יום חמישי, 9 בינואר 2014

פרשת בשלח - מתוך היסורים האדם גדל

מתוך היסורים האדם גדל


שמות (טו,כב-כה): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה-וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם... וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ".

תנחומא (בשלח כד):"את מוצא, בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה[1]. והקב"ה אינו כן, אלא במכה שמכה - בו מרפא. וכן את מוצא, כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה, והיה משה סבור שהקב"ה אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם: 'ויצעק משה אל ה' 'ויורהו ה' עץ' [היינו עץ מר, כמו שאומר בהמשך]. אמר לו הקב"ה: משה, אין דרכי כמדת בשר ודם, עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר 'ויורהו ה' עץ', 'ויראהו' לא נאמר כאן, אלא 'ויורהו', הורהו בדרכיו. ... רשב"ג אומר, בוא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה, יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר, הא כיצד? נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל, לעשות נס בתוך נס. ... א"ל הקב"ה למשה. לא כך הוא אומנותי, אלא במה שאני מכה, בו אני מרפא, הלכך, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר".

לומדים מכאן שני דברים:
א)    דוקא מתוך המר והיסורים, האדם גדל ונהיה מתוק. וחובה על יהודי ללמוד את זה, וללמוד מיסוריו המרים שימתיקו את נשמתו, ויגדל דוקא מהם ודרכם.
ב)     בפסוק יש הרבה פעמים את הלשון "מר": "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה". והכוונה היא, שילמד ישראל לבטוח בה' ולקבל את מלכותו ולשיר לפניו, לא רק בזמן שמחה אלא גם בתקופה קשה של צרה ורעות!

גמ' (ברכות נד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"[2]. ילקוט שמעוני (ישעיהו ח,תיד): " 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב' (שמות כ:כ) - אמר הקב"ה לישראל: לא תנהגו בי כמו שעובדי אלילים נוהגים באלהיהם. עובדי אלילים, כשהטובה באה אליהם הם מכבדים את אלהיהם... וכשפורענות בא עליהם הם מקללין את אלהיהם...[3] אבל אתם - הבאתי עליכם את הטובה, תתנו הודיה, הבאתי עליכם את היסורים, תתנו הודיה"[4].

כמה קל לבטוח כביכול בה', כאשר אין בעיה ואין איום ואין סכנה ואין צרה! אז יוכל כל אחד להיות צדיק כביכול ולהכריז על בטחונו בה', כי הרי אז אין צורך בבטחון. המבחן והנסיון האמיתי הוא כאשר המצב רע ומר; רק אז אפשר לראות מי הם המאמינים באמת ומי הם מחוסרי האמונה.

גמ' (חולין מו.) "ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא (הגיע צבא לפומבדיתא) ערקו רבה ורב יוסף פגע בהו ר' זירא אמר להו: ערוקאי! כזית שאמרו במקום מרה"
מה ר' זירא רוצה מהם? הם בורחים על נפשם, נופלים מסביבם פגזים, והוא אומר להם דבר תורה? אלא הכזית של הכבד שמספיק כדי לחיות זה דווקא אם הוא צמוד למרה! אם לא הבהמה לא תחיה!
ר' זירא בעצם אומר לרבה ורב יוסף: עריקים! מה החכמה לחיות בעיר כשהכל טוב, כשקצת קשה אז בורחים? החיות נמדדת במידה שאתה יכול לשרוד גם כשמר!!!

סמיכות קריעת ים סוף למי מרה:

הקב"ה רצה להדגיש מיד את ההבדל בין שמחה גדולה כגון קריעת ים סוף לבין צרה גדולה כגון חוסר מים, המלווה באכזבה של מציאת מים שאי אפשר לשתותם. בכך רצה להורות, שבדיוק כמו ששרו והודו לה' והאמינו בו בשמחה, כך חייבים להאמין ולבטוח בו אפילו בעת צרה, שהוא יושיע.
לכן כאן, לא רק שלא מצאו מים, אלא המים שמצאו היו מרים [הכי מתסכל זה כשאתה בלב ים מת מצמא עם מלא מים מלוחים סביבך...], מר זה בדיוק הכינוי של המצב שדורש בטחון בה'.

מגלה עמוקות לא רק שדוד המלך לא קם על בנו וכיסח אותו על שמרד אלא אמר עליו מזמור – מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו! (תהלים ג). למה??? כי ידע את מה שהוא הולך לכתוב בפרק ד' ״בצר הרחבת לי״!

מסופר בתנ"ך (שמואל ב' טז') שדוד המלך ברח בגלל אבשלום ואז קיבל משמעי בן גרא את הקללה נמרצת (שבת קה.- נואף מואבי רוצח צורר תועבה).
כותב החיד"א (מתוק מדבש אות ט) בשם המדרש: "דוד המלך עם כל צדקותיו ודביקותו בה' ונידוד שנתו בת"ת עדיין לא זכה להיות רגל רביעי במרכבה אלא בשעה שיצא וברח מירושלים מפני בנו אבשלום שמרד בו בגין עונש על חטא בת שבע, וכשיצא הולך יחף על הר הזיתים, [ואנו יכולים קצת לתאר הרגשת אדם פשוט במצב כזה, הרי זה רגע חלש ביותר לאדם שנפל זה עתה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, בין רגע אבד מלכותו וכל העם נטה אחרי אבשלום] אז יצא שמעי בן גרא וחירפו וגידפו וקללו קללה נמרצת והשליך עליו עפר ואבנים, ודוד המלך הבליג אז ולא נתן למתי מעט שליווהו לפגוע בו, ואדרבא אמר: הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו קלל, ברגע זה נגמר העניין כלפי מעלה לעשות דוד רגל ד' במרכבה, ואו אז זכה למעלתו השלימה, באמונה השלימה בהשגחה הפרטית על כל צעד ושעל".

גמ' (ברכות ס:): "לקבולינהו בשמחה"!!!!!![5]

"ויורהו ה' עץ" - [שם ה' בהכאה (י' כפול ה' + ה' כפול י' + ה' כפול ו' + ו' כפול ה') שווה 'עץ'] – בעצם הקב"ה אומר לו אתה רואה משהו מר (לא טוב) תכניס בזה 'עץ' (שם ה' - האמונה שהקב"ה עשה את זה) ואז הכל יהיה מתוק – כי כל מה שה' עושה הכל לטובה[6]!!!




[1] אם בא מישהו לרופא עם פצע מסכין הוא לא תוקע שם את הסקלפל בכח ומסובב... רופא אחד סוגר את דלת המרפאה בשש בערב אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, ואחרי כמה דקות שומע דפיקות חזקות בדלת. הוא ניגש בעצבים לדלת, פותח, ורואה מישהו עומד ומצביע לו על סכין שתקועה לו בבטן. הוא אומר לו: "אנחנו סגורים!" וטורק את הדלת... האיש עוד פעם דופק חזק ואומר לו: "אבל יש לי סכין בבטן!" ניגש אליו הרופא, שולף לו את הסכין מהבטן, נועץ לו אותה בעין, ואומר לו: "הרופא עינים פתוח עד שמונה...".

[2] וכך נפסק בשו"ע (או"ח רכב,ג): "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו".

[3] כשאחד- אפס לקבוצה שלך אתה צועק מהיציע יש אלוקים! מי שמאמין לא מפחד!!! אבל כשקולעים לך – מה? אין אלוקים? זה לא הוא? זה לא לטובה?

[4] מובא בירושלמי (הוריות פ"ג ה"ד) על איש בשם אבא יהודה שירד לחרוש בשדהו ובאמצע התלם שקעה פרתו ונשברה רגלה. ירד להעלותה והאיר ה' עיניו ומצא שם סימא (אוצר) ואמר "לטובתי נשברה רגל פרתי".

[5]שארו של 'הצמח צדק' ז''ל, החסיד רבי אשר, ספר שפעם אחת בא לימים הנוראים לפרמישלן, אצל הרב הקדוש רבי מאיר ז''ל ונתעכב שם עד אחרי הסוכות. ובעת ההיא היתה בתו של רבי מאיר חולה ומחלתה אנושה מאד וכשהגיע יום שמחת תורה היתה קרובה למות יותר מלחיים וכמעט קרובה לגסיסה, רחמנן לצלן. כאשר שמח הצדיק בשעת ההקפות כמנהגו, נכנסו אליו החסידים בצווחה ובקשוהו שיטכס עצה בדבר ישועה ורחמים לבתו. נכנס הצדיק לחדרה וידע את אשר נעשה עמה, יצא משם ואמר בזה הלשון:''רבונו של עולם! צוית לתקוע בשופר בראש השנה ותקע מאיר'ל: צוית להתענות ביום הכפורים והתענה מאיר'ל: צוית לישב בסכה בחג וישב מאיר'ל בסוכה: צוית בשמחת תורה ומאיר'ל הוא שמח. והנה עשית את בתו של מאיר'ל לחולנית וצריך מאיר'ל לקבל את הדבר בשמחה, כי 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' (ברכות לג:) ופרשו בגמרא: 'לקבולינהו בשמחה' (ברכות ס:) ולכן מקבל מאיר'ל בשמחה; אבל רבונו של עולם', הרי יש הלכה פסוקה (מועד קטן ח:) 'אין מערבין שמחה בשמחה'!!... ותכף ומיד התחילה החולנית להזיע בזיעה מרובה ונתרפאה.

[6] ר' נחמן מברסלב (לקו"מ ד'): "כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהלים נ"ו): בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר".

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: