פרשת משפטים – שקלים - פיל בקוף מחט

פיל בקוף מחט

גל עיני: על חדש ניסן נאמר בתורה "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חוץ מראש השנה החגיגי בתשרי, ישנו ראש שנה סמוי באמצע השנה, בראש חודש ניסן.

לפי זה ה'אלול' של השנה הסמויה הזו הוא אדר... אלא שבניגוד לאלול – חודש התשובה הרציני, באדר אנחנו מהרהרים בתשובה שמחה עם הגשמיות!

האות של אדר היא קו"ף, אחת המשמעויות של המילה קוף היא 'קוף המחט'.

מימרה מפתיעה של חז"ל תופרת את קוף המחט לחיה אחרת – הפיל.

אומרים חז"ל (ברכות נה:) ש"אין מראים לאדם [בחלום] אלא מהרהורי לבו" – לכל פרט בחלום יש אחיזה בחיי האדם, ולכן על דברים התלושים לחלוטין מחיינו איננו חולמים. ומה הדוגמא שהם מביאים? פיל הנכנס בתוך קוף מחט.

מדוע בחרו חז"ל דוקא בדימוי זה?

לפי חז"ל לכל חיה בטבע יש פסוק המבטא את מהותה, פסוק אותו היא 'שרה' בעצם קיומה.

פסוקו של הפיל הוא (תהלים צב,ו) "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ".

החיה הענקית הזו, על השקט והכובד המלכותיים בהם היא מתנהלת, היא המחשה לגדולת הבורא ("מה גדלו") והד לעומקים הבלתי מפוענחים שלו ("מאד עמקו").

מהו איפוא פירוש הפיל הנכנס בקוף המחט?

נראה שיש כאן איור סמלי לבריאת העולם: ה' האינסופי בורא חלל מצומצם ואז חודר לתוכו. הבלתי-מוגבל נכנס לתוך המוגבל. הדימוי בא לנער אותנו מהתפיסה הרווחת שהאלוקות היא נשגבת ומופשטת ולכן מרחפת מעל המציאות ואינה מתעניינת בבני האדם הנחותים.

כניסת הפיל לקוף המחט פירושה שאלוקות נשגבת באמת תחדור גם לחללים הקטנים ביותר של חיינו.

הרבי מקוצק (שהשבוע פקידת שנתו) כותב על הפסוק (שמות כב,ל): "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - מלאכי קודש יש לה' מספיק, הוא רוצה "אנשי קודש", אנשים שהקודש נכנס בחייהם[1]!

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"א ח שבת י.): רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי - ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהי' התורה מתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה... שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים...".

הרב קוק (פנקסי הראיה ג, עמ' רפט-רצ)[2]: "ענין ספירת הדמעות על אדם כשר[3], הוא בציור דמעות, לחות נזרמות, אבל כשכל אחת מהם נעשית מוצק אז נספרות. הנוזל הוא רוחני לערך המוצק, וכן מחשבה היא רוחנית לערך המעשה. תכלית הדמעות היא שיתגשמו בפועל, למלא את החסרון שחסר לכלל החבורה על ידי היעדר אדם כשר. על כן הדמעות הן הטובות, שראויות להיות נספרות, כלומר באות למצב מוגשם בפועל...

התכלית היא הדמעות הנספרות, הבאות מצד השכל וההכרה של ערך החסרון, והפועלות על הדאגה המעשית למלאות את החסר...

אנו צריכים לבעלי בתים יראי ד', שימצאו בתים יהודיים בעולם... רק בעזר בעלי בתים יראים יוכל המצב להתקיים ... על כן ראוי להוריד דמעות נספרות מתגשמות בפועל, ועל כל החבורה לדאוג למלאות החסרון, החסרון של היהדות.

יש למצוא בעלי צדקה, יש למצוא אנשים טובי לב, אבל היהדות תובעת בעלי בתים יראים, בעלי בתים שמתפללים כיהודים, שקובעים עיתים לתורה, שמכבדים ואוהבים את התורה. זה אנו צריכים למלאות. ובלע המות לנצח. במהרה בימנו אמן".

התשובה המעשית המקומית לחוסר ביראי השם שנרצחו על קידוש השם (חוץ מהנקמה הממלכתית שצריך לדחוף אליה) היא שכל יהודי יוסיף קדושה בביתו!

שיא הקדושה בחיי המעשה הוא בית המקדש!

למה קוראים פרשת שקלים?

משנה ברורה: א. זכר לזמן הבית. ב. "ונשלמה פרים שפתינו".

השבת הזו היא זמן מצוין לחשוב מה אנחנו עושים כדי להביא שקלים בפועל ולא רק כזכר, או ככפרה על חוסר המעשה...

אתמול, כ"ד שבט (יום ההולדת של אשתי היקרה), התנבא זכריה הנביא נבואות מדהימות על ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו - העיר שמחברת את הקדושה אל החומר!

אי אפשר שלא לרעוד מההקבלה לימינו...

זכריה (א-ב): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט... הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם... וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי... וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ... וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת: וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹ-ת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת... עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם... פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ... רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן[4] כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'".

השבת חלה האזכרה של יאיר שטרן[5] תראו מה העיקר האחרון שהוא רושם בתור יהודי 'לא דתי' (הניח תפילין ואכל כשר)...

עיקרי התחיה - אברהם שטרן ("יאיר"):

א. העם – עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה.

ב. המכורה – המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, בראשית ט"ו י"ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו.

ג. העם ומכורתו – את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב.  בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה.  לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ-ישראל.  זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

ד. היעוד – 1. גאולת הארץ.  2. תקומת המלכות.  3. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים.  השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא.  חידוש ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה, ל"ה, ח')

ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית.  שימוש בגאוניותם, מעמדם מאודם של יחידים – וכיוון מרצם, מסירותם ולהטם של ההמונים למלחמת השחרור.

ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים.

ח. כח – חשול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט. מלחמה – מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש – כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב. משטר הצדק – הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל.  בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג. החיאת השממות – בניין החרבות והחיאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

יד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים.

טו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

טז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

יז. תחייה – החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל.  צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.

יח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.

במהרה בימינו אמן.

---

[1] הרב דרוקמן: מובא בספר דברים (ה,כב) "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִי-ם חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי".

קודם לכן אומרת התורה (ד,לג): "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי".

ממבט ראשון, התורה חוזרת על עצמה, אבל זה לא אותו הדבר.

כאן ישנה הדגשה מיוחדת "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע" - ההדגשה היא, שבשר ודם שומע קול אלוקים חיים.

יש לקב"ה הרבה מלאכים ושרפים בשמים, אבל מה שהוא רוצה מאיתנו זה "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - קדושה שמתגלה אצל בני אדם, זה התפקיד שלנו, בזה אנחנו מתייחדים. זה הייעוד שלנו בעולם הזה.

תהלים (קטו,טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

אמר על זה הרבי מקוצק ז"ל (מובא בשיח שרפי קודש מדור עבודת ד' אות ט) – "השמים, שמים לה' והארץ נתן לבני אדם - לעשות מהם שמים"!

שמים זה האידיאל, החזון, והארץ זוהי המציאות. ה'שמים' זה הרוח, 'הארץ' זה החומר. שמים זו קדושה, ואנחנו צריכים להפוך את הארץ לשמים, את הארץ אנחנו צריכים לקדש, לרומם, הקדושה השמימית צריכה להתגלות בארץ, האור השמימי צריך להאיר בארץ.

כל מצוה זו תוספת קדושה, על כן, זכינו למצוות בכל תחומי החיים. זוהי זכות שאין כדוגמתה – "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

כותב המדרש (דברים רבה ו,ג): "אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך... אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך...אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך... אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך...ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך...".

הרב חרל"פ: "לרגל התעלות זו, התאחדות הגמורה (בין הבחירה של ישראל לבין הבחירה של הקב"ה) נתעלינו שגם בשר תאוה שלנו יש לו מעין קדושת שלמים וזה (הסיבה) שלא הותר להם בשר תאוה כי אם בבואם לארץ ישראל (משום) אז נתעלו שגם הרצון הטבעי שלהם הוא באיחוד עם הרצון של חי העולמים ב"ה, עד שבכל אות נפשך תאכל בשר, שאות נפשך גם הוא קדוש. וכשם שלגבי חפץ עליון נאמר בקורבנות "אשה ריח ניחוח לה'" שאמרתי ונעשה רצוני, כן הוא בחפץ ישראל עם קדושו שעולה לריח ניחוח לה'. ולכן נאמר "רק הדם לא תאכלו", ולהלן הוא אומר "רק חזק לבלתי אכול הדם", הענין דמאחר שכל כך יש התעלות לרצון ישראל עד שהוא עצמו רצון ה', וגם הבשר תאוה כאילו נזבח לשם שלמים, יכול היה לחשוב שכמו כן יאכלו גם הדם, כשם שדם הקורבנות עולה על המזבח, כן הדם של בשר תאוה יעלה לאדם ויהיה נחשב כאילו עלה למזבח, על זה נאמר כי לא כן הדבר, רק חזק לבלתי אכול הדם.... וזה מתאים עם מה שאמרו (בראשית רבה) "קדושים תהיו"-יכול כמוני? ת"ל אני ה'-קדושתי למעלה מקדושתכם, ועד כאן ולא יותר, שמכיון שבארץ ישראל תבוא ההתעלות עד כדי דימוי לעליון ב"ה כביכול, תגיעו אז למעלה.. שכל הציווים והאזהרות, יהיו לכם מן הנמנע גם בטבע. למעלה גדולה זו תגיעו, ובכל זאת תתאמצו שלא למדוד עצמכם יותר מדאי, ורק חזק לבלתי אכול הדם".

[2] הרב אבינדב אבוקרט בשם הרב צוריאל חלמיש: מדובר ברשימות דברים שכתב הרב ביומנו, כהכנה לקראת דברים שנשא בלווייה של אחד היראים בין חברי הקהילה בבויסק (בניגוד למקובל אולי לחשוב, מצוי שהרב כותב לעצמו רשימות בפנקסיו השונים לקראת נאומים, הספדים ואפילו ראיונות). בנוסף, אלו דברים ייחודיים של הספד כתוב מהראי"ה (רוב ההספדים שבידנו הם תמלול חלקי של דבריו בע"פ) ועוד על אדם שאינו רב או איש ציבור.

[3] נאמר בשבעה של הרב בן גל ובחודש של הרב רזיאל ה' יקום דמם.

[4] פִּיוּט לְיוֹם הַפְּדוּת – יאיר שטרן הי"ד:

צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן,

בָּנַיִך אֵלַיִך שָׁבִים בְּשָׂשׂוֹן.

וְיָגִיל הַגָּלִיל וְיָשִׂישׁ הַשָּׁרוֹן

וְתִצהַל יְהוּדָה, וְהַנֶּגֶב יָרֹן.

צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן.

[5] מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה). נרצח ע"י הבריטים בכ"ה בשבט ה'תש"ב.

שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש: "לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח".