מעלת הנתינה
"וַיְדַבֵּר
ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה
אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה,א-ג)
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי", אומר הבעש"ט הקדוש "ויקחו לי"? – ויתנו! מי לוקח? הרי הקב"ה לוקח את הכסף, ואנחנו נותנים לו! מה זה "ויקחו לי"?
אומר הבעש"ט שפה רמוז העניין הגדול של כל התורה והמצוות:
כשאתה נותן - אתה לוקח יותר מאשר אתה נותן.
בא"ח: אדם רואה איכר מסתובב בשדה וזורק גרעיני חיטה יפים וזהובים ומצטער על האיכר הטיפש שזורק את הגרעינים במקום לטחון אותם לקמח ולאכול, והוא לא מבין שמה שהאיכר זורק מכל גרעין קטן יצמח לו אשבול מלא בגרעינים!!!
יותר מה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית (מדרש רבה רות ה' ט').
איפה זה כתוב? אצל בועז ורות. אמרה לה נעמי, "אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה
עָשִׂית?... וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז"
(רות ב,יט) מה זה עשיתי עמו? הוא נתן לה, הוא עשה עימה חסד, וגם נעמי שואלת - ואנה
עשית.
הזוהר הק' (וירא קד.): "רבי אלעזר אמר: תא חזי כמה אנהג קב"ה טיבו עם כל בריין, וכל שכן לאינון דאזלי באורחוי, דאפילו בזמנא דבעי למידן עלמא, איהו גרים למאן דרחים ליה למזכי במילה עד לא ייתי ההוא דינא לעלמא. דתנינן: בשעתא דקב"ה רחים ליה לבר נש, משדר ליה דורונא. ומאן איהו? מסכנא, בגין דיזכי ביה. וכיון דזכי ביה איהו אמשיך עליה חד חוטא דחסד דאתמשך מסטר ימינא ופריש ארישיה ורשים ליה, בגין דכד ייתי דינא לעלמא, ההוא מחבלא יזדהר ביה, וזקיף עינוי וחמא לההוא רשימו, כדין אסתלק מניה ואזדהר ביה, בגיני כך אקדים ליה קב"ה במה דיזכי".
פירוש: רבי אלעזר בנו של רשב"י מגלה לנו כאן דבר נפלא מאוד. מכיון שהקב"ה רחמן שאין רחמן כמוהו ורצונו להטיב עם בריותיו, לכן גם בשעה שאמור לרדת דין לעולם בכלל, או על אדם מסוים בפרט, ונגזרת גזרה לא רצויה, ה' יצילנו, הקב"ה שולח לאדם מתנה יקרה אשר על ידה יוכל להנצל מאותה גזרה קשה. ומהי אותה מתנה יקרה? עני שבא לבקש ממנו צדקה.
אם זוכה האדם שלא להעלים את עיניו מן הצדקה ונותן לאותו עני צדקה ביד רחבה ובלב טוב, על ידי זה הוא מושך על עצמו חוט של חסד, ונעשה רושם מאותו חוט של חסד על מצחו. וכאשר יורד לעולם אותו מזיק הממונה לבצע את הגזרה, הוא רואה על מצחו את אותו רושם של מצות הצדקה, ומיד מסתלק ממנו ולא נוגע בו לרעה.
נמצא לפי דברי הזוהר הק' הללו, שהרבה יותר ממה שנותן הצדקה מטיב עם העני, העני מטיב עם נותן הצדקה.
כשאדם מתקמצן על כסף לא לתת אותו לצדקה
הוא לא מבין שהוא מפסיד את מצות הצדקה שהוא יקבל ממנה הרבה יותר ממה ששמר לעצמו.
אומר הבעש"ט דבר נפלא. "ויקחו לי" - תגיד לבני ישראל אתם רוצים לקחת אותי איתכם? - תרומה!
למה? כי הקב"ה רק נותן ואף פעם לא לוקח, הקב"ה כל הזמן משפיע. אנחנו לא יכולים לתפוס איך הקב"ה אוהב את האדם, כולו רק חסד, כולו נתינה, לתת לאדם כדרכיו, להביא אותו אליו. כמו שאמר תלמידו של הבעש"ט רבי פנחס מקוריץ: הלוואי שתהיה לי אהבה לצדיק הכי גדול של הדור, כמו שהקב"ה אוהב את הרשע הכי גדול של הדור.
אתה רוצה לקחת אותי? כמה שתהיה יותר נותן - ככה תהיה מחובר אל הקב"ה, כי הוא רק נותן, הוא לא לוקח. אדם הרי לא יכול להיות לגמרי לגמרי נותן, אי אפשר. אבל כמה שאפשר להתקרב, שהחסד יהיה של אמת, שהחסד יהיה בלי שום אינטרס ושהחסד יהיה באמת אמיתי.
ע"י תיקון
המידות אתה זוכה לקחת את הקב"ה:
כתוב בפרשה: "זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים, שֶׁמֶן לַמָּאֹר, בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם ג'-ח'). יש כאן י"ג פריטים[1]!
הקב"ה נעלם ומתגלה על ידי י"ג מידות של רחמים שזה עשר ספירות ועוד שלוש שהם למעלה, שהן רמוזות בתוך העשר.
באמת אי אפשר לתפוס את המציאות העצמית, עצמות הבורא, אבל את המידות שלו, דרכם אני יכול לתפוס אותו, אני יכול להבין אותו. א-ל, רחום, וחנון, ארך, אפים, ורב חסד, ואמת וכו', אז מילא, מה הוא רחום - אף אתה רחום (ירושלמי פאה ג.).
כלומר, ע"י הי"ג מידות שהמשכן נעשה בתבניתם האדם זוכה להשכין את הקב"ה בתוכו!!!
הרב חיים פרידלנדר עליו השלום, לקה בסוף ימיו במחלה קשה. [היה אדם מאוד גדול, כל הספרים של הרמח"ל הוא היה מהדיר אותם ומוציא אותם לאור. היה ראש חבורת התלמידים של ה'מכתב מאליהו' רבי אליהו דסלר]. באו הרופאים ואמרו לו זהו, יש לך עוד מקסימום שבועיים לחיות. אז הוא הלך לרב שך ראש הישיבה, ואמר לו, אמרו שיש לי שבועיים, מה אני אעשה בשבועיים האלה? ענה לו את השבועיים האלה תנצל לתיקון המידות!!! המידות של הקב"ה הם התיקון של המידות שלנו...
אם אדם לוקח את הספר הנפלא: 'תומר דבורה' של הרמ"ק שמסביר את כל הי"ג מידות קודם כל בקב"ה. מה פרוש א‑ל, מה פרוש 'עובר על פשע', מה פרוש 'שארית נחלתו', מה זה רחום, מה זה חנון. ואח"כ איך אנחנו יכולים להתנהג ככה! הוא מצליח להידבק במידותיו ית'!!! ולהרים את השכינה!!!
הספר הזה הוא
ספר בעל עוצמה גדולה מאוד!!!
דוגמה מהספר (פ"א מידה ו' 'כי חפץ חסד הוא'): "יֵּשׁ בְּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֲסָדִים שׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיָּד אוֹתָם הַמַּלְאכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּבָּ"ה מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד. וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים, אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה מְרַחֵם עֲלֵיהֶם. וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל [יחזקאל י', ב'] "בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל וְגוֹ", כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנִתַּן לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת, וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל, לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, וּכְתִיב [שם שם, ח'] "וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם", וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה לְגַבְרִיאֵל, הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ [ויקרא רבה סוף פרק כ"ו], וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים, נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ, "כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא", רוֹצֶה, בְּמַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד, וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם, עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אֶחָד.
אִם כֵּן בְּמִדָּה
זוֹ רָאוּי לָאָדָם לְהִתְנַהֵג, אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ,
אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה, שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים, אוֹ מִדָּה טוֹבָה, שֶׁמִּתְנַהֵג
כַּשּׁוּרָה, יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעְסוֹ מֵעָלָיו וְיִרְצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ,
וְיַחְפֹּץ חֶסֶד, וְיֹאמַר "דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ".
אם קוראים את זה את מקבלים חשק עצום להתנהג ככה ואין שום אפשרות לריב עם אף אחד בעולם יותר! (כל עוד זוכרים את זה ומפנימים את זה בלב עמוק) אין יותר כעס ועצבים ונקמה, כי אין מישהו שלא תמצא בו איזה צד של טוב שהוא עושה אפי' קטן! בטח ובטח בן הזוג שעכשיו עיצבן אותך במקום לשרוף את כל העולם פשוט יושבים וקוראים את הפסקה הזאת וחושבים האם יש דברים טובים שהוא עושה? חסר?!? ככה הכעס הולך... זה עובד!!!
כשהאדם נוהג כך הוא נותן הוא מוותר, אבל - הוא בעיקר זוכה לקחת: הוא לוקח שכינה! הוא לוקח שלום בית! הוא לוקח ילדים בריאים נפשית! הוא לוקח חיים של אושר!!!
סיפור: טבעת יהלום
נישאנו, בעלי
ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו.
נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים.
לפני החתונה
הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה
הייתה טבעת יהלום.
לא הייתי צריכה
להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י.
לא ראיתי יהלום כזה מימי.
כולם השמיעו
קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל
כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא
הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם
אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר?
כן, זה היה השווי
של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו.
תגובתו של אבי
הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו
ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין.
הטבעת הייתה
גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח
את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם.
במשך כל החתונה
הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש
באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא מ מ ש באותו מחיר.
החתונה עברה.
ימי ה"שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת
ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל
רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת.
השבת הסתיימה,
ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע.
התחילה מהומה
קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר".
חיכיתי במתח,
כוססת ציפורניים . משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה
שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר
יגורתי בא לי.
בעלי חוזר:
"הטבעת לא נמצאה." "חיפשת בארון"? "במגירות"?
בקיצור, הוא
חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה .
בשלב זה, לא
היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת
את השווי. כשמאבדים דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים.
גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל).
השוויגער(החותנת)
עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות
ולחטט בחפצים האישיים שלנו.
אחרי חיפוש שארך
אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת
גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?"
ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל.
בשחזור שעשינו
עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום
גדול ככה גם החוף בנתניה.
קשה להצביע על
הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד
כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים.
חזרנו אני ובעלי
חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל
הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי
נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי.
בעלי הוא ניחם
אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה
עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי
ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה.
במשפחה שלו,
בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי
נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה
יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו
אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד
משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך
שכזה?
עברו עלי חדשים
ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה
"סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה
שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.
השיא היה בקטע
מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה
יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני
לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי.
ואז הגיעה תקופה
של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא
עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך
בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי
אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים
שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות.
אבל העניין הזה
עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי
שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי.
המפנה הגיע ארבעה
חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה
עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות.
ראש השנה מגיע.
בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל
לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק,
ואז הוא מוצא שם משהו,
את הטבעת שלי
אלא מה.
הסתכלנו בטבעת
במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה
כנראה בפראק שלי".
ישבנו זה מול
זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא
שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו
שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם . כולם נשמו
לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם
שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך
עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו.
מרגע זה ואילך,
עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא
איבד דבר.
אני הרגשתי בשמים
כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת
נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי , מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה
בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.
בכל הזדמנות
הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים
ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר
ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה
לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה
אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם ,
ולצערי עשיתי את זה.
בעלי סבל בשקט
ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו
אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן.
החיים שלנו עברו
בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם
גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר
שאבא המפוזר שכח בפראק שלו.
..... עוברות
חמש עשרה שנים.
הטבעת עדין שמשה
אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת
בתכשיטים אחרים.
רציתי לעשות
זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה
לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את
הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה".
הוא בוחן את
הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר
מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה
- היא לא נקנתה אצלי".
אני אומרת לו
"מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא.
הוא אמר
"נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי.
כנראה את זה היא קנתה במקום אחר".
הגעתי הביתה
והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים.
חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה
אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף
שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת
אותו.
המתנתי שבעלי
יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע.
סיפרתי לו שחשבתי
להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה
6000 דולר.
יופי אמר בעלי
" "הרווחנו".
"כן"
אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר".
"נו, יכול
להיות", אמר בעלי.
אתה אומר לי
שיכול להיות שהסבתא " קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?"
מה הבעיה שלך?"
הוא " שואל.
ודמעות החלו
לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה
אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי
מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה,
לקחת הלוואות וקנית לי...טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית
וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת..."
את ה..."תאריך"
וכאן הנחתי מול
עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י"ד אלול.
אולי אתה שכחת
אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט` סיוון. סבתא שלך קנתה את הטבעת עוד לפני החתונה. כך
שבכל מקרה, ". הטבעת הזו נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית.
התאריך הסגיר אותך" אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים.
קשה לי לתאר
את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום
למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור . ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו.
אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה.
עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע
. בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה.
הוא ישב וסיפר
לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את
האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר
את ההלוואה ובעיקר היה קשה לעשות זאת עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מזכירות
לו את מה שהרוויח - אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית.
הבעל הזה נתן או לקח?!?
כשהאדם שמח הוא נותן ומעניק, וכשהאדם מעניק הוא בשמחה:
ישנה רבנית ידועה שכל פעם שבאה אליה אישה עם בעיה של עצבות, או חוסר כוח, היא מייעצת לה לחפש מקום להתנדב בו. היא אומרת שוב ושוב כי העשייה הזו למען הזולת תיתן לה כוח, חיות, ערך ושמחה.
שני ימים:
שני ימים יש
בארץ ישראל
אחד מימיו מתוקים,
וחיים בו דגים
ירק רב מקשט
את גדותיו.
עצים רבים פורשים
כנפיהם מעליו
ושולחים את שורשיהם
לינוק את מימיו.
הירדן מזרים
אל הים הזה מיים חיים היורדים מן הגבעות
הצפורים בנו
כאן את קיניהם בין ענפי העצים
הכל שמחים על
שזכו לשבת במקום זה.
זהו ים כינרת.
אך הירדן ממשיך
לזרום דרומה
ונשפך לתוך ים
אחר.
שם אין זכר לדגים,
וציפורים אינן מצייצות,
ואין שומעים
צחוק ילדים
אין הירק מקשט
את חופיו
וחיה ועוף אין
שותים ממימיו.
זהו ים המלח.
מהו הגורם להבדל
הגדול בין שני הימים שאינם רחוקים זה מזה ?
אין האשם בירדן,
הוא מזרים את מימיו לשני הימים.
הנה, זהו מקור
ההבדל :
ים כינרת מקבל
את מימי הירדן,
אך אינו שומר
אותם לעצמו.
הוא מקבל וגם
נותן.
תמורת כל טיפה
הזורמת לתוכו
הוא מזרים מתוכו
טיפה אחרת.
אך ים המלח אינו
מחזיר.
הוא סוגר את
מימיו בתאווה של קמצן
הוא אינו מוציא
אף טיפה אחת.
ים הכינרת מקבל
וגם מחזיר.
ולכן ים חיים
הוא.
השני רק מקבל,
ולכן קראו לו
ים המוות.
שני ימים יש
בארץ ישראל
שני סוגי אנשים
יש בעולם[2].
מהי אהבה?
הרב אליהו לפיאן (לב אליהו):
משל, לאדם שנכנס למסעדה, ולשאלת המלצר: "מה אוהב אדוני?" עונה לו הסועד:
"אוהב אני דגים". מיד, מזדרז המלצר לעבודתו להכין את המנה. אדם שלישי, יושב
לו מן הצד, ולשמע הבקשה מצפה הוא לראות את המלצר חוזר עם אקווריום המלא בדגים נחמדים,
וקערת אוכל כדי להאכיל הדגים. "אותו אוהב דגים, בוודאי ישמח להשתעשע בהם ולטפחם".
אומר הוא לעצמו. אמנם, לא כן. המלצר חוזר עם קערת דגים מבושלים ועסיסיים, ולתדהמתו
של הצופה מן הצד, נועץ הסועד את סכינו ומזלגו בדגים, משסעם לחתיכות קטנות,מכניסם לתוך
פיו ובולעם. ניגש אותו צופה לסועד ומטיח בפניו: "האם כך עושים לאהובים? לא יתכן שהנך אוהבם שאילו היית אוהבם, לא היית נוהג
בהם כך. לא דגים אתה אוהב, כי אם את עצמך".
הרב דסלר (קונטרס הנתינה, מכתב מאליהו ח"א): עיקר האהבה היא תולדת הנתינה. ככל שאדם נותן יותר , משקיע יותר בבן זוגו – כן גדילה אהבתו. אין כל ספק בכך שנצרך רגש ראשוני, התאהבות ראשונית, ניצוץ שנדלק. אמנם כל זה הוא רק בבחינת בסיס. עיקר הדגש בפיתוח האהבה הוא בליבוי האש ע"י רוח הנתינה, הדואגת לכך שאש תמיד תבער בין בני הזוג. זהו גם ההבדל שבין אהבה לתאוה, תאוה נעוצה ברצון לקחת, לקבל. האהבה היא כח הנתינה.
אם יש לך
בעיה באהבה למישהו כנראה שלא נתת לו מספיק!!!
וכך נהג הרב דסלר לברך כל זוג בעת שמחת כלולתם: "הזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה. כאשר תרגישו בכם בשעה זו, ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה – הנה כבר אשרכם מכם והלאה".
אהבת ה' לישראל ואהבת איש ואשתו:
בפרשתנו רואים שה' מצוה את ישראל על התרומה לבניית המשכן (המעיד על רצונו לשכון איתנו) להורות להם שהנתינה יוצרת אהבה בין בני הזוג. וכמו שכותבת הגמרא (יומא נד.): "אמר רַב קְטִינָא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל - מְגַלְלִין לָהֶם אֶת הַפָּרֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוּרִין זֶה בָזֶה, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם, רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה". מה קירבתנו אליו התחלתה בנתינה אף חיבת איש ואשה בסיסה בנתינה!
[1]
רש"י (כה,ב): " י"ג דברים
האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם". שפתי
חכמים: "כי תכלת וארגמן ותולעת שני לאחד הם נחשבות דכולם מצמר הם,
א"נ לא חשיב רש"י אבני שוהם ואבני מילואים שהנשיאים לבדן הביאו". דברי
דוד (ט"ז): "וצ"ל דעורות תחשים אינו מן החשבון הי"ג הבאים
מן כל מי שנדבו לבו דהרי לא היו תחשים אלא לפי שעה שנבראו לצורך המשכן, וגם עצי שטים
אינו מן המנין כי יעקב הכינם לצורך המשכן וצוה שיקחו אתם, ונדבה אין שייך אלא במה שהאדם
יש לו לצרכו ומפריש ממנו למשכן, מה שאין כן באלו".
[2] ישנם אנשים לצערנו שקשה להם לתת: מספרים על איש אחד שנפל לבור, כל אנשי הכפר באו לעזרתו וצעקו לו "תן לנו את היד שלך ונעזור לך לצאת." והוא לא הסכים... עד שהלכו להתיעץ עם ראש הכפר והוא אמר- אני אראה לכם. הלך לבור ואמר לו: "קח את היד שלי..." מיד לקח האיש את ידו של ראש הכפר, וכך יצא מהבור...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!