שבת הכתר – דרשה מהבית
✡ משפחת בית הרמב"ם
האהובה ❤
לפני טו"ב שנים בדיוק הוקמה
הקהילה, והושתתה על אבני היסוד של אהבה, דיבוק חברים, דבקות הבורא, תפילה בחום
ושמירת מנהגי ישראל בדביקות...
לפני מנין שנים זכיתי להצטרף
למשפחה הזאת, ומאז השבת במחיצת הקהילה החייתה אותי ונתנה לי כח לעוד שבוע של קידוש
החומר.
השבת, בצער רב אבל בהחלטה שלמה
וגמורה החלטנו הגבאים ואנכי לסגור את בית הכנסת, ביתה של הקהילה.
זה נראה לכאורה ההיפך מלהתקהל, ההיפך
מחיבור לקהילה, אבל באמת באמת דווקא ההתבודדות שגזרנו על עצמנו היא כולה יחס של
כבוד לקהילה.
מחלת הכתר לא מסוכנת במיוחד לילדים
ולצעירים, אבל בקרב הזקנים והחולים אחוזי התמותה העולמיים מבהילים.
החשש של החברה כולה הוא דווקא על השכבה
הזו של האוכלוסייה.
אם מערכת הבריאות תקרוס יהיו אלו הזקנים
והחולים שישלמו על כך בחייהם ח"ו.
דווקא הבידוד שאנו גוזרים על עצמנו
כולו ביטוי לאכפתיות שלנו ולהבנה שעלינו לשמור אחד על השני ככל יכולתנו, כאיש אחד
בלב אחד.
בזמנים כאלו אנו לומדים שלהיות יהודי זה
לעשות את רצון ה' בשלמות!
כשה' רוצה אנחנו מתקהלים,
כשה' רוצה אנחנו מתחזקים פנימה נר איש
וביתו.
בשני המקרים אנחנו מקיימים את מצות
ה'!
בזמנים אלו חשוב יותר מכל, ליצור קשר עם הילדים, לבנות זוגיות אמיתית עם האשה, לגבש את המשפחה,
לבנות סדר יום מועיל ומקדם בשבת ובחול.
להסתכל שמאלה וימינה מי צריך את העזרה
שלנו ובאיזו צורה.
להתקשר ולעשות שיחות וידאו עם המשפחה
המורחבת, החברים, ובעיקר האנשים המבוגרים או הבודדים.
חשוב ביותר, להוסיף לימוד תורה
ותפילה מעבר לרגיל בשביל שהקב"ה יעזור לנו להפוך את הצרה לרצה, ולצאת מהחושך
לאור גדול אורו של עולם הוא בית המקדש, בית הכנסת של כל היקום!
התבוננות
אחד נעמד על כיסא באמצע כיכר בניו-יורק ומדבר בעברית. למי הוא מדבר? לישראלים! איך אני
יודע? מי אמר? פשוט, רק הם מבינים אותו... כך, אומר החפץ חיים - כשיש זעזוע בעולם,
למי הקב"ה מדבר? למי שמבין אותו... לאנשי אמונה. למי שמחפש להבין מה ה' רוצה
מאתנו.
הרב קוק
(אורות, ישראל ותחייתו, י"ב): "הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל
בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי
המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים... לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף,
מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים... - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם,
תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם".
מסל"ש (פ"ב):
"הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות
בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם
הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו
מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי.
והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה). תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה
מתכוין... להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת
כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם".
מה ההפך מיראת שמים? לא 'פורק עול'...
שמות (ט,כ-כא):
"הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס
אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ,
אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה".
רואים שההפך מיראת ה' זה אדם שלא
מתבונן ולא שם אל ליבו מה ה' רוצה ממנו!
יכול להיות שהוא הולך לבית הכנסת ולומד
ומתפלל אבל הוא לא יושב ומתבונן איך להוריד את זה לחיי המעשה, לעבודת ה', להתנהגות
היומיומית!!!
חידושי הרי"ם: למה ר' עקיבא נהיה מה שהוא נהיה? כי הוא התבונן! הוא
ראה אבן שנשחקת על ידי המים והוא לא רק העלה את זה לווטסאפ שכולם יראו כמה זה
יפה... אלא הוא ישב והתבונן איך מים יכולים לשחוק אבן קשה? אלא כנראה שאפילו דבר
רך אם הוא יפול הרבה פעמים על דבר קשה בסוף הוא יכניע אותו!
וישר לקח מזה מסקנה אישית לעבודת ה'
שלו!!!
אבות דרבי נתן (ו,ב):"מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה
רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר
ודם".
מי מתנהג בדיוק הפוך? חיאל בית האלי שבנה את יריחו למרות קללת יהושע בן נון
ובניו מתים אחד אחרי השני והוא חושב שזה מקרה!!!
מלכים א' (טז,לד):
"בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ
יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר
בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".
מלבי"ם (שם): "והגם שראה שקללת יהושע נתקיימה באבירם בנו לא
שת לבו גם לזאת ותלהו במקרה עד שבשגוב צעירו הציב דלתיה". אולי זו
איזו מחלה גנטית...
המילה 'לב' כתובה בפרשת ויקהל
14 פעמים!!!
משה רבינו מחפש אנשים שמתבוננים בכל
דבר בעולם איך הוא קשור לעבודת ה' והולכים ליישם את זה!
רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל
שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב
חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה
בחצות.
בפורים התחיל להיות מורגש אצל כל
עמ"י ענין הקורונה וצריך להתבונן קצת מה אנחנו יכולים לקחת לעבודת השם
מהמאורע העצום הזה החובק את כל הגלובוס...
שבת
שמות (לה
א-ג): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת
יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן, לַה'...".
'עדת' לשון עדי - במעמד הר סיני כשאמרו ישראל נעשה ונשמע באו המלאכים והניחו שני
כתרים על ראש כל אחד ואחד אחד, כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשעשו העגל אמר
הקב"ה למשה לך רד, ובאו מלאכי חבלה ולקחו הכתרים (ויתנצלו את עדים מעליהם).
כשירד משה מן ההר ראה את המלאכים וכתרים
בידם, מיד גער בהם והם פחדו וברחו, וכל הכתרים נפלו מידם מפחד ורעד שהיה להם
מנזיפת משה, ומשה רע"ה קבץ את כל הכתרים הרוחניים וחזר לפני הקב"ה ואמר,
רבש"ע אלו הכתרים שקבצתי, שלי הם או של ישראל? אמר לו הקב"ה: שלך הם
מפני שיש דין אם באו אנשי חיל לעיר ושללו שלל, ובא גבור אחד והציל מידם הרי זה
שלו, ואין לבני העיר שום טענה עליו מפני שנתן נפשו בכפו והלך לקראת החרב ואפשר
שהיו הורגים אותו (בבא קמא קיד.).
כששמע כן משה, לקח את כל הכתרים והניחם
בראשו כמ"ש ויתן על פניו מסוה, שהיו לו קרני הוד של הכתרים הרוחניים ונעשה
פלא פלאות. מסו"ה גי' פל"א שהיו קרני הוד – אל"ף פחות אחד,
כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלהים" וזה הרמז שאל"ף ד"ויקרא"
זעירא. וכשבא משה – וייראו מגשת אליו, מאלו הכתרים שהיו לו, הם קרני האור.
אמר להם משה מן הדין איני חייב להחזיר
לכם, אבל אני עושה לפנים משורת הדין ומחזיר לכם בתנאי שתשמרו שבתות כהלכתן,
וזה נרמז במה שאנחנו מתפללים בשחרית של שבת – ישמח משה במתנת חלקו דייקא.
וזהו שצווה להם על ענין השבת "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר
צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת
שבתון".
בשבת מקבלים בחזרה את הכתרים ממשה
רבינו!!!
הרב ראובן ששון: העולם האמיתי -
בפנים או בחוץ?
אנו רואים שההשגחה האלוקית מכוונת את
האנושות להתכנס פנימה אל הבתים, ויש כאן מסר עמוק מאוד שיש בו תיקון גדול לעולם,
הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'.
יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה.
בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת,
שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא
רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.
במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ
לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם
בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע,
חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו
בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא
בזה.
במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא
בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.
אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית
שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל
השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני,
שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף
בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה
יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז
בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום.
לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.
למעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם
עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי
הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים
מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים.
כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות
שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה
הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.
העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על
הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם
ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם
נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה
והעין הטובה.
מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ
לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית
ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם
וחוויות חייו.
אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי
תלויה בעולם שמחוץ לו.
בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר
על עצמו שלא להיחסף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו
צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו.
כמו כן,
הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ,
אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר
והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא
מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו
ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו
להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין
מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.
זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו
עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״.
השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא
דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים
החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם,
ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי
המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות
החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו
בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי
המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.
אל המקום הזה אנחנו נקראים כרגע –
עולם שכולו שבת...
בית המקדש!!!
אם היו שואלים אותנו עכשיו מה שלומכם? היינו עונים ב"ה תודה לאל! חיים, מתפרנסים, יש בית משפחה
ב"ה, חמדולילא! יש לכם בקשות? כן, לא חסר: בריאות עושר פרנסה ועוד.
אבל את העיקר אנחנו שוכחים!
משל לסוחר
מצליח שהיו לו עסקים בכל העולם והיה לו בבית רק עושר ורווחה, לימים נהפך עליו
הגלגל והפסיד את כל רכושו בכמה עסקאות כושלות אחת אחרי השניה וממש לא היה לו ממה
לממן את הנסיעה הבאה ליריד.
שאלה אשתו מה יהיה? אמר לה אין לי מה
לנסוע אין כסף...
אמרה לו תיקח את כל התכשיטי זהב
ויהלומים שלי תמשכן אותם ועם הכסף שתלוה תיסע ליריד ותרוויח בע"ה.
שמע בקול אשתו והתקיימה בו הברכה ואחרי
שרשרת עסקאות מוצלחות ביריד הרוויח מספיק כסף כדי לחזור לעסקיו הרגילים, חזר האיש
הביתה שמח ומאושר, וסיפר לאשתו איך הכל הלך טוב ב"ה ויש להם כסף והכל טוב
והוא מסתובב בבית מבסוט עד הגג...
אחרי כמה ימים הוא רואה את אשתו בוכה,
וכולו נרעש מה קרה לך אשתי היקרה?
ענתה לו האשה אתה כולך שמח וצוהל
והתכשיטים שלי עדיין ממושכנים, אתה אפי' לא חושב לפדות אותם!!!
שמות (לח,כא):
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי
מֹשֶׁה...".
רש"י (ד"ה
המשכן משכן): "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של
ישראל".
הקב"ה משכן את בית המקדש בעבור
עוונותינו וכילה את חמתו בעצים ואבנים במקום
בעמ"י חלילה, ובאמת היינו במצבים קשים מאוד של גלות ורדיפות, ועכשיו יש לנו
מדינה ולא חסר לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ומה אנחנו מבקשים כל היום? בני חיי
ומזוני...
אנחנו שוכחים את בית המקדש שעדיין
ממושכן!!!
בידינו לפדות אותו!
קודם כל להתפלל
ללמוד לעשות מצוות כדי שנהיה ראויים לו.
דבר שני לרצות לבקש ולדרוש מהקב"ה שיחזיר לנו את בית המקדש!
דבר שלישי ללמוד
את ההלכות הקשורות לבית המקדש! (למה אין בישיבות התיכוניות מגמה של ידיעת הלכות
המקדש???)
דבר רביעי לעלות
בפועל בטהרה עד המקום שאנחנו כן יכולים לעלות!
רש"י (הושע ג,ה): "תַּנָּא, רַבִּי
שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בִּימֵי רְחַבְעָם:
א. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם.
ב. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
ג. מָאֲסוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ
שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א,יב) ''מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגוֹ'''.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן
מְנַסְיָא אֵין מַרְאִין סִימָן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּחְזְרוּ
וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ג) כִּי יָמִים רַבִּים
יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְגוֹ' אַחַר
יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְּשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם (מַלְכוּת שָׁמַיִם),
וְאֶת דָּוִיד מַלְכָּם (מַלְכוּת בֵּית דָּוִד), וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ
(זֶהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה')".
השתדלות מתוך אמונה
אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי
דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא
בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו
ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.
בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי
שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה
מלכותית בחצר ביתו של דוד).
דוד מורה להם להחזיר את הארון
למקומו בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון
הברית.
הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו
המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי
אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי!
יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".
"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני
מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.
כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם
עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר
בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה,
מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן
ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.
זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר
מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.
בתקופה הזו אנחנו עושים השתדלות
רפואית, ציבורית, אמונית, דתית, משפחתית, וקהילתית...
אבל הכל מתוך אמונה שלמה ונתינת
גורלנו ביד ה' – "הִנְנִי"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!