Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 15 בינואר 2014

ט"ו בשבט התשע"ד - כי האדם עץ השדה

"כי האדם עץ השדה"


התורה משווה את האדם לעץ:
דברים (כ,יט): "כי האדם עץ השדה".
ירמיהו (יז,ח): "כעץ שתול על פלגי מים".
הרב גינזבורג: לכאורה, ההשוואה היא לצייר את האדם כצומח, כמו העץ, מלמטה למעלה –  ניזון מהחומר ומתעלה מבחינה מחשבתית ורוחנית.
אך למעשה, לציור זה ניתן להוסיף ציור נוסף, מימד שני ומקביל של צמיחה, בו האדם הוא כעץ הפוך ששורשיו בשמיים וענפיו משתלשלים אל הארץ. אכן, ציור שני זה הוא העיקרי בהשוואה בין האדם והעץ, שכן סוף-סוף אין אנחנו עצים אלא בני אנוש בעלי נפש ותודעה. בעוד ההשוואה הראשונה ממחישה את הצמיחה הגופנית של האדם, ההשוואה השניה ממחישה את צמיחתנו הרוחנית, השואבת השראה ממקור נעלה ומורידה אותו לאדמה.
ארבעת החלקים עיקריים של העץ הם: שורשים, גזע, ענפים ופירות.
השורשים מסתתרים מתחת לאדמה ויונקים את חומריה החיוניים; הגזע מהווה את עיקר גוף העץ ומצמיח אותו מעלה; הענפים מתפשטים לצדדים ומצמיחים עלווה (שכעת משלימה את תזונת העץ מתוך האור) ולעתים פרחים; ולבסוף, במקרה של עצי פרי, מפיק העץ את פירותיו המאפשרים לאחרים להיזון ממנו.
אם מחברים שם הוי-ה עם חלקי העץ ההפוך, נוצר המבנה הבא:
י - שורשים - נקודת עצם הנשמה – אמונה.
ה - גזע - התרחבות לכדי אישיות – לימוד חכמה ובינה.
ו - ענפים - מימוש עצמי – עבודת המידות.
ה - פירות - מצוות ומעשים טובים.

אבל לא רק האדם משול לעץ, גם אומתנו משולה לעץ:

ישעיהו (סה,כב): "כימי העץ ימי עמי".
הרב קוק (מאמרי הראי"ה): "הגלוּת, מהו עיקר צרתה? הווה אומר: התלישוּת. איום מאד הדבר שהאדם מרגיש שבמובן ידוע ועיקרי הרי הוא תלוּש, מתנודד, פורח באוויר... "האדם התלוש" - זוהי הזוועה היותר מחרידה את הנשמה. האדם מוכרח שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהיה בלתי מתנודד".
בדרך כלל עמים "תלושים" מתנודדים, מתפרקים, מתפוררים ונעלמים. אובד שמם וזכרם תוך זמן קצר.
אבל עם ישראל מיוחד בכך שנוסף לקרקע ארצית, יש לו גם קרקע רוחנית שבה הוא מושרש היטב. זוהי תרבותו הייחודית, מורשתו הרוחנית, אמונותיו, תורתו ומצוותיו. לעם ישראל יש שורשים למטה וגם שורשים למעלה.
במשך אלפיים שנות גלוּת, ניזון היהודי באמצעות שורשיו העליונים בלבד. הקרקע הרוחנית קיימה אותו, נתנה לו יציבוּת רוחנית ואיתנוּת, למרות העדר יציבוּת "ארצית"[1].
אבל במשך שנים אלו עמ"י התרגל שהרוחניות והגשמיות מנוגדים זה לזה!
ב"ה הקב"ה נטע אותנו בארץ ישראל[2], אבל מנין השנים לאילן איננו מתחיל עם הנטיעה אלא עם הקליטה באדמה.
עמ"י טרם נקלט לחלוטין בארצו! טרם הבין שטבעיות הארץ מלאה בקדושה! טרם הפנים שבארץ קדושה בניין החומר משולב יחד עם בניין הרוח!
ב"ח (או"ח רח'): "קדושת הארץ, הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר לה,לד) 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שכן בתוכה, כי אני ד' שכן בתוך בני ישראל'... באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה".
אורות הקודש (ח"ג לב עמ' רצה): "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר".
הרב גינזבורג: ייעודו הפנימי העמוק של ט"ו בשבט הוא לטעת אותנו מחדש באדמתנו הרוחנית, להחדיר את מהותנו הנסתרת לתוך חיינו הנגלים.
דבר זה מומחש באופן יפהפה בתאריך ט"ו בשבט עצמו: ט"ו בשבט הוא היום ה-15 בחודש ה-11 (בספירה מניסן, "ראש החודשים" לפי התורה).
והנה, 15 הוא בדיוק ערכו המספרי של צמד האותיות י-ה, בעוד 11 הוא הערך של ו-ה. ט"ו בשבט הוא איפוא התאריך היחידי בשנה שמשמעותו היא י-ה ב-ו-ה! השראת הרוחניות הנסתרת בתוך הגשמיות הנגלית!
שם משמואל (פרשת בשלח - חמשה עשר בשבט): "יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון, הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל?
ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר.
ונראה שרמז יש בגימטריא שלו: אילן גימטריא צ"א כמספר שני השמות הוי' ואד', אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ.
ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו וע"כ נמשל בו האדם כדכתיב (דברים כ,יט) כי האדם עץ השדה, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים. ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבהי' לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה".
בט"ו בשבט אתה אוכל משהו גשמי! פרי! ואתה מקבל את שיא הרוחניות – אתה מקבל את השמחה, החשק, החיות, האורות, האש, בעבודת ה' לכל השנה!
ר' נחמן מברסלב (הלכות ברכת הפירות, הלכה ד, אות ג): "עקר שבח ארץ-ישראל מה שהתורה משבחת אותה, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכן בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, עקר הכונה ששם שופע שפע נעם העליון שהוא שרש כל הנעימות והמתיקות שמלובש בכל הטעמים שבעולם. וזה שרש נעימות ומתיקות הפרות של ארץ-ישראל, ושם דיקא יכולין להתקשר לנעם העליון על ידי הפרות הטובים שבה, על-ידי שנזכה לקדש אכילתם כראוי על-ידי המצות התלויות בארץ שכולם במיני מאכל. וזה בודאי שבח גדול ונוראה מאד, כי זה עיקר עבודת האדם כל ימי חיו לזכות לנעם העליון, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו...".





[1] מעשה ברבי יצחק אייזיק מספינקה, שערך בליל ט"ו בשבט 'שולחן' פירות גדול לחסידיו. המוני חסידים התקבצו ל'סדר' בבית המדרש והרבי דרש בפניהם על מעלתה של ארצנו הקדושה. הרבי היטיב לתאר את קסמה וקדושתה של ארצנו, ודבריו היו מלאים כיסופים וגעגועים, עד שלרגע קט התנתקו החסידים מספינקה וצרותיה וחשו את עצמם בארצנו הקדושה. באותה שעה, שרתה בבית המדרש אווירה של גאולה.
הרבי מסיים את דרשתו, נוטל פרי חדש מערימת הפירות בקערת הכסף, ומתחיל לברך בכוונה גדולה ברכת שהחיינו. המוני החסידים עוקבים אחריו בנשימה עצורה, ומרגישים כאילו הם שותפים למצוות הבאת הביכורים לבית המקדש.
והנה, לפתע, התנפצה זגוגית החלון הגדול בבית המדרש, ושתי אבנים גדולות נחתו במרכז השולחן. הגויים, אדוני הארץ, התקשו להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם, וזרקו להם כמה אבנים, כדי להזכיר להם – מי בעל הבית האמיתי במקום.
רוחם של החסידים נפלה, אך עיניו של הרבי הפיקו רוגע ושלווה, והוא המשיך לברך – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אמן, שאגו החסידים, אך בליבם תמהו – וכי על תקופת הגלות הקשה עלינו לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ?
פתח הרבי ואמר: "בני היקרים, אכן על האבנים שהושלכו לעברנו, אנו מברכים שהחיינו... לזמן הזה. לכל מצווה ומצווה יש זמן, שבו מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. עניינו של ט"ו בשבט הוא לעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל ולגאולה העתידה.
כאשר אנו מרגישים את חשכת הגלות הנוראה, מתעוררת בליבנו ערגה גדולה לארץ ישראל. אם כך, חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא, ששלח כמה 'שקצים' עלובים להזכיר לנו את חשכת הגלות ולעורר בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה ולגאולה העתידה".
[2] והסימן המעיד על כך הם הם פירות א"י! – גמ' (סנהדרין צח.): "אמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה! שנאמר (יחזקאל לו): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". רש"י: כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!