פרשת פנחס - אחדות ע"י ארץ ישראל

אחדות ע"י ארץ ישראל

בפרשתנו פנחס מקבל פרס על המעשה שעשה, אפשר להבין לבד שאם מקבלים פרס מהקב"ה כנראה שזה דבר גדול מאוד! פנחס מקבל ממלך מלכי המלכים - "את בריתי שלום", רואים מכאן את מעלת השלום!!!

הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור של יעקב אבינו שכל אחת מהאבנים אמרה "עלי יניח צדיק את ראשו" והקב"ה איחד את כל האבנים לאבן אחת[1], את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים (כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות. לאחר החלום על הסולם עם הרגלים בארץ והראש בשמים. כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!

הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה ומדינה לעצמה אבל א"י מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!

מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין, ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא מרדכי משבט בנימין.

אחדות היא לא שלילת כל המאפיינים של כל אחד ואחד והפיכת כולם לאותו דבר, צבא שיהיה כולו מורכב מחיל אחד ואפי' יהיו אלו הצנחנים יפסיד בקרב כי אין לו מודיעין ושריון וחיל הים ומטוסים וארטילריה...

הכלה אמונית (הרב מיכאל אבולעפיה): ברוסיה היו 11 זנים של חיטה, לכל זן היה את היתרון שלו, אחד היה מוציא זרעים רבים, שני היה מוציא זרעים עבים יותר, שלישי היה גדל לאורך תקופה ארוכה יותר של השנה וכן הלאה.
יום אחד מצאו המדענים דרך לאחד את הגנים של כולם לזרע אחד רציני ממש וזרעו את כל שדות החיטה רק עם הזרע הזה, אחרי כמה זמן צמחו שדות חיטה מרשימים ממש ונהיה הרבה שמחה וששון…

אבל… אחרי כמה זמן כשפרצה מגיפה היא לא כילתה רק סוג אחד של תבואה אלא את כל מאגר החיטה במדינה כי הכל היה מאותו זן...

אחדות היא ההבנה שכל אחד עוזר למטרה ע"י השוני שלו ואיחוד של כולם למטרה אחת!

בארץ ישראל התכנסו יהודים מכל הסוגים והצבעים ששאפו לעלות אליה במשך 2000 שנה! הארץ היא זו שמאחדת אותנו!

לכן כותבת הגמ' בכתובות (קי:): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה".

כי אלוה זה אומר אחדות, שהיא יכולה להיות רק בארץ, הגלות היא פירוד[2].

אנונימי (אשמח למקור של הקטע הבא):

לא הספקתי להגיד תודה...
ברגעים אלו מתקיימת הלוויתו של הרב זאב קרוב, אביו של אהרון קרוב הקצין שנפצע קשה ב "עופרת יצוקה".
רציתי להגיד לו תודה אישית ולא הספקתי.
הרב זאב ז"ל כתב ספר מדהים על פציעתו של בנו.
כל פעם שיש לי איזה קטרוג קטן על עם ישראל אני פותח את הספר בעמוד 36 קורא ובוכה, קורא ובוכה ומיד חוזר לאמונה שלמה בעמנו הנפלא.
למרות שהדברים קצת ארוכים אני שם אותם פה שגם אתם תבכו ותמשיכו להאמין בעם שלנו.

"הטירוף" מתחיל כולם בשביל אחד 

באחד מתוך אלפי הפקסים שהגיעו לבית החולים נכתב: 
אהרון! אהרון היקר ובני משפחתו 
אנו מאחלים לך רפואה שלמה במהרה 
רפואה הנפש ורפואת הגוף 
לצביה היקרה, מאחלים לך הרבה כוחות 
ושאהרון יחלים ותזכו לבניין עדי-עד מתוך שמחה 
כל עם ישראל .
בשעה שמונה וחצי בערב, כאמור, יצא אהרון מהניתוח והועבר לטיפול נמרץ כללי בבית החולים. מרגע זה חדר ההמתנה לטיפול נמרץ, המסדרון וחדר המדרגות דמו לאולמי כינוסים של משתתפים רבים. הטלפונים הסלולריים והמיילים של המשפחה, של היישוב ושל מקום העבודה שלנו הפכו למרכזייה בינלאומית. 

אלפים, בלי כל הגזמה, הגיעו לבית החולים, ועוד אלפים שלחו מכתבים, מתנות ומה לא. לא מדובר באלפי חברים שלנו, שװדאי הגיעו, דאגו, עודדו ועזרו, כי אם באלפים מעם ישראל, שלא הכרנו אותם ומן הסתם לא נכיר לעולם. ההרגשה מכאן ולאורך חודשים היא שעם ישראל כולו איתנו. 

חודשיים וחצי לאחר פציעת אהרון תשלח לנו בת משפחה מהוד השרון שני ספרים חדשים שהיא הוציאה לאור זה עתה. שני ספרים. עותק אחד מכל ספר. אני פותח את הספרים ומגלה צילומי איכות של ידיעות, מאמרים ותגובות באינטרנט על סיפורו של אהרון. בספר האחד כ-300 דפים, דברים שנכתבו מאז פציעת אהרון ועד לטקס הענקת דרגות הסגן לאהרון. בספר השני כ-100 דפים, מהענקת הדרגות לאהרון  ובמשך שלושה שבועות. לא מדובר בכל המאמרים והתגובות אלא במקצתם בלבד. 
עשרות מאמרים ואלפי תגובות. בקשה לאמירת תהילים ובקשות לדעת אילו פרקי תהילים כדאי לומר. ברכות, עידוד, מחשבות ומה לא. 

"אב יקר איני אדם מאמין ואני שמאלי בנטייתי הפוליטית. אולם בימים אלה אנחנו עם אחד שעומד על המשמר ושומר איש על אחיו. 
בנך ראוי לתואר גיבור ישראל!!! אני גאה לשרת עמו באותו הצבא. הלוואי שנדע גם בימות שלום לחיות עם אותה מסירות ומחויבות הדדית." אורי, תל אביב. 

הגיע פקס לבית החולים: "שמי אסף... ורציתי לחזק את ידיכם ולומד לכם שעל אף היותי חילוני ומרוחק מהדת אני גאה להיות שייך לאותו עם כמוכם..." המכתב ברוח הדברים האלה נמשך ונמשך. ובסופו מספר הטלפון וכתובת המגורים. לא התאפקתי והתקשרתי לאסף על מנת להבין יותר ולהתוודע לכותבים.

או למשל תגובה באינטרנט: "אחי היקר. תושב תל אביב אני... ייתכן שאיננו מסכימים בסוגיה פוליטית כזו או אחרת, אבל זה הבדל אפסי ומאופס בעיני. כי בלבי ובנשמתי אחי אתה. בגבורתך ובגבורת לוחמי ישראל. אתה מאפשר לי ולשכמותי להחזיק את ענף עז הזית ביר אחת, בידיעה כי אגרוף הברזל מכווץ ומוכן ביד השנייה להגן על כל אזרח וילד ברחובות ישראל."

הנה מגיעים זוג מבוגרים עולים ברוסיה ומעטפה בידם: "הוצאנו מהחיסכון 500 ש"ח בשביל הגיבור". אמרו. ניסיתי לומר להם כי אין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם. הם לא נראו כאנשים אשר פרוטה מיותרת מצויה בכיסם. אך הם בשלהם: "אתה לא מבין, הוא יבריא ויצטרך כסף בשביל נופש". לא זוג עולים אחד הגיע ולא שניים אלה עם 500 ש"ח ואלה עם 800 ש"ח. העולים מרוסיה מאמינים שאהרון יחזור מהר לאיתנו ונראה דואגים מאוד לחזרתו לחיים הנורמליים. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש". הרהרתי ולא הצלחתי לעכל. 

זוג צעיר מקריית אונו נעמד לפנינו ובוכה ולא אומר מילה. לאחר זמן הם אומרים חרישית: "תודה רבה לכם" 
"תודה רבה לנו! מה פתאום?"
"תודה רבה שהבן שלכם נלחם למעננו"
שני מבוגרים מאשדוד  מגיעים, מזילים דמעה, מנשקים את ידינו ומתחילים ללכת.  "בואו, תציגו את עצמכם, תשתו משהו," אנחנו אומרים "לא, לא. באנו מאשדוד  רק לנשק את ידיכם".
מקיבוץ בצפון באו לעודד ולהשאיר הזמנה לצימר. "לכשיבריא שיבוא לרענן את נפשו"
"אנחנו כל בו מודים לך. על זה שסיכנת את חייך בשבילנו... אני כל כך מקווה שתבריא מהר כי הגיע לך להמשיך ולחיות חיים מאושרים". עדי. חטיבת יונתן. 

מארצות הברית הגיע יהודי ליומיים לומר לנו כי הוא מוכן לתרום כל סכום שנזקק לו. וגם תייר נוצרי מדרום אפריקה ששמע על המקרה שלח עם מדריכת הטיולים מכתב ומאה דולרים. יהודים מארצות הברית. מאנגליה ומצרפת השאירו טלפונים ואמרו בלי היסוס לאהרון ולצביה: "כשתרצו תבואו אלינו לכמה שבועות. הטיסה. האירוח והטיולים עלינו". 

כך יום וליל. דתיים וחילונים. צעירים ומבוגרים. מארצנו הקדושה ומחו"ל. מבתי ספר ומגני ילדים. מבית ספר תיכון חדש בתל אביב. ומבית ספר אלומות, מבית ספר בטורונטו ומהקהילה היהודית בצרפת ועוד ועוד ועוד. 

נוקקנו לכורסה נוחה לישנים בחדר ליד מיטתו של אהרון. הלכתי לחנות רהיטים לחפש כורסה מתאימה. "אתה אבא של הקצין הפצוע?" שאל בעל החנות. ולא חיכה לתשובתי: "מה אתה צריך?"

"כורסה לא רחבה ונפתחת למצב מאוזן". עניתי. 

'אתה לא יוצא מפה בלי כורסה. חצי מהמחיר עלינו". הוסיף בשמחה ובנחישות. 

"שלום, מדברת... מאילת. אם צריך תרומה עוד לאהרון אני מוכנה לתרום. אני מרגישה שאני חייבת לו". מי את? מדוע תעלי בדעתך לעשות מעשה נדיב שכזה למען זר! האם מדובר באישה שפויה! הרהרתי בלבי. כמה ימים לאחר מכן הגיעה האישה לבית החולים ושוחחה איתנו. "זה כמה לילות שאני מתקשה לעצום עין. אהרון עזב את אשתו על מנת להגן על המדינה שלי. אני מרגישה שאני חייבת לתרום לו דבר חשוב". היא אומרת. ואני שוב חושב ומבין כי איך שהאדם נראה כלפי חוץ זה לא מלמד דבר על המתחולל בתוכו פנימה. 

קצינים בצה"ל אשר אינם קשורים לאהרון מגיעים ומתעניינים. קצין צנחנים ראשי מגיע כמה פעמים במשך השבועיים הראשונים. מחבק ושותק, מחבק ושמח לראות כל בדל של התקדמות. יום אחד אני רואה את עיניו דומעות. אשרי העם שאלה קציניו. 

גם חרדים היו שותפים ל"טירוף". ביום חמישי בערב הגיע אדם מבוגר לבוש בגדי חרדים לחדר ההמתנה בטיפול נמרץ. "תגיד לי, במה אני יכול לעזור? האם אתה זקוק לכסף?" עניתי לו בשלילה ואמרתי: "התפלל", אדם זה הגיע למחרת בשש בבוקר ואמר לי כי לא הצליח לישון וכי התפלל כל הלילה לרפואת אהרון. 

יום אחד הגיעו שמונה בחורים מישיבת פונוביץ בבני ברק, ישיבה שהיא סמל לציבור החרדי.  גם הם מרגישים הזדהות עמוקה ולא יכולים להמשיך כרגיל בלימודיהם. הם באו להביע הזדהות ולהתחבר מקרוב לסיפור של "חתן יוצא מחדרו".

וביום אחר מופיע רב בית החולים ואומר כי הרב קנייבסקי מבני ברק ואשתו מחכים שנבוא והם יברכו אותנו. הרב והרבנית ידועים בציבור החרדי כאנשים המשפיעים בברכתם. הוא לקח את צביה ואותי במכוניתו. הגענו ומצאנו עשרות אנשים מתגודדים ומחכים בפתח הבית. נשים מצד אחד, נכנסות כל אחת בתורה לרבנית, וגברים בצד אחר, נכנסים כסרט נע לקבל עצה או ברכה מהרב. אנו מגיעים ושומעים הכרזה בקול רם: "כולם לצאת,",ובלחש: "אבא של הקצין ואשתו הגיעו". הרב מקבל את צביה ואותי, שואל שאלות: ולבסוף מברך. לאחר מכן אנו נכנסים לחדר הרבנית. היא מחבקת את צביה ומברכת שאהרון יבריא ושיהיו להם צאצאים. היא גם נותנת לצביה ספר של הרב וכותבת הקדשה לאהרון. 

כך ללא הרף, כמעט חודש ימים בבית החולים בלינסון. 
לאחר זמן. הברכות. הנשיקות והתודות עברו גם לרשות הרבים:  ברחוב, בקניות ואיפה לא. "אתה אבא של...?  כל הכבוד, רפואה שלמה" אומרים צעיר וצעירה, זקן וזקנה. 
מה זה הטירוף הזה? אני מהרהר, מה קרה? המדינה השתגעה? האם זה הפצוע הראשון של מדינת ישראל? 
מתברר יותר ויותר כי עם ישראל כולו לא שפוי כל כך. במובן הטוב של המילה.

הייתכן שמקרה החתן היוצא מחופתו הזכיר לכולם כי כל החיילים נוהגים במידה של "אחד בשביל כולם"? האם זה העיר בלב כולנו את המידה של "כולם בשביל אחד"? האם זה הזכיר את הערבות ההדדית ואת שותפות החיים שלנו? 
האם חוזרת התחושה שלמרות כל השוני אחים אנחנו ????

תודה לך הרב זאב קרוב.
אני מקדיש את הדברים הנפלאים האלו שכתבת לעילוי נשמתך היקרה.

יהי זכרך ברוך.

במנחה של שבת אנחנו אומרים: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"!!!

הרב מרדכי אליהו זצ"ל כותב שאפי' כדי לקיים את כל המצוות בתורה דרושה אחדות! כי לא כל אחד הוא כהן, ולא לכל אחד יש שדות או חמור לפדות וכו' אז איך הוא יכול להיות שלם בתרי"ג מצוות? אלא בכח הכלל משלימים את כל התורה כולה.

כותב התומר דבורה שבגלל כח האחדות כל אחד מתוך העשרה הראשונים נחשב לו שגם אם יגיעו אח"כ מאה אנשים הוא מקבל שכר כולם (כי כל אחד מה10 כלול מ10 = 100), וזה רק בזכות האחדות.

בימים אלו במערכה נגד החמאס מתבטאת החברות הנפלאה בעמ"י הממשיכה את החיבור העמוק של מבצע 'שובו אחים', אל תוך האחדות של מבצע 'צוק איתן'!

יה"ר שניכנס לימי בין המיצרים מתוך אחדות נפלאה ונתקן את 'שנאת החינם' שגרמה לחורבן בית המקדש השני, ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשועת עולמים, עם ישראל ישכון לבטח בארצנו הקדושה, ונזכה במהרה לקיבוץ גלויות ישראל לירושלים ולציון בית חיינו ברינת עולם, ועינינו תחזינה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית מקדשנו, אמן!

---

[1] מסופר על אדמו"ר אחד בריא בשר שהוזמן לאיזה מקום והושיבו אותו על כסא נצרים קלוע, רק האדמו"ר התיישב הכסא נקרע והוא נשפך על הרצפה... כשהוא קם אמר אחד האדמו"רים שהיו שם שכנראה קרה לו נס כמו יעקב אבינו, כל החורים רצו שעליהם יישב האדמו"ר והקב"ה עשה נס וכל החורים התאחדו לחור אחד גדול...

[2] האם ידעתם שפעם שכנה בערב הסעודית קהילה יהודית משגשגת? במשך קרוב לאלף שנים (פי שלוש מהזמן בו יש יהודים באמריקה), יהודים התגוררו בנאות המדבר של תַיְמַא, חַ'יְבַּר ויַתְ'רִבּ (שנקראה אחר כך מדינה), בצפון חצי האי ערב. על פי ד"ר חגי מזוז, מזרחן המתמחה בשפה הערבית, באסלאם ובתרבות האסלאם, "הקהילה היהודית בצפון ערב - ערב הסעודית של ימינו - הייתה אחת מהקהילות היהודיות הגולות הקדומות בהיסטוריה של העם היהודי".

הם היו חזקים ועשירים. הם זכו להערכה וכבוד בין השבטים המקומיים בערב הסעודית בשל דתם, תרבותם והשכלתם. הם בנו מבצרים על פסגות ההרים ופיתחו משקים חקלאיים מצליחים. היו להם לוחמים, סוסים ונשק מתקדם, והם חוסלו כמעט לגמרי בתוך כמה שנים.

סיפורם אמור לזעזע כל יהודי.

יהודי מדינה התחלקו לשלוש קבוצות: בני קיינוקאע היו נפחים, חרשי כלי מלחמה וצורפים; לבני נדירהיו מטעי תמרים; ובני קורייזה סחרו ביין. שלושת השבטים היהודיים התקוטטו ביניהם לעתים קרובות. ולפעמים העוינות ביניהם הייתה מתפרצת למלחמה של ממש.

כשמוחמד נמלט ממכה בשנת 622, הוא הגיע למדינה. בהתחלה, הוא כרת ברית עם היהודים, אולם מאוחר יותר, לאחר שלא הצליח לשכנע אותם להכיר בו כנביא ולקבל עליהם את דתו, יחסו כלפיהם הפך לשנאה גלויה. הוא הורה לחבריו לרצוח ולערוף את ראשו של כעב אל אשרף, משורר יהודי וממנהיגי שבט בני נדיר (שבט מגדלי התמרים), וציווה על מאמיניו להרוג את היהודים "באשר ימצאום"².

לאחר מכן כיתר מוחמד את בני קיינוקאע (שבט הנפחים), מתוך ידיעה שבני שני השבטים האחרים לא יבואו לעזרתם. למרות שבני קיינוקאע היו לוחמים מיומנים, הם נחלשו מהמחסור במזון ומים שנבע מהמצור, ונכנעו.

 שני השבטים היהודיים האחרים לא עשו דבר על מנת להציל את אחיהם הנפחים. לאחר הכניעה, מוחמד רצה לשחוט את בני השבט המובס, אולם בן בריתו, עלי עבד-אללה אבן אֻבַּי מנע את הטבח, ובמקום זה הם גורשו לאדרעי (היום בירדן).

מוחמד החרים את נכסיהם של היהודים וכוחו התחזק בזכות השלל שלקח. כשנה לאחר מכן, הוא פנה לטפל בשבט היהודי הבא - מגדלי התמרים. כדי להבטיח שסוחרי היין לא יבואו לעזרת אחיהם, מוחמד כרת עמם ברית.

בשנת 625 הטילו כוחותיו של מוחמד מצור על מעוזם של מגדלי התמרים. כמו השבט היהודי הקודם, גם הם נכנעו למצור. ושוב התערב עבד-אללה אבן אֻבַּי ובמקום לרצוח את היהודים המובסים, מוחמד הגלה אותם לעיר ח'יבר, שעל פי המסורת המוסלמית הייתה מאוכלסת בבני כוהנים יהודיים.

שלוש שנים אחר כך מוחמד כבש את ח'יבר, העיר העשירה ביותר בצפון ערב הסעודית, אך מכיוון שהמוסלמים לא התמצאו בחקלאות, מוחמד הרשה לרוב היהודים לחיות בתור ד'ימים, בני חסות נמוכי מעמד שנאלצו לשלם מיסים מופקעים. בסופו של דבר, החליף השני גירש את יהודי ח'יבר, על פי חוקיו של מוחמד שלא התירו קיומה של כל דת אחרת מלבד אסלאם בערב הסעודית.

נחזור למדינה, סוחרי היין נהנו רק שנתיים ממעמדם בתור היהודים היחידים ששרדו במקום. ואז, בשנת 627, מוחמד עם כוח של 3,000 חיילים, הטיל מצור על המבצר שלהם. לשבט היהודי היו רק 450 לוחמים מאומנים, ומשום שעבד-אללה אבן אֻבַּי מת כמה חודשים קודם, הם ידעו שאיש לא יקום לעזרתם. מנהיגם של היהודים המכותרים הציע שהם יתאסלמו, או שבדומה למצדה יהרגו את נשותיהם וילדיהם, כדי למנוע את חטיפתם ושעבודם, ואז יילחמו במוסלמים עד מותם. היהודים דחו את שתי ההצעות ובקשו להיכנע ולעזוב את מדינה.

מוחמד לא קיבל את הצעתם. שבט סוחרי היין המובס, שסירב פעמיים לעזור לשבטי אחיו היהודיים הנצורים, סבל מהגורל האכזר ביותר. ילדיהם נמכרו לעבדים, הנשים נִתנו לחיילים המנצחים "לשימוש המוסלמים", וראשיהם של הגברים (מלבד שלושה שהסכימו להתאסלם) נכרתו בכיכר השוק. על פי המסורת המוסלמית, דמם של הנרצחים הציף את השוק במדינה.

פרשת פנחס - האחדות תלויה בפה

האחדות תלויה בפה

אור החיים הק' (במדבר כה,יד): "ושם איש ישראל – קשה! ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה בסוף פרשת בלק, ואם התורה כסתה עליהם, כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה עכשיו כן מזכיר את שמם?

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח.

גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב, עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו (פסוק טו) ראש אומות בית אב, ונתעבה במיתה בזויה לעין כל...".

רואים שהתורה מקפידה לא לספר לשון הרע על מישהו או לרכל עליו ללא צורך גדול!

הסיבה שהקב"ה בחר בנו היא כי אנו מקפידים על לשון הרע ונשארים באחדות:

תנא דבי אליהו (זוטא י): "בלעם בא לידי לשון הרע ובקש להחריב את כל העולם כולו באותה שעה נשבע הקב"ה לעמו ישראל שלא ישרה את שכינתו עוד על עכו"ם רק בישראל לבד ושלא ישנה את ישראל בעם אחר ולא יחליפם באומה אחרת".

בלעם היה משורש עמלק שזה הפירוד.

הרב קרליבך: השורש של הפירוד בעולם זה הס"א! עמלק!

כתוב (דברים כה,יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

עמלק הוא זה שעושה את ההרגשה של 'לך' אתה לבד ואין לך מה לדאוג לאנשים אחרים...

תולעת ישראל כוחה בפיה – גם קבלת התפילה תלויה באחדות:

גמ' בב"מ (פה:): "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי [אליהו הנביא היה מצוי תדיר בישיבתו של רבי], יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא [יום אחד היה ראש חודש, שקעה השמש ולא בא], אמרו ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר להו: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב. [ענה להם: איחרתי לבוא כיון שטרחתי להקים את אברהם, ליטול את ידיו, שיתפלל, ואז להשכיבו בחזרה, וכן ליצחק וכן ליעקב] ולוקמינהו בהדי הדדי? [שיקים את שלושת האבות יחד?] סברי: תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. [ישנו חשש שמא יגבירו יחדיו את הרחמים ויביאו את המשיח בטרם זמנו] א"ל: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה איכא ר' חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו, אמר: משיב הרוח, ונשבה זיקא, אמר: מוריד הגשם, ואתא מיטרא. [גזר רבי תענית, אביאו את ר' חייא ובניו, ותפילותיהם נענו מיד] כי מטא למימר מחיה המתים, רגש עלמא, אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? אמרי: אליהו. [מי גילה בעולם סוד זה? אליהו] אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא, אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו. [הביאו את אליהו, והכוהו שישים רצועות של אש, ובתגובה הוא הגיע לבית המדרש, נדמה להם כדוב, והטרידם]".

פרשת פנחס - קרבן תמיד

קרבן תמיד

במדבר (כח,ד): "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"
פסוק זה נאמר בפרשתנו בעניין קרבן התמיד.

מהר"ל[1] (נתיבות עולם נתיב אהבת ריע פרק א): "...בחבור עין יעקב בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וזה לשונו: בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".

מה כל כך מיוחד בפסוק זה, עד כדי כך שהמדרש מכריע כדעה זו ומסיק שפסוק זה כולל יותר מאותם פסוקים שהובאו ע"י התנאים האחרים ("שמע ישראל" או "ואהבת לרעך כמוך")?

עונה המהר"ל: "ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה...".

ישעיהו (מ,לא):

"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ  - יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים

יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ - יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

נחמה ליבוביץ' (דף לתרבות יהודית 11, טבת תשל"ד, והובאו דבריה ע"י הרב אלחנן סמט שליט"א במאמרו בביטאון "מגדים" כ"ד עמ' 66): "פסוק זה מעורר קושיה: בידוע הולכת השירה בתנ"ך בשתי צלעות הפסוק המקבילות מן הקל אל הכבד, והיה לכאורה צריך לומר "ילכו ולא יגעו, [ואפילו אם] ירוצו [בכל זאת] לא ייעפו" ולמה נכתב הפסוק בסדר הפוך?

מצאתי בפירוש להפטרות את הדברים הבאים:

ברגעים שאנו נישאים על גלי ההתלהבות אנו כולנו מסוגלים למעשה גבורה חד פעמי, נוכל להתעלות לגובה, לדהור קדימה. אבל קשה הרבה יותר למלא חובות יום יום, ללכת בתלם גם כשההלהבות הראשונה פגה, כשהועם זיו תפארת החזון, גם כשמכשולים וניסיונות פוגעים בנו. קשה לעמוד באלה בהתמדה בלי לאות. ולכן צדק הכתוב: "ירוצו [בדהירת התלהבות] ולא ייגעו", אבל גם כאשר יהיה עליהם ללכת, להמשיך ללא דהירה – "לא ייעפו".

אם כן: מן הקל אל הכבד!" 

לאור זה ניתן להסביר את החשיבות הגדולה שמצא שמעון בן פזי דווקא בפסוק המצווה על קרבן התמיד:

דווקא במציאות השיגרתית השוחקת כל כך, מוטלת על האדם החובה להדגיש ולהרגיש את המחויבות שלו למעשים הקבועים והיומיומיים ולראות בהם פסגה ואתגר לא פחות מאשר מעשים חד פעמיים, גבוהים ככל שיהיו.

בחסידות מוסיפים שמה שאתה צריך לעשות עכשיו – לא רק שזה חשוב אלא זה הדבר היחיד שקיים!!!

מה היום הכי חשוב בשנה? היום!!!

מה הדבר הכי חשוב בעולם? הדבר אותו אני צריך לעשות עכשיו.

יום כיפור לא מעניין אותי עכשיו, עכשיו הכי חשוב לי היום הזה.

הכי חשוב בעיני המעשה האחד- הכבש אחד - שמוטל עלי לעשות כעת.

אותו מעשה אחד שניצב לפני, אותה תפילה שעומדת לפני.

אותם צריך לעשות כאילו אין עוד דברים אחרים בעולם.

ר' נחמן[2] (תורה רע"ב על הפס' בתהלים צ"ה: "היום אם בקולו תשמעו"): "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו - היום דווקא והבן".

ר' נחמן מסביר לנו שתפישת הזמן שלנו היא זו שמכבידה עלינו, ואם נשנה אותה הכל יהיה יותר קל והרבה יותר פשוט...

בלי לשים לב, אדם סוחב על הלב שלו את כל מה שקרה לו, ואת כל מה שהוא חושב או משער, דואג או מקווה שיקרה לו, וזה משקל מאד כבד.

כל כך כבד, שכבר כשהוא קם בבוקר הוא כבר עייף, ואין לו כח להתחיל את היום ואין לו כוח לעשות שום דבר.

כבד עליו החיים, כבד עליו המשימות של החיים, כבד עליו להשתנות מבחינה רוחנית, כבד עליו להפסיק לעשות מעשים רעים, כבד עליו להיות בן זוג, כבד עליו להיות אבא, כבד עליו ללכת לעבודה, כבד עליו להחזיר את המשכנתא, הכל כבד עליו.

הוא גם לא מאמין שהוא יצליח לעשות מה שמוטל עליו, הרי הוא כבר ניסה ונכשל כל כך הרבה פעמים, ומי יודע עוד כמה יהיה לו קשה בהמשך.

באופן כזה מה שכבר עבר, ומה שעוד עתיד לעבור, יושב על הלב של האדם וחונק אותו עוד לפני שהוא התחיל בכלל לעשות משהו. וזה באמת כל כך מעייף, כאילו הוא כבר עשה עולם ומלואו.

אבל העבר הרי באמת כבר לא קיים. וגם העתיד איננו.  הם קיימים רק במוח שלו.

אנחנו לא חייבים לסחוב את המשקל העודף הזה על המוח או בלב. זה לא נותן כלום, זה רק מעייף ומכביד ומחליש. זה רק דמיון.

מי אמר שהדברים בעתיד יהיו כמו שהוא מדמיין. המציאות יכולה להיות שונה לגמרי.

דוד המלך אומר בתהלים: "היום אם בקולו תשמעו" - יש לך רק את היום, לא צריך לחשוב מיום לחברו, לא צריך לחשוב על מה שהיה ועל מה שיהיה.

בחור יהודי צעיר גויס לשרת בצבא הרוסי, ונשלח לשרת באזור הצפוני והקר. בליל שבת אחת, בקור עז ומקפיא, הגיע תורו של הבחור לשמור על המחנה. בבקתת השומר מונח היה תמיד מעיל צמר עבה ומחמם במיוחד, מתאים לקור המקפיא שבחוץ, כל חייל היה לובש את המעיל במשמרת שלו ומשאיר אותו לבא אחריו. הבחור שלנו רצה גם הוא ללבוש את המעיל. אבל הופ, יש בעיה.

החייל הקודם סיים את המשמרת, פשט את המעיל ותלה אותו על ענף שהשתרבב מעץ סמוך. הבחור שלנו שהיה גם תלמיד חכם, ידע שההלכה אוסרת עליו להוריד את המעיל מהעץ בשבת.

אז מה עושים?

מצד אחד, מצוות התורה אוסרת עליו להוריד את המעיל. מצד שני הקור המצמרר.

נכון, כמו כל אחד אחר גם הבחור שלנו ידע שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל הוא לא היה משוכנע שמדובר בפיקוח נפש. נכון, קר, לא הכי נעים. אבל בכל זאת יש לו מעיל, קצת פחות עבה קצת פחות מחמם. אולי זה לא הכרחי, אולי הרצון הטבעי להתפנק הוא זה שמניע אותו לעבור על ההלכה.

החליט הבחור להמתין קצת. רק חמש דקות.

חמש הדקות עברו בשלום, אף אצבע לא קפאה, כל שרירי הגוף עבדו כמו שצריך. והוא החליט שאפשר לחכות עוד חמש דקות. הוא היה משוכנע שאין סכנה בחמש דקות אלו, והוא המתין.

חלפו להם כך, חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד חמש דקות. ובכל פעם דחה הבחור את הורדת המעיל מהעץ בעוד חמש דקות. היה לו קצת קר, התחושה לא הייתה הכי נעימה, והרוח הקרה שצלפה בפנים לא הוסיפה לתחושה הנעימה, אבל בכל זאת מבפנים הוא הרגיש טוב, הסיפוק על שמירת ההלכה מילא את לבו, והוא המשיך להמתין עוד חמש דקות.

ועוד, ועוד, ועוד. רק חמש דקות.

עד הבוקר. עד שהתחלפה המשמרת. הוא הצליח להחזיק מעמד, בריא ושלם בלי המעיל שתלה על העץ.

היה כדאי לחכות.

(לבחור הזה, אגב, קראו רבי יעקב ישראל קנייבסקי, מי שלימים התפרסם כצדיק ותלמיד חכם גדול, וידוע בכינויו ה'סטייפלר', נפטר בשנת תשמ"ה).

התורה אומרת: "לא טוב היות האדם לבדו...".

אז מה כן טוב? להיות עם אשה... (הרצי"ה היה קורה לדור המדבר דור של רווקים כי עניין אותם רק להשלים את עצמם...)

"מצא אישה מצא טוב"!

מובא בשם חכמי המוסר שאדם לא מתחיל לעבוד על המידות עד שהוא מתחתן, כי מהחתונה מתחילה עבודה יומיומית סיזיפית, רגע רגע, שעה שעה, וכשמגיעים הילדים אז אין לך יום ואין לך לילה...

רק מתי שיש לך בן זוג צמוד אתה מתחיל לעבוד על השגרה הזאת...

כי כדי לבנות צריך עבודה קשה יומיומית!!!

במהלך בניית ביתו של הרב דרור אריה ביישוב נטע המוקם והולך, עלה צורך בחיבור זמני לחשמל. לפני פסח נסע הרב דרור מביתו בשדרות לחברת החשמל באשקלון וחיפש מאן דהוא שיעזור לו בכך. הוא נקלע לחדרו של סגן מנהל המחוז, איש 'חרות', וכאשר הלה שמע שהרב דרור התגורר בכפר דרום בגוש קטיף, ניסה לעזור לו במאור פנים והפנה אותו לפקיד האחראי על חיבור החשמל.
"אין כרגע חשמל. נחבר שבועיים אחרי פסח", אמר הפקיד.
"אולי אשלם מראש", הציע הרב דרור, "וכשיהיה חשמל תחברו אותי?"
"הקופה סגורה", אמר הפקיד, "תבוא אחרי פסח". 
לאחר שפסח חלף עבר לו התקין החשמלאי ארון חשמל זמני והרב דרור ביקש ממנו שישלח את הטפסים בפקס לפקיד והוא ישלם את החיוב דרך האינטרנט. החשמלאי שלח את הטפסים בפקס. הרב דרור התקשר לפקיד לוודא שהפקס הגיע, והלה אמר: "לא פקס ולא יער. תשלח שוב".
הרב דרור שלח בעצמו את הפקס וכאשר טלפן לפקיד לא היה מענה. עבר יום ועוד יום, הרב דרור החל להיות עסוק בתלמידיו ושכח להתקשר לחברת החשמל.
בשבת התארחו בביתו חמיו וחמותו. בליל שבת ביקשה חמותו ספר קריאה מעניין לפני השינה. הרב דרור הציע לה את סיפורי קרליבך, באומרו "יש שם דברים נהדרים". 
בשבת בבוקר, כאשר חזר מהתפילה, חמותו עדיין קראה בספר ואמרה: "תקשיבו. יש כאן דבר נחמד: הרב קרליבך שואל חתן וכלה מתחת לחופה 'אתם יודעים מדוע שוברים כוס מתחת לחופה?', ועונה 'ללמד שקשה מאוד לבנות וקל מאוד להרוס'..."
הדברים חדרו כחץ ללבו של הרב דרור. 
ביום רביעי התקשר הקבלן לרב דרור ונזף בו: "נו, מה עם החשמל?!" הרב דרור תפס בראשו. איך שכח מכל זה לגמרי?! והקבלן המשיך בדבריו: "אתה גר בשדרות. סע כמה דקות לאשקלון ותגמור את הסיפור".
הרב דרור עלה לרכבו ולפתע עלה בדעתו שכאשר יגיע לפקיד מחברת החשמל ישאל אותו: "למה שוברים כוס מתחת לחופה?", ואז יאמר לו שבתוך שבוע ימים החריבו את גוש קטיף, הרסו חבל ארץ שלם, וכעת אחרי שבע שנים, דבר כה פשוט כמו התקנת חשמל סובל מעיכובים רבים כל כך...
הוא הגיע למשרדי חברת החשמל בשעה שתיים, בידיעה שקבלת הקהל נמשכת עד שתיים וחצי. כאשר הגיע לחדרו של הפקיד הממונה על החיבור, ראה שלט מתנוסס "קבלת קהל היום עד שתים עשרה". הרב דרור הרגיש שסבלנותו פוקעת וגמר בליבו שלא יצא מהמקום בלי חשמל ויהי מה. הוא החל לחפש אנשים שעשויים לעזור לו, הכניס את ראשו לחדרים השונים, עד שהגיע לחדר גדול שבו עמדו שני גברים ושתי נשים. לאחר ברכת שלום, שאל אותם בלי הקדמות: "אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?"
הם נשאו את עיניהם לעברו, הביטו זה בזה בתדהמה, ואמרו "מה אמרת?"
"אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?", חזר על דבריו.
"קח כיסא ושב!", הורה לו פקיד גבה קומה.
"מה שב?!", קרא הרב דרור, "אני צריך חשמל!"
"תקבל", ענה.
"מחר", אמר הרב דרור.
"מחר", הבטיח הלה, "קח כיסא ושב!"
אז הבחין בבחורה שיושבת ופניה מעידות על בכי ממושך וכעת התחלפו להבעת הפתעה מלווה בצחוק.
"נו, למה שוברים כוס?", שאלו כולם במתח.
"ללמדכם שקשה לבנות וקל להרוס. זה מסר חשוב לחתן ולכלה", ענה הרב דרור.
"תשמע", אמר הגבוה, "שמי חיים לוי ואני מנהל מחוז אשקלון בחברת החשמל, והבחורה הזאת היא המזכירה שלי שהתארסה לא מזמן. היום היא הגיעה לעבודה בפנים נפולות ואמרה בבכי: 'גמרתי עם הבחור הזה. ביטלתי את החתונה'. במשך שבע שעות אנחנו מנסים לשכנע אותה לחזור בה. ופתאום נכנסת כמו רוח סערה, ובלי לדעת כלום אתה שואל בצעקה: "אתם יודעים למה שוברים כוס מתחת לחופה?'. באת משמיים! בוא תיכנס אלי למשרד..."
הרב דרור נכנס למשרד המנהל ואמר: "תקרא לבחורה ונדבר על ליבה".
המזכירה נכנסה והרב דרור שאל: "קבעתם תאריך?", "כן". "יש אולם?", "כן". "יש רב?", "לא". "תקשיבי. כנראה שלא באתי לכאן לחינם. תצאי מהכעס. אני אחתן אתכם. תתקשרי לבחור ותודיעי לו שיש רב ושמתחתנים".
הבחורה, דומעת ומבולבלת, הנהנה בראשה לאות הן.
המנהל לא השתכנע וביקש: "תתקשרי אליו ותגידי לו שיבוא הנה לפגוש את הרב". "הרב בטח ממהר", אמרה, "הרי הוא בא רק בשביל החשמל". "אני אסדר לו את החשמל", אמר המנהל, "הוא שותה איתי עכשיו כוס קפה, ואת תתקשרי לבחור שיבוא מיד".
הבחור הגיע ונערכה סולחה. הבחורה הבטיחה שתלך להדרכת כלות מעמיקה אצל חמותו של הרב דרור, וסוכם שבכ"ח בתשרי ישברו כוס מתחת לחופה.
ובדרך אגב יסופר כי למחרת חובר החשמל בביתו של הרב דרור.

---

[1] בשם הרב דב כהן.

[2] הרב ארז משה דורון.