל במהלך המבצע'.

ויה"ר שנראה מילות אלו (מתוך קינה של תשעה באב) מתקיימות בקרוב:

"עוּרָה נָּא חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ,

וְיִגָּלֶה קֵץ יִשְׁעֲךָ.

וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה,

עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה".