לשכנו תדרשו – אתערותא דלתתא דוקא
 |
| לקריאת החוברת 'לשכנו תדרשו' לחץ כאן |
בפרשתנו[1], מזכירה התורה פעם אחר פעם את המקום אשר בחר ה', כלומר בית המקדש.
אך הפלא הוא שהתורה לא מציינת היכן
הוא אותו מקום מקודש?
הדבר מפליא עוד יותר כשרואים שהתורה נותנת סימנים ברורים היכן נמצאים הר גריזים והר עיבל, ממש
עם נ.צ. מדויק: "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא
הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל
אֵלוֹנֵי מֹרֶה".
מדוע על בית קדשנו ותפארתנו אין
הנחיות ברורות היכן הוא נמצא, ואפילו רמז דק שבדקים חסר מספר הספרים?
דברים (יב,ה):
"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם
לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".
מה פשר המילים "לשכנו
תדרשו"? אנו צריכים לדרוש את השכינה, לדרוש את בית
המקדש! אך כיצד? הלא הקב"ה לא גילה ולא רמז היכן מקום כבודו!?!
הספרֵי
(פרשת ראה פסקה סב): "דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד
לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא".
דברי הספרי קשים להבנה, אם נביא עתיד לומר היכן הוא מקום בית המקדש, וחובה היא לציית לגילוי זה
של הנביא, אזי לא ברור לשם מה צריך לחקור ולדרוש לפני כן היכן המקום אשר בחר ה',
וכאמור לעיל גם לא ברור היאך אפשרי לחפש מקום בלי שיש לי כלים למצוא אותו.
מסביר המלבי"ם: "בכמה מקומות קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י
נביא שהוא מקום הנבחר [...] ובכל זאת מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמו שכתוב
"עד אמצא מקום לה'", ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו
תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר [...]לימד להם שלא יגלה ה' סודו
ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה
עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.
כלומר, גילוי מקום המקדש מגיע אך ורק
על ידי השתדלות, על ידי כיסופים עזים למציאת מקום שכינתו.
בית המקדש
הינו החיבור של המציאות הגשמית עם המציאות הרוחנית. עשרה ניסים מעל הטבע נעשו
לאבותינו יום יום שעה שעה בבית המקדש. מקום רוחני לא רואים ולא מוצאים בעזרת
חמשת החושים הגשמיים שלנו. הנשמה שלנו היא שרואה ויודעת היכן נמצא בית המקדש.
ההשתוקקות לבניין בית המקדש וקדושת האדם הדורש מסייעות לו לשמוע את דברי הנשמה, ובכך
לחשוף היכן נמצא בית המקדש!
לא כן הר גריזים והר עיבל, אלו מקומות
גשמיים לחלוטין. ללא נקודות ציון מדויקות היכן ההרים נמצאים - עלולים לטעות בהרים
אחרים.
הפיוט "עת שערי רצון" לפני תקיעת שופר בראש השנה, מתאר את השלבים לקראת עקידת יצחק.
באחד הבתים הפייטן מתייחס לדין ודברים
בין אברהם לנעריו שליוו אותו ואת יצחק:
"ידעו נעריו כי קראם לאמר: אור
הראיתם צץ בראש המור? ויאמרו לא נחזה רק מהמור. ענה שבו פה עם משולים לחמור".
הבית הזה ממש ממחיש את העיקרון - אדם
שלא דורש את המקום אשר יבחר ה' - יכול לעמוד בקודש הקדשים ולראות רק גבעה!
שם משמואל:
"ובאמת שיש בזה פלא גדול, הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם (בראשית כב,יד)
כתוב מפורש 'ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה' ופירש"י 'ה' יבחר ויראה לו
את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקדוש ברוך
הוא לעמו', אם כן היה המקום ידוע להם. ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום
המצומצם. ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת
הדרישה, וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה".
הדברים נפלאים ומזעזעים כאחד! עם ישראל
ידע היכן נמצא בית המקדש, אך חוסר ההשתוקקות גרם להם שהוא נעלם לחלוטין מתודעתם.
הדברים נוגעים לימינו, ללא קשר לשאלה
אם מותר או אסור לעלות להר הבית. כולנו יודעים היכן הר הבית, אך רק מתי מספר באמת
דורשים את המקום! רבים מאוד, למרות שיודעים היכן הר הבית ממוקם פיזית, המקום אשר
בחר ה' מנותק לחלוטין מתודעתם.
"לשכנו תדרשו" - אדם מסוגל
לדעת בבירור היכן המקום אשר בחר ה', אך חוסר הדרישה של הנשמה - מסתיר ומכסה ממנו
זאת.
"לשכנו תדרשו ובאת שמה" – לא
רק שצריך אתערותא דלתתא, אלא דוקא דלתתא, לא ממקום אחר...!
שאלת העלייה להר[2] אינה שאלה הלכתית 'רגילה'
כשאלות בהלכות איסור והיתר או מוקצה בשבת וכיוצא בזה. שאלה זו הינה שאלה עדינה
ומורכבת הנוגעת בציפור נפשה של האומה הישראלית.
יש שיאמרו, כי מכיוון שכך, אין אנו
הקטנים רשאים לעסוק בזה, אלא זו שאלה לגדולי ישראל וע"פ יהיה כל ריב וכל נגע.
לענ"ד מחשבה זו בטעות יסודה, דווקא
מכיוון ששאלה זו הינה שאלה כללית עמוקה, שאלה שנוגעת לגאולת ישראל, הרי שכמבואר
בספרים הקדושים, הגאולה צריכה לבוא מאתערותא דלתתא, מתוך 'עמך בית ישראל'[3]
ולא מתוך ציפייה שגדולי הדור ינהיגו ויובילו מהלך זה.
אם גדולי הדור יורו שחובה לעלות זו לא
תהיה אתערותא דלתתא אלא אתערותא דלעילא! אנשים יעלו כי הרב אמר ולא כי הלב שלהם
דורש ומשתגע לעלות... (כמובן שזה רק בסוגיות שיש על מי לסמוך הלכתית...).
זו הסיבה שישנם רבנים מגדולי הפוסקים
שנמנעו ונמנעים להורות בסוגייה זו[4]. לא מכיוון שאינם יודעים
להכריע בשאלה זו. אלא מכיוון שישנם שאלות שאי אפשר לענות עליהם, צריכים את ה'נחשונים'
שיקפצו למים וייסללו את הדרך לרבים, ורק לאחר שהדרך תהיה סלולה יהיה אפשר להורות
לרבים ללכת בה.
[1]
הרב אבישי גרינצייג.
[2] הרב אלישע וולפסון.
[3]
אם הבנים שמחה (בהסכמות, הסכמת הראשון לציון ר' חיים
דוד חזן לרב קאלישר): "...האמונה האמיתית אשר באמת ובתמים לה'
הישועה ואין זולתו, ולכל היד החזקה והאותות והמופתים הנוראים אשר הם למעלה מן
השכל, ואלקים משמים ישלח בית המקדש בנוי ומשוכלל בידי שמים, ומעיינות חכמה ולכל
הטובות השלימות וההבטחות העתידות, את הטוב נקבל מאת האלקים באחרית הימים אחר ההכנה
הטובה. וזו משלנו היא, להכין לבבנו לקבל הטובה ההיא אשר ייטיב ה' עמנו ע"י
מעשה בשר ודם, להיות נעזר בגבורה וכשרון מעשה המיוחדים לעורר אהבת דודים כימי
נעורינו ללכת אחרי ה'... ואנחנו בשם ה' נקומה בעזרת ה' בגבורים, עד קמתי אני לפתוח
לדודי. ואם ח"ו נתרשל בדבר, ודודי חמק עבר ונבקשהו ולא נמצא ח"ו... כפשט
דברי הנביא (ישעיה מט,ח-יג): "ביום ישועה (פשטיה - בעת הקץ) עֲזַרְתִּיךָ,
וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ (פירש"י: "להקים ארץ - ארץ
ישראל, הבחירה לי בכל הארצות") להנחיל נְחָלוֹת שׁמֵמוֹת וגו', לא יִרְעָבוּ
ולא יִצְמָאוּ" וגו', ואח"כ "וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כי נִחַם ה'
עמו וַעֲנִיָּו יְרַחֵם", ע"כ לשון עתיד. וגם "כי נחם" כמוהו,
כמו שתרגם יונתן: "עתיד ה' לנחמא עמיה". ואחרי היות לנו שדות וכרמים
ומהם ניזונים אביוני עמֵנו, לא ירעבו ולא יצמאו, ונחלו לעולם נחלת שדה וכרם ובתים
טובים, והשגחתו יתברך עלינו בבית ובשדה, וראו כל עמי הארץ בית ישראל יושבים על
אדמתם, לא תחסר כל לכל עבודה בשדה, כמונו כמוהם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא
יקנאו לבית ישראל, אין שטן ואין פגע רע בהיות מלכי אדמה וכבודם חופף עלינו לקרבנו
לעבודתו יתברך שמו - איהו גופא יהיה לנו לאות ולמופת גדול כי מאת ה' היתה זאת,
והוא הנותן כח ולב אביר, ודעת עליון יתננו לאות ולהבין ולהשכיל ולהסביר להתקרב עוד
אל ה', לעמוד לפניו ולשרתו בעבודת הקודש, ומזבח חדש בציון נכין...".
אם הבנים שמחה (פרק
שני ט): "כדי
להבהיר יותר את הדברים נביא בהרחבה את דבריו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר על דברי תנא
דבי אליהו (שם פרק ו אות ב): "...ועל שנאמר בך 'אל צדיק ומושיע אין זולתי'
[ישעיה מה,כא], הִשְרֵיתָ את שמך הגדול בשם ישראל, ואת שם ישראל שתפת בשמך הגדול.
על אותה שעה הוא אומר [שיה"ש ה,ב]: 'אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי
אחותי רעיתי יונתי תמתי', ומה כתיב למעלה ממנו 'באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי
עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים' [שם
פס' א]. לכך נאמר 'נגילה ונשמחה בך' [שם א,ד]" -...אך הענין דיש שפע מלמעלה...
ויש שפע מלמטה העולה על ידי מעשים טובים ואתערותא דלתתא. והנה, בתחילה,
ממצרים אשר גאלנו בחסד עליון, ככתוב (יחזקאל טז,ז) 'ואת ערום ועריה' וגו', והביאנו
עד קבלת התורה לבחינת גדלות, עד שנעשו בה שותפים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית
ובהלכותיהם, כמו שהוא בגמ' [שבת י.]. ולא עוד אלא שנתעלו למעלה, עד אשר מכריעים
בהלכה כלפי מעלה, לאמר 'לא בשמים היא' כמו [בבא מציעא נט:], לא רק שִׁתפת וגם
הִשְׂרֵיתָ. כן בתורה, וגם בעבודה 'ותגזור אומר ויקום' (איוב כב,כח), ומי מושל בי
- צדיק וכו' כנ"ל ככתוב (עי' שמואל ב כג,ב: "אמר אלוקי ישראל לי דִבֶּר
צור ישראל, מושל בָּאָדָם צדיק מושל יראת אלהים", וע"ז אומר רבי אבהו
שפירוש הפסוק: "אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק..."). מצורף ומשותף
שמו הגדול בישראל ממש, ככתוב 'כי שרית עם אלקים' וגו' (בראשית לב,כט). ולא עוד, כי
רק באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובלא אתערותא דלתתא לא אתער לעילא [זוהר ע"ג].
מעתה היות הגעת למדרגה כזאת (ע"כ דברי הרב שלזינגר) - אני ישנה, כמשל למלך אשר הלך לישן בחדרי חדריו כי נמסר בינתים ממשלתו
לבנו, ככתוב בירושלמי פ"ק דראש השנה: משל למלך שהיה לו אורלוגין, כיון שגדל
בנו מסרו לו, מעתה הכל מונח על בנו לבדו, כי אני
ישנה ועליך הדבר. ועל כן קול דודי
דופק פתחי לי, כי כבר מסרתי בידך הממשלה... אתה עשה בכחך כל אשר בידך עשה,
ושוב ככתוב 'וייקץ כישן אדני' וגו' (תהלים עח,סה), וכדרז"ל 'פתחו לי פתח כמחט
ואני אפתח פתח כפתחו של אולם' (מדרש רבה שיה"ש שם). וזה על אותה שעה - שכבר הגעת לגדלות. כמו ילד כל זמן אשר הוא קטן נושאים
אותו על כתפיו, עד אחר שנתגדל מוכרח לילך בעצמו. ועל זה מביא דוגמתו באתי לגני - בזמן בית שני, כפירש"י,
כאשר אז הלכתי בעצמי לארץ ישראל עם נחמיה, אכלתי
יערי עם דבשי - כל הכנות היו במעשה בשר ודם, יערי דבשי - אני שתלתי ביגיע כפי
לעלות לארץ ישראל ולעשות לו מקדש ולהקריב. ועליו נאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך
בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא', 'וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מן יראת שמים' (ברכות
ח.), אשר סומך עצמו על נסים ולהטריח כלפי מעלה ורואה לשמים למען בכוח צדקתו יעשו
לו נסים, אך שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין מנכין לו מזכויותיו... כן אריתי מורי - עשיתי לי אחת לאחת עד הגעתי
אל גדול יהיה כבוד בית אחרון מן הראשון (חגי ב,ט), ועד כי קדושה ראשונה קדשו לשעתו
ולא קדשו לעתיד לבוא וקדושה שניה קדשו לשעתו וקדשו לעתיד לבוא (רמב"ם הל'
תרומות א,ה), כי קדושתה עומדת לעד על ידי כי במעשה ידינו היתה, וגדולים מעשה
צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ [כתובות ה.]. ושוב 'נגילה ונשמחה בך' (שיה"ש א,ד)
כתב במדרש בך ולא בישועתך (עי' שיה"ש רבה א,ד), פירוש, אם לשמוח בישועה כולם
שמחים בישועה, לא כן אני, שמחתי בך אם גם ישועתי לפי הנראה היתה לי מעצמי. משל לבן
אשר היה לו אב עשיר אשר מחזיקו, אם שמח לקראתו לא נודע שמחתו עם אביו או אם
בממונו. לא כן בן עשיר אשר לו אב עני, אם שמח לקראתו אז נחשב כיבוד אב ממש. כמו כן
'כבד ה' מהונך' וגו' (משלי ג,ט), עם 'מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו'
(תהלים צ,יז). ועל כזה נאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט,ג), אם גם נדמה כמו
'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל' (דברים ח,יז) 'ולא תצא אלקים בצבאותינו' וגו' (תהלים
קח,יב), בכל זאת נגילה ונשמחה בך אם גם לא בישועתך, כי אם אשר יתעלה כבוד שמים על
ידינו. ועל דרך זה הוא 'ישראל נושע בה' מגן עזרך' (דברים לג,כט), וכי תאמר 'ואשר
חרב' - למה צריך היה אז לנו חרב שלנו לכבוש ארץ ישראל בראשונה? - זה רק 'גאותך'
לקרוא על שמך, כמו עשית, אשר 'ואתה על במותימו תדרך' - לכבודך הוא... עיקר שבח
ושמחה להקב"ה אשר נעשה במעשה צדיקים, ולא את אשר הוא כביכול עשה, אשר אין בזה
כבודו כל כך לכבד אב מן של אב. ורק צריכין לדעת השכל וידוע אותו, כי לא כוחו ועוצם
ידו עושה כי אם בעזרתו יתברך. כך יהא אדם זוכר ומשבח להקב"ה, הִמָלֵךְ בקונך
תחילה, ולבקש ממנו עזרו למען יהיה ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, ובסוף יהא דרכו
לפני הקב"ה, אחר כך ילך לדרכו על פי הליכתו בדרך הטבע. בכל זה 'על פי ה' יחנו
על פי ה' יסעו', ו'בכל דרכך דעהו' וגו', כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בו ולא
ימתינו עד שינטלם וינשאם כי אם ילכו בו, ופושעים יכשלו בם לאמר כוחי ועוצם ידי
עשה את החיל. לא כן אני, 'כוס ישועות אשא'
מן היין אשר עשיתי בכרמי, 'ובשם ה' אקרא' לברכו עליו".
[4]
אם פוסק חושש להורות היתר בדבר זה מובן ביותר, אך לענ"ד צריך
זהירות רבה ויתירה לאסור את המותר, כדכתב בספר 'אם הבנים שמחה' (פ"ב סע'
יז'): 'אין לנו לדחות שום ענין שיש לומר שהוא התנוצצות הגאולה, דשמא רצון העליון
הוא כך שיהיה נעשה דווקא באופן זה'.
כמעשיו והנהגתו של הרב שמואל אליהו שליט"א: "אני משתדל בכל כוחי להמשיך את
דרכו של מו"ר אבי הרה"ג אליהו זצוק"ל שמצד אחד אסר בינתיים לעלות
להר, אבל גם שמח לראות את הדרישה לציון. זו הסיבה שבזכותה שמחתי כשראיתי כל כך
הרבה אנשים שהתקדשו והטהרו וישנו לילה שלם בכניסה להר הבית מתוך צפייה להתדבק בה',
'אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'...
השמחה הזאת היא המשך לשמחה של מו"ר אבא על הדרישה לציון הזאת. כך כותב
מו"ר אבא זצוק"ל לרב דוד אלבוים ראש העולים להר, 'שמח אני מצד אחד שיש
דרישה לציון' ומצטער אני שאנחנו אדישים לכך שגויים מסתובבים במקום קדוש זה. 'וישנה
עוד מחשבה על מקום מקודש זה שנהפך למלון פריצים למרמס לכל מי שאסור לו לדרוך
ולהציג כף רגלו אפילו היחפה במקום'. איך אנחנו לא מוחים על דבר חמור זה. איך לא
דווה ליבנו?...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!