מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר
נעמיק מעט[1] בעניין סיפור המגילה. ישנם
הרבה אופנים להתבונן במגילה, אך בפשטות ניתן לראות את המגילה כמספרת את סיפור
העתקת השכינה מארץ ישראל לאומות העולם - כיצד עברה מלכות ישראל לשכון אצל אומות
העולם דרך דמותה של אסתר המלכה.
קריאת המגילה מעלה בעיה: ישנם שני
יהודים טובים העמלים לטוב, מרדכי ואסתר, ואילו בסוף הסיפור נאמר: ״כי מדדכי היהודי
משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים״ (י,ג). והשאלה היא היכן אסתר? מה עלה בגורלה?
המגילה, באלגנטיות, מוחקת לגמרי את קורותיה של אסתר והדבר צורם; במיוחד לאור הדגשת
גורלו הטוב של מרדכי. אסתר פשוט נשארת אצל אחשוורוש.
סיפור המגילה הוא למעשה גם סיפור
הטרגדיה האישית הגדולה של אסתר שעל שמה קרויה המגילה - היא אבדה ואיננה.
הרי אמר לה מרדכי: ״כי אם-החרש תחרישי
בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו״ (ד,יד). ואכן
אסתר הלכה אל המלך, התחננה, ורווח והצלה עמד ליהודים לא ממקום אחר אלא על ידה. אלא
שהיא למרות זאת אבדה... כפי שאמרה, ״וכאשר אבדתי אבדתי״ (שם,טז). מזעזע!
ואם לא די בזה, נאמר: ״ותלבש אסתר מלכות
ותעמוד בחצר בית-המלך הפנימית״ (ה,א), ועל כך אומרים חז״ל (בראשית רבה נו,א) ״לבשה
מלכות בית אביה״. בית אביה הוא בית שאול המלך, כמתואר בייחוסה בתחילת המגילה, כלומר
אסתר מוסרת את מלכות ישראל לאחשוורוש! זהו מחיר ההצלה מידי המן׳.
דבר זה מפורש במסכת מגילה (י,ב) וכך
מבאר זאת המהר״ל (אור חדש עמ' סה):
"ר׳ אבא בר עפרון פתח לה פיתחא
להאי פרשתא מהכא..."
כאשר רצה להסביר את מגילת אסתר, היה
מסביר את כל המגילה כהתקיימותו של פסוק אחד בספר ירמיהו (מט,לח), שהרעיון הטמון בו
הוא שהוליד את כל סיפור המגילה: ״ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם ה׳״.
עילם היא פרס ובירתה - שושן, ככתוב בדניאל: ״ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה״
(ח,ב).
ממשיך המהר״ל: "׳מלך׳ - זה ושתי,
ו׳שרים׳ - זה המן ועשרת בניו. פירש כי גם דבר זה היה סיבה למעשה המגילה כי כאשר
גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי - גם ה׳ יתברך היה עמהם עד שנאמר כי כסא
מלכותו היה בעילם כמו שקודם מלכות ישראל היה כסא מלכותו בירושלים - עכשיו נאמר כי
כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל".
הקב״ה שוכן עתה בשושן הבירה אצל
אחשוורוש. השכינה בעצם אבודה, כלואה אצל אומות העולם. מזעזע!
שכינתא בגלותא
מדברי חז״ל (ע"פ מגילה טו,ב) למדנו
שבכל מקום שנאמר כמגילה ״המלך אחשוורוש״, הכוונה למלך אחשוורוש, ובכל מקום שכתוב
״המלך״, הכוונה למלכו של עולם. והרי אין זה פשט הכתוב!? אלא הכוונה לכך שמלכו של
עולם מולך מכאן ואילך דרך המלך אחשוורוש, כלומר השכינה כלואה אצלו.
שואל המהר״ל מפראג (בנר מצוה עמ' יח וגם בנצח ישראל פרק כא) לגבי מניין ארבע מלכויות, בבל,
פרס, יוון ורומא, שדרכן כידוע (ילקוט שמעוני בראשית א,ב ד"ה: 'ריש לקיש')
עוברת ההיסטוריה - מדוע אין אנו מונים גם את מלכות ישמעאל, שהרי גם מלכותו גדולה?
ועונה: כי אנו מונים רק מלכויות שקיבלו
את כוחן מישראל, וכיוון שישמעאל לא קיבל את כוחו מישראל, אינו נמנה עליהן.
עתה יש לשאול, כיצד בכלל עוברת מלוכה
למלכות אחרת?
תשובה: דרך נצר נקבי של בית המלוכה
הקודם.
לדוגמה: כיצד אחשוורוש מאמץ לו את מלכות
בבל? דרך נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל, הלוא היא ושתי.
וכיצד עברה המלכות מפרס ליוון? אלכסנדר
מוקדון כבש את מלכות פרס והרג את המלך הפרסי האחרון דריווש השלישי(קודומנוס) ולאחר
מכן לקח לאישה את בתו סטטירה. מכאן ואילך נוסדה התרבות ההלניסטית.
האחרונה למלוכה ההלניסטית, היורשת של
אלכסנדר, הייתה קליאופטרה מלכת מצרים. היא נישאה ליוליוס קיסר ואחר כך לאנטוניוס,
שליטי רומא.
בעולם העתיק זה היה מובן מאליו שכך
מעבירים מלכות למלכות אחרת - וכל הכוח הזה בא מישראל בסופו של דבר, שהרי המלוכה
הגיעה לבבל דרך כיבוש בית המקדש שהיה בחזקת ראיית ערוותה של ציון: ״כל-מכבדיה
הזילוה כי-ראו ערותה״ כי-ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא-יבאו בקהל לך״ (איכה
א,ח, י), כלומר ביאת המקדש היא כביאת עריות. (שבועות ב, משניות ג-ד, מסמיכות
העניינים של ביאת מקדש ונידה).
לפי זה מובן מדוע נאמר במדרשי גאולה
מסוימים, כגון ׳מדרש זרובבל׳ (אוצר המדרשים עמ' 158-161), שבזמן הגאולה צריכה
להיות אישה שתנהיג את עם ישראל. אישה זו תביא את תמצית הלשד של אומות העולם לישראל
מחדש. על ידי חיבור אל המעצמות הגדולות של רומא היא תביא את כוחה לישראל. אילו
מעצמות יש ברומא? רוסיה ואמריקה. לדוגמה: אישה כזו יכולה להיוולד ברוסיה, לגדול
באמריקה, לשאוב מהם בחזרה את כוח המלכות ולהתמנות לראש ממשלה. זהו בעצם המשך סיפור
המגילה.
ממשיך המהר״ל ואומר:
"והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם
כך היו כלים בגלותם תחת האומות".
אין לך ארץ בעולם שאליה לא גלו יהודים,
אבל הקיום היהודי האינטנסיבי היה אך ורק בארצות האסלאם והנצרות. היהודים יכלו
להתקיים רק במרחב תרבותי-דתי שהיה ׳קרוב למשפחה׳, בטריטוריות של עשו וישמעאל. אלו
הן הארצות שבהן שורה השכינה בזמן גלותם של ישראל. מחוץ למרחב הזה, אנחנו בתוך
הגויות ממש - והגויות מבוללת, היא בולעת את ישראל.
וכך אומר המהר״ל:
"... והכל הוא שלא יניח את ישראל,
שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות. רק כי ה׳ יתברך עמהם והשגחתו עליהם. לכך פסוק
זה הוא הבטחה לישראל: ׳כי שמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים׳ בשביל כי ה׳
יתברך - השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד אשר מאביד מלך ושרים מהם אשר הם מצירים
אותם".
למשל, במראה הסנה. משה רבנו רועה את צאן יתרו, ורואה מרחוק את הסנה בוער באש והסנה איננו
אוכל: ״וייאמר משה אסרה-נא ואראה את-המראה הגדול הזה מדוע לא-יבער הסנה״! (שמות
ג,ג).
מה יש לו למשה להבין מקרוב שלא הבין
מרחוק?
אומר הנצי״ב מוולוז׳ין (׳העמק דבר׳ על אתר) שכאשר ראה משה את הסנה הבין מיד כי הסנה הוא עם
ישראל, ואף הבין שהאש הבוערת בסנה הן הצרות שהגויים עושים לנו בגלות. אך עדיין דבר
אחד הטריד אותו, אם הסנה איננו אוכל, ממה ניזונה האש? אם חומר הבעירה איננו הסנה,
משמע שיש דבר אחר המבעיר את האש.
את זאת הלך משה לבדוק מקרוב: ״וירא מלאך
ה׳ אליו בלבת-אש מתוך הסנה״ (שמות ג,ב), ואז הוא הבין שמה שנותן כוח לגויים
לעשות צרות ליהודים בגלות זו השכינה ששורה אצלם.
מי נתן את הכוח לאומות העולם להצר
לישראל? השכינה. ומדוע השכינה שורה שם? משום שכל מקום שיש בו שישים ריבוא של ישראל
- שכינה שורה שם (ע"פ מדרש הגדול וישלח לב,ג) אולי משום כך ביקש משה שלא תשרה
שכינה על אומות העולם (בבא בתרא טו,ב)[2].
ממקום אחר
אפשר להבין זאת גם מן האזהרה שמזהיר
מרדכי את אסתר: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״
(ד,יד). לכאורה זה מצוין, הנה יעמוד רווח ותהיה הצלה! מדוע הוא מתעקש שדווקא אסתר
תעשה זאת? מכיוון שמרדכי יודע שאלמלא כן יעמדו הרווח וההצלה ״ממקום אחר״. ׳מקום׳
הוא כנוי לקב״ה. לפי זה, ״מקום אחר״ זהו הצד האחר של הקב״ה, מה שרגילים לכנות
ה׳סיטרא אחרא׳. כלומר מרדכי אומר לאסתר: או שתלכי למלך או שההצלה תבוא בדרך אחרת,
וזה עלול להמיט עלינו שואה איומה.
אסתר מסכימה להיות זו שעל ידה תבוא
ההצלה, אך אומרת: אינני יכולה לפעול לבד - ״לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן
וצומו עלי ואל-תאכלו ואל-תשתו שלשת ימים... ובכן אבוא אל-המלך״ (ד,טז). כלומר אם
תהיה אחדות בתוך האומה ניתן למנוע את השואה.
זה אחד מהדברים שמגילת אסתר באה ללמדנו,
שישנן סיטואציות היסטוריות שבהן עמלק יכול להרע, אבל אין הכרח שהוא יפגע. השואה
היא אפשרית אבל לא הכרחית כי ניתן למונעה. מתי השואה אפשרית? בכל פעם שגאולה
מתחילה אבל טרם מגיעה לסיומה. למשל, בני ישראל יצאו ממצרים, אך טרם הגיעו להר
סיני. ברווח הזמן הזה יכול עמלק להופיע.
בימי זרובבל החלו לבנות את המקדש אבל לא כולם
שבו ארצה, ואז באו ימי אחשוורוש שבהם עמלק יכול לנסות לפגוע.
כמו כן בימינו, הצהרת
בלפור ניתנת אבל מדינת ישראל עדיין לא קמה, וזה הזמן שבו עמלק יכול לזרוע הרס.
פגיעת עמלק ניתנת למניעה אם יש אחדות בתוך העם היהודי. לכן אמרה התורה: ״זכור את
אשר-עשה לך עמלק״ (דברים כה,יז), ״זכור״, כי אם תשכח, כאשר הוא יופיע לא תדע כיצד
להתמודד עמו. זכור איך ומתי הוא בא: ״אשר קרך בדרך״ (שם. יח). ״בדרך״, בטרם תגיע
אל מטרתך, זה הזמן שבו הוא יכול לפגוע בך.
ניתן לומר שתהליך שיבת ציון הוא הכרח
היסטורי בלתי ניתן לביטול, כי הקב״ה הבטיח. אבל תופעות הלוואי המתלוות לשיבת ציון,
כמו האפשרות של שואה, אינן הכרח היסטורי; זו אפשרות שניתנת למניעה ע״י שותפות
האומה במסירות הנפש של אסתר.
לסיום, נוסיף את דבריו של הרב ברויאר
בספרו ׳פרקי מועדות׳ (עמ׳ 611-612):
סיפור המגילה ׳מסודר׳ היטב. הקב״ה דאג
שמרדכי ישב בשער המלך; הוא סידר שאסתר תילקח כמלכה; שמרדכי יהיה האיש הנכון במקום
הנכון, כדי לגלות את מזימת בגתן ותרש, ושפעולתו תירשם בספר דברי הימים למלך. כמו
כן דאג הקב״ה שהמלך ישכח זאת, כך שהידיעה תיגנז ותתגלה בזמן הראוי. הכול היה
מתוזמן היטב, מלבד ׳טעות׳ אחת: שהמלך לא קרא לאסתר שלושים יום. לכאורה אין הדבר
מסתדר, כביכול הקב״ה ׳שכח׳ פה פרט חשוב. הלוא הוא היה יכול ׳לסדר׳ שהמלך יבקש את
קרבתה של אסתר באותה השעה. מדוע נדרש שתהסס ללכת אל המלך, שתסכן את נפשה במעשה?
אלא שזהו כנראה אחד היסודות של הגאולה: הקב״ה מסדר את הכול מלבד דבר אחד - מסירות
הנפש של הנגאל. תמיד נדרשת החלטה של מסירות נפש, כדי שכל המערכות שהונחו על ידי
הבורא תפעלנה בגאולת ישראל.
לכן אומרת אסתר: ״לך כנוס את כל
היהודים״ לפני שמישהו אחר יכנס אותנו בעל כורחנו, בדרך הקשה. אחדות האומה היא
שמצילה ומושיעה.
[1] הרב אורי שרקי בעוד
מועד עמ' 164
[2] בנוסף, עצם זה
שישראל נמצאים אצלם נותן להם שפע גשמי ורוחני, מי יודע היכן העולם היה ללא היהודים
שהתפזרו בתוכו 2000 שנה והפרו אותו בכשרונותיהם.
דוגמא אחת מיני רבות: במהלך מלחמת העולם השנייה,
ניסה הצי האמריקאי להחליט ולקבוע היכן הם צריכים לשריין ולמגן את המפציצים שלהם,
וזאת לאור האבדות הקשות שספגו ובכדי להבטיח שהמטוסים יחזרו הביתה בשלום.
הם בחנו כל מטוס שחזר מגיחה וסימנו
היכן נפגע.
לאחר בחינה של מאות מטוסים הם ביצעו
ניתוח סטטיסטי של הנתונים וקיבלו את התוצאות הבאות המופיעות בתמונות.
בהתאם לנתונים, היה ברור לכל בר דעת כי
נדרש למגן ולשריין את הכנפיים הקידמיות, הכנפיים האחוריות ואת מרכז גוף המטוס, שכן
אלו האזורים בהם היו מרב הפגיעות.
בראש צוות הניתוח הסטטיסטי עמד
מתמטיקאי יהודי שהצליח לברוח מצפורני הנאצים ולהגר לארה״ב בשם אברהם ולד (Abraham Wald).
מר אברהם ולד חלק על המסקנה לפיה יש
לשריין אזורים אלו.
לטענתו נדרש לשריין טוב יותר את אזור
האף, המנועים ואמצע גוף המטוס, וזה בניגוד גמור לכל הנתונים שנאספו עד כה.
אלא שמר וולד הבין מה שאחרים לא השכילו
להבין.
המטוסים נורים גם באיזורים אלו, אבל
אלו האיזורים הקריטיים ועל כן הם לא מצליחים לחזור הביתה ומתרסקים.
מה שהצי חשב שהוא עושה זה לנתח היכן
המטוסים סובלים את הנזק הגדול ביותר.
מה שהם עשו בפועל היה לנתח היכן המטוס
יכול לספוג את הנזק המירבי ביותר, ועדיין לשוב הביתה בשלום ללא כישלון קטסטרופלי.
כל המקומות שלא נפגעו? המטוסים נורו
בהם, התרסקו ולא שבו חזרה.
במקום לבחון את כל המדגם הם בחנו רק את
הניצולים.
כמובן שבעקבות המחקר המטוסים מוגנו
היכן שבאמת נדרש מיגון ושיעור המטוסים שצלחו את הקרבות עלה דרמטית.
המחקר של וולד הוביל להכרה בטעות
מחשבתית שכולנו עושים כל יום, ״הטעיית הניצולים״ survivorship bias
על קצה המזלג, אנו מסתכלים רק על
המקרים המצליחים ולא בוחנים גם את הכשלונות/חוסר ההצלחות.
למי שרוצה לקרוא ולהבין יותר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!