פרשת בשלח והילולת הרש"ש
מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: נתחיל
מפרשת השבוע ונקשר זאת לענין של הרש"ש. קריעת ים סוף. למה השם של זה
"קריעת יום סוף"? אדם הראשון היה רואה מסוף העולם ועד סופו[1]. למה לא מתחילה ועד
סוף? מה זה 'מסוף'? העולם נברא בצמצום[2]. הצמצום עשה גבול,
דין. כלומר בלי צמצום, היה אור אין סוף שממלא את כל החלל, ממלא את הכל, אין כלום,
אז אין צורך בנבראים. כיוון שהשם עלה ברצונו לברוא את הנבראים – כדי להיטיב
לנבראים, אז צריך לראות איך להיטיב להם. כדי להיטיב להם – הם צריכים להיות חסרים,
אז צריך ליצור את הגבול. ובגבול עצמו[3] צריך ליצור את
האין קץ של גבולות. הגבול שיש בכתר – הוא קטן[4], בחכמה הגבול יותר
גדול, בבינה יותר גדול. נגמרו להאצל עשר ספירות דא"ק[5] – נשלם איזה גבול
מסוים דק. מתחיל גבול יותר גדול – ענפי הא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה[6]. ובכל פרט ופרט יש עוד
הרבה פרטים של גבול. אז השם ברא את מידת הדין, מידת הגבול, ואז ברא את האדם.
ותפקיד האדם להשלים קצת את החסר. ואם האדם לא גמר להשלים אז הקב"ה משלים.
סוף
כל סוף האין סוף נמצא בתוך הגבול[7] ומקיף את הגבול[8]. ממלא כל עלמין, מסובב
כל עלמין[9]. נמצא שהעולם הזה הוא
'סוֹף'. הוא נקרא 'יַם סוּף'. אולי זה ים אבל זה עם גבול. יש הרבה גבולות. גבולות
לאדם, גבולות בעולמות, אדם לא יכול לקפוץ, יש גבול. הקב"ה קרע להם את הים
סוף, את הסוֹף. הראה להם את ה'אין סוף', הוציא אותם מהחלל, ועל ידי זה מבינים, כי
איך יתכן שכולם אמרו באותו הרגע, באותה השניה, את אותה השירה, את אותם המילים
ואותן המנגינות. "ראתה שפחה על הים מה שמשה רבנו ראה"[10]. כולם אמרו שירה! איך
אפשר? כי זה לא נבואה שאדם רואה לפי שורש נשמתו. אלא זה גילוי של המציאות עצמה. כי
זה התגלה ללא צורך של משהו מצידם, וכשזה התגלה אז כולם מיד "וַיַּאֲמִינוּ
בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ"[11], כולם ראו ואמרו שירה.
לכן השירה הזו של שירת הים, יש בה עבר והווה ועתיד. ואפילו לעתיד לבוא, כש"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'"[12], וְ"כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם"[13], עדיין שירת הים תהיה לה חשיבות, יגידו אותה. רוב הדברים מתבטלים לעתיד לבוא. למה? כיוון שהם בבחינת 'גבול'. אבל שירת הים זה היה גילוי של ה'אין סוף'. אז תמיד יהיה לו חשיבות. וזה 'קריעת ים סוף'!!!
אז איך האדם זוכה היום? כל אחד מאיתנו יש לו הרבה 'סוּף', הרבה גבולות, הרבה מִצְרַיִם. הרי כל קריעת ים סוף זה היה "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"[14]. הקב"ה הנחה אותם דרך המדבר, כתוב "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"[15]. אם השם היה מנחה אותם בדרך הקצרה, ממצרים דרך עזה לארץ ישראל, אחת שתיים הם היו מגיעים. אבל השם ראה שהדרך הקצרה הזו תהיה ארוכה. הם בקלי קלות יכולים לחזור למצרים. כל דבר הכי קטן – "בִּרְאתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". אז מה השם עשה? "וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר[16]. בסדר, דרך המדבר, תסובב אותם, תיקח אותם. אבל למה הבאת אותם לים סוף?
היה עוד ענין לסיים לפני שהקב"ה מתחיל לסובב אותם במדבר, זה היה 'ים סוף'. הם נכנסו לתוך ים סוף, והרי הם היו יכולים להקיף אותו. הם נכנסו מפה ויצאו מפה[17]. זה לא שֶׁיָּם סוּף הפריע להם בדרכם ונקרע להם בשביל שיוכלו ללכת בתוכו לעבר השני. קריעת ים סוף הייתה בצורה סיבובית, בני ישראל נכנסו מכאן ויצאו מאותו הצד. בצורת קשת. הכל היה בשביל להפיל את המצרים, ויותר מזה – בשביל להוכיח לעם ישראל את האמונה – "ויאמינו בה'", להביא להם את ה'אין סוף', לגלות להם את האמת, שידעו פעם אחת ולתמיד.
בן אדם – כל הזמן יש לו פחדים. פחדים מאנשים, פחדים מעצמו, פחדים ממה שיקרה. מה יהיה כשאני אהיה זקן, מה יהיה כשאני אהיה זה, ומה יהיה אם יהיה ככה, ומה יהיה אם יהיה ככה. איפה אתה?! אתה לא יודע שאתה נמצא בעולמו של הקב"ה? אתה נמצא בתוך ה'אין סוף'!!! כל הכדור[18] הוא נקודה קטנה מאוד בתוך ה'אין סוף', וגם בתוכה יש כבר את ה'קו'. אז הקב"ה ממלא כל העלמין, מסובב כל העלמין.
הקב"ה רצה להביא אותם לדרגה שהם לא יפחדו. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם"[19]. כל אחד הכיר את נוגשו מוטל מת על שפת הים "לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד"[20], רק פרעה נשאר בשביל להגיד "מִי כָמֹכָה" "מִי כָּמֹכָה"[21], בשביל לשבח את השם. "שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל"[22], אז הם נהיו גאולים, הם לא רק נגאלו ממצרים ויצאו בגופות ממצרים, אלא עכשיו גם הנשמה שלהם יצאה מכל הפחדים. "כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"[23], עכשיו הם יכולים ללכת עם השם עד הסוף.
כדי שאדם יגיע למעמד של 'אור אין סוף', כדי שאדם יכיר במציאות ה'אור אין סוף', חייב האדם ללמוד תורת האר"י והרש"ש, ולדעת את כל ההשתלשלות של העולמות. לדעת שהכל הכל, בכל מכל כל, תלוי ב'אור האין סוף' שממלא כל העלמין. כשאדם באמת ברור לו הדברים, אז יש לו את האפשרות לפעול לפי מה שהשם נתן לו. יש לו את האפשרות לבטוח ולהאמין שלפעמים כאשר לא ניתן לו משהו לעשות, אז הוא פונה ל"מי שאמר והיה העולם", למי שהיכולת בידו, והוא יפעל.
אוי לעולם אם לא היה רבנו הרש"ש בעולם. איך היה העולם נראה?! אחד מהאותות והמופתים שעשה השם בנשמות, זה הנשמה של רבנו הרש"ש. הרש"ש גילה איך מושכים 'אור אין סוף'. איך עושים 'קריאת ים סוף' יום יום, ברכה ברכה, תפילה תפילה. איך אתה עושה 'קריעת ים סוף'? אתה ממוסס את כל הגבולות!
ואמר רבנו הרש"ש, אם האדם לא מכוון את הנר"ן ח"י[24], "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם"[25]. אם הוא לא מכוון את ההוויות המנוקדות עם ה'אהיה', אז אין ה'אור אין סוף' נמשך לתוך הכלים. "יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה"[26]. כלומר, אם לא מגיע האור של ה'אין סוף' לכלים, לא עשית כלום. בכל הסידורים שהיו עד הרש"ש, גאוני גאונים, אתה רואה – אין את זה. באמת עיקר החידוש של הרש"ש, זה הדבר הזה, הנר"ן ח"י, ההוויות המנוקדות.
'מטבע ברכה' של הרש"ש זה לגמרי חידוש עצום. כל מי שרואה את כל הסידורים שקדמו לרש"ש, ורואה איך שהם סידרו 'מטבע ברכה', הוא לא מבין מה זה אומר, שום דבר! 'ברוך' – 'כתר', 'אתה' – 'חכמה', 'בינה', 'ספירות', נו מה? מה עושים עם זה? כלומר הרש"ש חידש עוצמה כזו גדולה בענין של 'מטבע ברכה'.
ועוד כמה חידושים של תורת 'הערכין' של הרש"ש שהכל הוא ב'ערך'! הכל זה אותו דבר. כלומר, אומר רבנו הרש"ש על רבנו האר"י, הוא לא כמו רוכל שילך ויפרט לך זה וזה וזה. הוא כתב בעולמות צורה אחת, צורה אחת של ז"א, זה כל ה'עץ חיים'. ועכשיו אתה תקיש מזה שגם אבא ואימא הם זו"ן לעומת אריך, וגם אריך הוא זו"ן לעומת עתיק, ועתיק גם לעומת מי שמעליו. אז הכל זה בערך מה אתה מדבר. ז"א בערך אבא ואימא הוא נקרא זו"ן, אבא ואימא בערך מי שמעליהם הם זו"ן, עד שאפילו הא"ק הוא זו"ן כלפי מי שמעליו.
'תורת הערכין', 'תורת הכינויים', 'העובי והאורך', אַי אַי אַי, איזה עוצמה אצל רבנו הרש"ש. 'עובי ואורך'. אף על פי שזה כבר כתוב בדברי האר"י, אבל זה לא כתוב במילים האלה, ואז האדם לא יורד לעומק. כלומר, כל מה שעשה הרש"ש זה פשוט, דברים שהם מפורשים באר"י, הוא הגדיר אותם, ואז כולם רואים איך שזה כתוב באמת בפנים. 'ההתכללות', ועוד הרבה יסודות עצומים. אף על פי שהספר של הרש"ש הוא סה"כ 'הקדמה' קטנה[27], בעלת איזה עשרה או עשרים דפים, אדם יכול לקרוא אותה בכמה שעות וגמר. אבל להבין את התוכן שלה זה שנים על גבי שנים. התוכן של הקדמת הרש"ש, איך כתבו התלמידים שלו, זה מעט שמחזיק את כל העולמות.
ואפילו בעל ה'לשם שבו ואחלמה', שהיה אחד מהמקובלים הגדולים של דורנו, זה הסבא של גדול הדור הרב אלישיב, הוא כתב שנים עשר חלקים, ביאורים, על כל על ה'עץ חיים'. והוא כתב ספר 'הקדמות ושערים' על עולמות שקדמו לא"ק. כתב ספר הדע"ה, על עולם התוהו, על השבירה. כתב הכל בעמקות ובאריכות, מכניס בכל מאמר ומאמר שלו את כל הש"ס, בבלי, ירושלמי, שולחן ערוך, מדרשים. היה בקי עצום, ועמקן אדיר. והוא כותב, אף על פי שעיקר הפירוש של האר"י זה מה שפירש הרש"ש, כך הוא אומר, שעיקר הפרוש האמיתי של דברי האר"י זה הרש"ש, כיוון שלא כל מוחא סביל דא – לא כל מוח יכול לסבול את העומק הזה, אז אפשר לנו ללמוד בעומק פחות מזה. ככה ה'לשם' כותב. יש אפשרות כאילו לכוון בצורה פחות עמוקה. והאמת שזה כתוב ב'תורת חכם' שנכתב ע"י נאמן ביתו של הרש"ש, רבי חיים די לה רוזה. הוא כותב שאפשר לכוון את פשט דברי האר"י ז"ל. כלומר, העומק האמיתי זה דברי הרש"ש. כל שכן שה'תורת חכם' מוסיף על הרש"ש, כלומר, מוסיף דברים שהוא קיבל בעל פה מהרש"ש. הוא בעצמו כותב שאפשר לכוון גם כפשוטם של דברים, ולכן הוא אומר, האר"י כתב את זה בצורה כזו, כדי להסביר לנו שאפשר גם ככה וגם ככה לכוון.
רבנו שר שלום שרעבי הרש"ש היה ממחוז 'שרעב' שבתימן, ששם היו המקובלים של תימן. זו היתה התקופה של הרמח"ל, הבעש"ט, כולם היו באותו תקופה, גם 'אור החיים' הקדוש. זה היה לפני קרוב לשלוש מאות שנה.
במחוז הזה יש לנו עדות של אחד, הרב יעקב ספיר, שהיה מטייל וכותב תולדות עם ישראל בכל מיני מקומות בעולם. הוא אומר על מחוז 'שרעב' שהם היו אנשים חריפים וזכי השכל, ככה הוא כותב עליהם. בעלי תפישה והשגה באופן מיוחד, ומשם בא רבנו הרש"ש. שהיה באמת חריף מאוד מאוד, "וְעָמֹק עָמֹק, מִי יִמְצָאֶנּוּ"[28], ואפילו בשכלו היה כך, חוץ ממה שהוא זכה אחר כך ברוח הקודש, ולגילוי אליהו הנביא, הוא היה אדם מאוד מאוד מוכשר.
בתימן היתה עניות גדולה מאוד. אני לא חושב שבאיזה חבל ארץ בעולם הייתה עניות כמו בתימן. היה שם עניות אמיתית, ובכל זאת הם היו אנשים שמחים, וחיים אפילו כשאין כלום. רבנו הרש"ש התייתם מאביו. ולא היתה לו ברירה, אפילו שהוא רצה מאוד ללמוד, ובעודו נער הוא היה חייב לפרנס את האחים שלו. מה זה פרנסה? להביא לחם צר ומים לחץ, דברים פשוטים. ואז הוא לקח על עצמו מה שהיה מותר להם, לא כל דבר היה מותר שם ליהודים. רוכל. מקצוע הרוכלות היה מותר, אז הוא לקח איזה מזוודה, איזה תיק, ושם שם כל מיני דברים של רוכלות. אם זה בשמים או כפתורים, כל מיני דברים של נשים, והיה הולך ל'צנעא' - לעיר הגדולה, לבתים של העשירים קצת, נכנס לרחוב הגדול של כל התושבים, מכריז על הסחורה, ותושבי הבתים אומרים לו – תעלה, כמה זה עולה? יש כאלה שהיו יורדים אליו, ויש כאלה שהיו מעלים אותו, וככה מכמה גרושים שהרוויח הוא התפרנס.
והנה באחת הפעמים, כיוון שרבנו הרש"ש לפי הסיפורים מה שמספרים עליו היה יפה תואר כמו יוסף הצדיק. נתאר לעצמנו, חוץ ממה שנולד אולי בצורה כזו, הלימוד והקדושה שהייתה לו האירה את פניו עוד יותר. אז חמדה אותו איזה מטרונא (גבירה) אחת. והיה לו ניסיון כמו עם אשת פוטיפר. היא קראה לו כאילו לבוא למכור לה, וכשעלה אליה מיד היא סגרה את הדירה, ותבעה אותו לעבירה. מה יעשה יוסף הצדיק? מה יעשה רבנו הרש"ש? אמר לה, את צודקת, הנה התיק שלי פה, אבל קודם אני צריך לשירותים. אמרה לו, הנה השרותים פה. נכנס רבנו הרש"ש לשירותים, ורואה שיש שם חלון מאוד מאוד גבוה. והוא – לא יודע איך, קפץ קפיצה גדולה וגבוהה מאוד, ותפס בחלון, וזה היה קומות גבוהות מאוד. ואז מסר את נפשו, ואמר, ריבונו של עולם תציל אותי מהניסיון הזה, ואם אני אחיה כשאני אהיה למטה, אני הולך לארץ ישראל, ויותר אני לא נשאר בטומאת ארץ צנעא.
והאגדה מספרת, שבא אליהו הנביא ותפס אותו ביד כדי שלא יתרסק עם כל האברים שלו, ואז הוא רץ משם ישר לארץ ישראל. אז הוא עמד בניסיון כמו יוסף הצדיק. לא לחינם זכה לכזו מעלה, לא כל אחד זוכה, "בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ"[29]. יוסף הצדיק התנסה, ובשביל זה הוא נקרא יוסף הצדיק, יותר משאר השבטים של שבטי י‑ה, אז גם רבנו הרש"ש בתחילת דרכו, שהיה נער בגיל שבע עשרה, בגיל צעיר מאוד, עבר כזה ניסיון אדיר, ונדר נדר להשם ללכת לארץ ישראל. היום אדם רוצה ללכת מארצות הברית לא"י, מה הבעיה? זה רק אלף דולר זה הכל. אתה לוקח מטוס ואתה פה, אבל בימיהם, ללכת מתימן לא"י זה לא היה פשוט, הוא עבר דברים קשים מאוד, ללכת רגלית, לפה ולשם, וכסף מנלן? הוא עבר מדינות על גבי מדינות.
תארו לעצמכם, שה'בן איש חי' כותב, זכינו ובעיר בגדד דרכו רגליו הקדושות של הרש"ש. כשהוא עלה לא"י, הוא עלה דרך בגדד. וזקננו מספרים, הוא אומר, אבותינו סיפרו לנו – שבבית מדרש 'בית זילכה', היו יושבים ולומדים בזוהר הקדוש, וכשהגיע הרש"ש לשם, והם היו קוראים לפי הסדר כל אחד בתורו, אז כשהיה מגיע התור שלו לקרוא, הוא היה צועק והיה אומר: "כֹּה", כשהוא היה מגיע למילה "כֹּה" בזוהר, הוא היה צועק אותה חזק. אמרו לו, מה זה, למה אתה צועק? תקרא בנחת כמו כולם! מה זה "כֹּה"? אמר להם הרש"ש: מה אני אעשה, ה"כֹּה" הזו זה השכינה הקדושה שנקראת "כֹּה", היא שורפת לי את הלב, אני לא יכול לקרוא את זה ככה סתם. כל זה ה'בן איש חי' מספר על הרש"ש שעבר דרך בגדד.
ואחר כך הוא הגיע לדמשק, ושם הרב התחבר למקובלים שהיו בדמשק. והרי ידוע שהיתה קבוצה אדירה של מקובלים, של אנשי דמשק, שמהם ומהשיריים שלהם זה רבי שאול דוויק הכהן השד"ה, בעל ה'איפה שלימה' שהיה בחלאב. אז הוא הגיע גם לשם, אבל כל הזמן הנשמה שלו חשקה להגיע לא"י. ולכן הוא חיפש איזה דרך כדי להגיע לא"י. כסף אין לו! וגם אפילו אם היה, זה לא כל כך פשוט. אז היה שם אחד, עשיר גדול, קראו לו רבי יצחק פרחי, שהיה גביר. והגביר הזה היה מחזיק בתורה של חכמי 'בית א‑ל' בירושלים, והיה שולח להם הרבה תרומות, וכשהוא היה מגיע לא"י הוא היה נותן עוד. אז עכשיו רבנו הרש"ש אמר לו, אם אתה רוצה, אם אתה נוסע לא"י, אני יודע להנהיג את הסוסים, בחינם אני אקח אותך, לא צריך לשלם לי כלום, העיקר אני רוצה להגיע לארץ ישראל, והגביר הסכים. אבל רבנו הרש"ש באמצע שהוא מנהיג את הסוסים התחיל לחשוב על א"ק, אבי"ע וכו', והוא בכלל לא שם לב שהסוסים ירדו מהמסילה. והגביר ההוא לא מבין מה קורה, הוא פתאום מתהפך, ואז הוא פותח את העיניים ורואה מה שקרה, ורבנו הרש"ש כולו שקוע בשלו. אז הגביר קם עליו ונתן לו שתי סטירות והעיר אותו. עד אז רבנו הרש"ש לא הרגיש כלום. והגביר צעק עליו, אתה עושה צחוק מעבודה? וכו' וכו', ובסופו של דבר איכשהו הוא הגיע לא"י.
וכשהוא הגיע לא"י חיפש את מה שהוא רוצה. בדיוק באותה התקופה היה בא"י רבי גדליה חיון שהיה חסיד גדול, והחיד"א כותב עליו שהוא בא מתורכיה, כמו מרן ה'בית יוסף' שבא מחו"ל. אז היה השלטון התורכי שולט בארץ. ואז כל חכמי ישראל או רוב רובם היו מתורכיה. ור' גדליה הנ"ל היה חסיד גדול ולא היה מפיל משערות רבנו האר"י ארצה אפילו כוונה אחת, והיה מכוון כל הכוונות שכתובים באר"י. וחשקה נפשו שלא רק הוא יכוון אלא שיהיה מניין שלם של מכוונים, ולכן הוא קנה חצר אחת מכספו שלו, חצר אחת בירושלים, עם דירות דירות, בנה בית מדרש באמצע, והביא חכמים ונתן להם בחינם את הדירה שיגורו בם, וכך ילמדו באין מפריע. ובחצות הלילה היו לומדים קבלה, והוא היה בא ללמד אותם.
ובדיוק אז הגיע הרש"ש ואמר להם, אולי אתם צריכים שַׁמָּשׁ? שמש שינקה לכם את המקום, יביא לכם כוס תה, יסדר. אמרו לו, כן! והם הרבנים לא שמעו עליו, הוא היה בחור צעיר, עוד לא היה אפילו נשוי, בא מתימן והיה ככה שחרחר עם פאות, נראה כמו אחד שלא יודיע כלום. והם היו חכמים ענקיים, מי היה שם? היו שם גדולי עולם. המהרי"ט אלגזי, ואביו רבי יעקב אלגזי בעל 'שלמי ציבור', היה גם הראשון לציון הרב גאגין. היו שם גאוני עולם, דיינים, ראשי ישיבות, והוא אסף משמנה וסולתה של היהדות בירושלים. ור' גדליה ישב ולימד אותם את כתבי האר"י מחצות הלילה ואילך. אז רבנו הרש"ש התקבל אחרי דיונים להיות שמש. ממילא לא היה לו איפה לישון, אז לכל לפחות יש לו את הבית המדרש, והיה שם ספסל עם קצת כריות והיה יכול לישון שם. לפעמים יש אזכרה, קצת עוגיות, אז גם אפשר לאכול משהו, אפשר לשתות כוס תה.
לפני חצות הוא היה לוקח פנס ומסתובב בכל החצר, ודופק לכולם על הדלתות כדי שיקומו בחצות לחוק לימודם. וכשהיה גומר את הסיבוב, אז כבר היה בית המדרש מלא, כולם אומרים ביחד תיקון חצות, ויושבים ללמוד ביחד עם רבי גדליה חיון. ורבנו היה מכין להם תה, מכין להם את הטלית והתפילין לכל אחד ליד הכסא שלו, וכך היה משמש אותם כמו שצריך.
ויהי היום, והגיעו לאיזה קושיה ב'עץ חיים', ואף אחד מהחבורה, גם רבי גדליה חיון לא נתן להם פתרון. קושיה אדירה. והיו שם בבית המדרש מוחות גדולים מאוד, ואפילו זה שמנסה לתרץ מקשים עליו קושיות, וזה נשאר ב'צריך עיון'. אמרו, טוב, כל אחד שיחשוב על זה, ומחר נראה. והרש"ש – כשהם היו לומדים, הוא היה הולך מיד ליד התנור, והיה עושה את עצמו כְּיָשֵׁן, כדי שלא יחשבו שהוא לומד אפילו משהו, אפילו כלום. היום בימינו מה עושים, אפילו שמש, אם הוא רואה שכולם פותחים 'עץ חיים' גם הוא פותח 'עץ חיים'. אבל הרש"ש לא רצה שידעו עליו כלום, ולכן הוא היה מראה שהולך לישון, כמו התנהגות של שמש רגיל, עשה את עצמו נרדם. אבל כשהם הלכו, הוא לקח איזה פתק וקולמוס, וכתב כדרכו בהגהות השמ"ש[30] איזה תרוץ בשתי מילים, ושם את זה בדיוק בדף בו הם התקשו. למחרת כשהם פתחו את ספריהם – "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר"[31], פתאום ראו פתקה מן השמים. טוב, חשבו שזה חד פעמי. וכך היה עוד פעם קושיה ועוד פעם פתק, ועוד פעם קושיה ועוד פעם פתק. וזה כבר אי אפשר, חייבים להעמיד פה ש"ב, לראות מי זה בעל הפתקה, מי זה הכותב. לא ידעו מה לעשות. ורבי גדליה חיון גם כן בא הביתה ומספר את זה לבני הבית, והבת שלו ג"כ שמעה את דברי אביה. והחצר שלו היה ממש סמוך לבית המדרש, כלומר, הבית שלו היה ממש מעל לבית המדרש, סמוך יותר מכל האחרים שהיו מסביב, וכשבתו שמעה את זה היא התחילה לשים לב לדבר.
והיא ראתה שהשחרחר הרזה והצנום הזה, הוא הולך לספרים של אבא שלה וראתה אותו כותב, ואמרה, כולם חושבים כל היום שהאדם הזה הוא עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן ולא יודע כלום. והבינה שהוא הכותב בעל הפתקים. אז היא הלכה וגילתה לאביה את זה שהיא עקבה אחריו בשעה שאף אחד לא נמצא בבית המדרש, וראתה שזה הוא. ואז רבי גדליה חיון קורא לו, ומשביע אותו בגזרת נח"ש, כלומר, נח"ש זה ראשי תיבות, נ'דר ח'רם ש'מטא, כלומר שאמר לו, אני אנדה אותך אם אתה לא תגיד את האמת. תגיד לי מי כותב פה את הפתקים? אמר לו רבנו הרש"ש – אבל בתנאי שכבודו לא יגלה אותי לאחרים. אני לא רוצה שידעו עלי כלום, ובאמת אני הוא הכותב. אז שאל אותו ר' גדליה, מאיפה אתה יודע כל זה? אמר לו ככה וככה, זה שום דבר, זה חד פעמי, והוא התחיל לבדוק אותו וראה שהוא מלא וגדש. אמר לו ר' גדליה, מהיום אני יושב אצלך כתלמיד ואתה תהיה הרב שלי.
אמר ע"כ רבנו ה'בן איש חי': עשה רבי גדליה חיון לרבנו הרש"ש כמו שעשו בני בתירא להלל הזקן[32], כשראו שהוא יודע עוד הלכה יותר מהם הושיבו אותו והמשיכו לשמש אותו, כך גם רבי גדליה חיון עשה לרבנו הרש"ש. ואמר לו, אתה לא תדאג לכסף. אני אמשיך לדאוג לכל, אבל אתה תהיה הרב שלנו. והושיב את הצעיר הזה לראשם, וכולם שם 'אריות', איך הוא יהיה רב עליהם? מה יעשה? ולא עוד, אלא אותה הילדה שהיתה מציצה, לקח אותה אביה, ואמר לה איפה אני אמצא חתן כזה, לא הסתכל על זה שהוא חום שחום שחרחר, וכי על זה מסתכלים? מסתכלים על החוכמה שבו, מאיפה הוא ימצא אחד כזה חתן, אז חיתן אותו ונתן לו את הבת שלו, ומינה אותו במקומו, והמשיך לשמש אותו כל ימיו, לנסוע לחוץ לארץ להביא את הכספים, וכו' וכו'.
ועכשיו תארו לעצמכם, הוא כזה צעיר, ואלה הם היו אריות, ראשי ישיבות, אבות בתי הדין, הראשון לציון, והוא בעצמו שהיה גאון עצום והוא היה מלמד את כולם. הם היו מתפלאים ומשתוממים מעוצמתו, והוא מרוב הבושה שהם שומעים ממנו תורה, הוא היה ענו בתכלית הענווה, הענווה של רבנו הרש"ש הייתה עצומה, הוא היה נזהר לא לחלוק עליהם ולא לדבר איתם, לא אמר לאף אחד מהם "אתה לא מבין", "ככה צריך להגיד" וכדו', אלא אם הם היו אומרים משהו אז היה אומר "אתה צודק" ו"אתה צודק" והיה מראה להם את האמת, וכל זה מרוב הענווה שלו. רק עם רבי חיים די לה רוזה, היה אומר את המילים האמיתיות.
כתבו עליו במצבה, על רבנו הרש"ש, מה השבח שלו. לא כתבו המקובל הגדול, כתבו עליו רק מילה אחת – "השקדן הגדול בתורה". כלומר, כל המעלה שהוא הגיע אליה, זה היה בזכות שקדנותו העצומה בתורה.
וכתב רבי יצחק פיררה[33], שהיה אחד מתלמידי תלמידיו של רבנו הרש"ש, והוא אומר, קיימא לן – שרבנו הרש"ש זה רבנו האר"י. האר"י לפני פטירתו לא הספיק לגמור עם תלמידיו את הלימוד והסביר להם את הכל, לכן הבטיח להם שלאחר מותו יבוא להמשיך להם את הלימוד. ואמר להם האריז"ל, אם תזכו אני אבוא. ואמרו לו, איך תבוא וכו'? ואמר להם, בהדי כבשי דרחמנא למה לך[34], אז אל תשאלו שאלות. אז קיימא לן – שהרש"ש זה האר"י, ותלמידיו של הרש"ש, זה תלמידיו של האר"י שחזרו עוד פעם בגלגול, ור' חיים ויטאל זה רבי חיים די לה רוזה, שאז הוא השלים לו את כל העניין והסביר לו את הכל. כלומר, מה שהיה חסר בתורת האר"י, בא הרש"ש והשלים.
והוא רצה להביא את המשיח. מי כמוהו יכול להביא את המשיח. הוא לקח איתו שני תלמידים שלו, את רבי חיים די לה רוזה, ואת החיד"א. הם ירדו למקום שאף אחד לא ידע עליו. מתחת לבית המדרש של הרש"ש היה מקווה. בירושלים תמיד היו שם בורות של מים, והוא היה טובל שם, וליד זה היה חדר, חדר שנעלם מעיני כל חי, שבני אדם לא ידעו עליו. הוא היה משלשל את עצמו לשם, ושם הם היו יושבים ועושים תעניות וייחודים. וישבו שם שלושתם בשביל לקרב את הגאולה. וכיוון שהם דחקו את הקץ אז נגזר עליהם כל אחד גזרה אחרת, החיד"א - נגזרה עליו גלות, ולכן הוא יצא מא"י, והיה משוטט בכל אירופה. מעיר לעיר ומארץ לארץ, והיו קוראים לו "התייר הגדול". בזכות זה הוא חיבר הרבה ספרים, ובפרט ספר 'שם הגדולים' – על גדולי ישראל, כיוון שהוא הכיר את כל גדולי ישראל ואת כל גדולי הדור דאז.
רבי
חיים די לה רוזה נגזר עליו עניות. "עני חשוב כמת"[35]. ולכן רבי חיים די לה
רוזה את ה'תורת חכם' שלו, איפה הוא כתב? לא היה לו אפילו נייר לכתוב עליו. היה
הולך לפח ולוקח נייר של חלבה, שוטף אותו מנקה אותו ומייבש אותו, ואחר כך כותב
עליו, ככה היה כל 'תורת חכם' על ניירות כאלה.
ועל
הרש"ש נגזרה עליו מיתה. יחסית הוא האריך ימים יותר מהאר"י, יותר
מהרמח"ל ויותר מה'אור החיים' הקדוש, שהם נפטרו לפני גיל חמישים, אבל הוא נדמה
לי שנפטר בגיל חמישים ושבע, או יותר אולי. צריך לברר את זה טוב[36]. אבל יחסית ממה שאנשים
מאריכים ימים, אז הוא נפטר בקיצור ימים. וציווה לעדתו לפני פטירתו כמה עניינים.
והוא ציווה לפני מותו: "על כל צרה שלא תבוא, אם תבואו לקברי בתום לב,
ותתפללו, אני אעמוד ואתפלל כנגדכם בשמים, ותפילתכם לא תשוב ריקם". ובפרט ביום
ההילולא זה דבר גדול מאוד, בפרט אם אדם הולך ומתפלל שם את התפילה של הרש"ש
עצמו, ובפרט אם הוא מבקש, בזכות הרש"ש, שנבין את דבריו, לדעת את מה שהוא
כותב.
כמה נסים ונפלאות היו עם רבנו הרש"ש. נספר רק אות ומופת אחד עליו. רבנו הרש"ש היה יורד כל חצות לילה לכותל המערבי לומר תיקון חצות ולייחד ייחודים. נניח – היום, איפה שישיבת 'פורת יוסף', אתם מכירים? ישיבת הכותל, זה הרובע היהודי, שם נמצאת ישיבת 'בית א‑ל', כמו שהיה בזמן הרש"ש. אני בעצמי ירדתי שמה איפה שהוא היה עושה את היחודים. הבניין נשאר כמעט באותה מתכונת. שחזרו אותו באותו מתכונת בדיוק. אז הוא היה יורד במדרגות ישר לתוך הכותל. כל חצות לילה הוא היה עושה שם תיקון חצות ויחודים, שעה שלמה.
הכותל לא היה אז כמו היום שהרחיבו אותו, והוא גדול. אלא הוא היה קטן, ומעליו היו הבניינים של המוסלמים, מלא מהם. והוא היה עושה ייחודים, הו... הו... הו... איזה יחודים והוא היה צועק. והייחודים האלה היו משגעים את המוסלמים ולא נותנים להם לישון, וכל אלה שהיו גרים מעל לכותל לא יכלו לישון. וחשבו הערבים שם מה לעשות, איך אפשר להפסיק את זה, שהזקן הזה כל יום מפריע להם. הם שכרו "שבבניקס", והצעירים המוסלמים האלה, כל אחד הכין לעצמו חרבות, ותכננו שהלילה הזה זה יהיה הסוף שלו. הם עשו שורה, שכשהוא יעבור בדרכו לכותל אז כל אחד ידקור אותו.
אבל הרש"ש בא והמשיך כדרכו והגיע לכותל, והם כל אחד מהם נשאר לעמוד ככה ב'פוזה' שהוא עמד, הם לא יכלו לזוז, כולם השתתקו. הוא לא קילל אותם, וגם לא בירך אותם, ולא אמר שום מילה, רק הוא עבר שם כהרגלו בכל יום. אבל "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם"[37], והם עמדו ככה משותקים. ואלה – ההורים שלהם, וכל אלה ששכרו אותם להיות שכירי חרב, אמרו לעצמם, די, הלילה הזה אנו נישן כמו שצריך. ובאותו לילה רבנו הרש"ש חידש עוד כמה ייחודים... והם אמרו, איפה הבריונים? מה הם רימו אותנו ולקחו את הכסף ולא עשו שום דבר? למחרת, הם מחכים שהם יחזרו, ואין כלום. עוברת עוד שעה ועוד שעה, הגיע הבוקר והם עוד לא חזרו. הם חיפשו אותם ואז ראו שכל אחד משותק, עומדים ככה בשיתוק. ומיד הם ידעו והבינו בשל מי הסער הזה. התחילו לבכות, והיו נותנים כספים לרבנו הרש"ש והתחננו שיתיר אותם. ורבנו שאל, מה קרה? אמרו לו בוא תראה. אמר להם, אם הם יקבלו עליהם שלא יזיקו אף פעם לשום יהודי, אז הם ינצלו, וכך היה באמת.
בוודאי שאלה שהיו מסביב לרבנו הרש"ש אמרו שהוא זכה לגילוי אליהו. אבל שאלו את רבנו ה'בן איש חי', אם לרש"ש היה גילוי אליהו, והוא אמר, אני לא יודע אם היה לו גילוי 'אפין באפין'. כי יש שני סוגי גילוי אליהו שכתוב עליהם בזוהר הקדוש. לעתיד לבוא בדרא דמלכא משיחא, עתיד להתגלאה אליהו הנביא, או 'אפין באפין' או 'בטמירו - בעין השכל', ככה כתוב בזוהר.[38] אז אומר ה'בן איש חי' - אני לא יכול להגיד אם היה לו גילוי אליהו כמו שהיה לרבנו האר"י גילוי אליהו 'אפין באפין'. האר"י למד עם אליהו הנביא יום יום, שעה שעה, שעות על גבי שעות, למד איתו בהקיץ, כמו שאדם מדבר עם חברו. זה היה כשהאר"י היה במצרים, וכדי שלא יהיה בטומאת מצרים, היה לו סירה על המים, מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים, ושמה הוא היה יושב עם אליהו הנביא ללמוד, היה לו מן ספינה כזו כמין קרוואן על הספינה בתוך הים, שבה למד איתו ביחד. אז על כל פנים, אומר ה'בן איש חי' – בוודאי ובוודאי שהיה לו לרבנו הרש"ש גילוי אליהו לפחות ב'טמירו בעין השכל'.
אי אפשר להבין דברים כאלה – שהיה לו בשכל שלו גילוי אליהו. בתוך המוח שלו היה לו גילוי אליהו. ובוודאי שהיה לו גם גילוי אליהו כפשוטו לפי הכתבים של תלמידיו. הכל אמיתי. אדם רואה שקורה לו איזה הצלה. אז הוא אומר לעצמו מיד, זה בטח היה אליהו הנביא שבא להציל אותי... אבל בל נשכח את העיקר, הנקודה העיקרית בגילוי אליהו זה ללמוד מפי אליהו הנביא.
זכותו תגן עלינו, כל אחד שיבוא הביתה, ידליק נר, בפרט בליל שבת יחד עם הנרות של שבת, וידליק בשמן זית, ויתפלל את תפילת הרש"ש. והשם יתברך יזכה אותנו לעובדו בלב שלם ובנפש חפצה, אמן כן יהי רצון.
[1] בראשית רבה (בראשית יב,ו).
[2] עיין 'עץ חיים' שער א' ענף ב', ששם כתב
שטרם שנאצלו הנאצלים היה אור א"ס ממלא כל המציאות, וכאשר עלה ברצונו לברוא
נבראים צמצם אורו ועשה מקום חלל ופנוי מאורו בצורת כדור לעמידת העולמות, ובתוך
החלל המשיך קו כעין צינור דק מאור א"ס אל תוך החלל דרכו ירד האור מא"ס
המקיף לתוך החלל במידה ובמשקל.
[3] בתוך החלל.
[4] כלומר אור א"ס מאיר בו יותר.
[5] העולם הרוחני הראשון שנברא, המכונה א'דם ק'דמון.
[6] עולמות רוחניים.
[7] אור א"ס היורד דרך הקו כעין צינור
דק לתוך החלל.
[8] מקיף את החלל מבחוץ.
[9] רעיא מהימנא (רכה.).
[10] ילקו"ש (בשלח רמז רמ"ד).
[11] שמות (יד,לא).
[12] ישעיה (יא,ט).
[13] ירמיה (לא,לג).
[14] שמות (י,ב).
[15] שמות (יג,יז).
[16] שם י"ח.
[17] מאותו צד.
[18] הכוונה לכדור הצמצום.
[19] שמות (יד,ל).
[20] שמות (יד,כח). ועיין פירוש
יונתן (שמות לב,יב).
[21] שמות (טו,יא).
[22] בנוסח התפילה.
[23] ירמיה (ב,ב).
[24] נ'פש ר'וח נ'שמה ח'יה י'חידה.
[25] ישעיה (נה,א). כ"ל צמ"א
– כ'לים ל'בושים צ'למים מ'וחין א'ורות.
[26] איוב (ד,כא).
[27] הקדמת 'רחובות הנהר'.
[28] קהלת (ז,כד).
[29] בראשית (לז,ג).
[30] הגהות הרש"ש על ספר 'עץ חיים'.
[31] רות (א,יט).
[32] פסחים (סו.).
[33] אולי כוונת הרב היתה לרבי אהרון פיררה.
[34] ברכות (י.).
[35] ילקו"ש (תהלים פ"ב רמז
תתל"א).
[36] לאחר בירור - הרש"ש אכן נפטר בגיל
חמישים ושבע, נולד בת"פ ונפטר בתקל"ז.
[37] משלי (יט,כא).
[38] ועיין בספר עץ חיים - הקדמת
מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות, וז"ל: "גם נזכר בהקדמת
התקונין בכתיבת יד וז"ל ואנת אליהו עתיד לאתגלייא בסוף יומיא ואית מאן דעתיד
לאתגלייא ליה אפין באפין. ואית מאן דעתיד לאתגלייא ליה בטמירו בעין
השכל דיליה, ע"כ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!