Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 31 באוגוסט 2018

פרשת כי תבא - תשובה זהירה


תשובה זהירה


פרשיית[1] הברכות והקללות מסיימת את דבריו של משה לעם ישראל בנאומו האחרון, ולאחר שהוא מסיים לפרוש בפני עם ישראל מה יקרה אם ישמעו לדברי ה' ומה יקרה אם לא ישמעו, הוא קורא לעם ישראל ואומר להם:

דברים (כט,ג): "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

לפי משה רבינו נראה שהסדר הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ובסוף אזנים לשמוע.

לעומתו, הנביא ישעיה (ו,י) מוכיח את ישראל ואומר את אותם דברים בסדר הפוך - "פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ".

מה המשמעות של הסדר הזה? מדוע אצל משה הלב קודם לכל, ואילו אצל ישעיה דווקא העינים?

אדם המחליט לשנות את דרכיו, מרגע שהחליט זאת הוא מרוכז במטרתו, לכן אצלו הכיוון הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ואזנים לשמוע, אבל באופן כזה לפעמים הוא יכול לפספס את האמת וללכת בכיוונים לא נכונים, ותוך כדי דרכו גם לפגוע באחרים.

שמעתי הרצאה של בעל תשובה שתיאר כיצד בשלבים הראשונים הוא היה בטוח שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות ולא שם לב בדרך לפגיעה במשפחתו ובאשתו, עד שהגיע למשבר ואז שם לב איך בלי לשים לב הלך בדרך הלא נכונה.

אחי היה בכולל כלשהו ושמע אברך אומר לאשתו בטלפון "תמותי את ואלף כמותך ולא אבטל רגע מהלימוד תורה שלי..." [כמו משה רבינו בילקוט שמעוני (דברים תתכ"א) "יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל", רק הפוך...].

בחוברת 'התבוננות', מביא הרב יחיאל יעקבסון את הסיפור הבא על הגראי"ל שטיינמן.

הרב יעקבסון, מומחה חינוכי ידוע, היה מעורב בטיפול במשפחה שבה התגלו בעיות חינוך קשות של הילדים. כשניסה הרב יעקבסון לרדת לחקר המצב, הוא גילה שאחד הגורמים העיקריים לאתגרים בבית הוא שהאם מאבדת שליטה לגמרי על הילדים בשעת ההשכבה לישון. בעלה אינו נמצא אז בבית, היא אינה משתלטת, והבית הופך לתוהו ובוהו של ממש.

הרב יעקבסון פנה לאב ואמר לו שלדעתו עליו להיות נוכח בבית מידי ערב ולסייע לאשתו בהתמודדות עם הילדים, אבל הלה התנגד: "אני אברך, איך אני יכול לעשות זאת? זה יהיה ביטול תורה".

הרב יעקבסון הציע לו להיכנס ביחד איתו לרב שטיינמן, וכך עשו. האברך שטח בפני הרב שטיינמן את מצוקתו: מה הוא יכול לעשות? אין לו זמן. להיות יותר בבית זה ביטול תורה.

"אתה צודק", אמר לו הרב שטיינמן. "באמת אין לך זמן, אז אל תתפלל שחרית".

"הרב צוחק?" התפלא האברך.

"לא!" אמר הרב שטיינמן. "אני לא צוחק, אני בוכה. למה לא מבינים לבד דברים כאלה".

בדיוק לשם כך הנביא ישעיה, מתאר תהליך הפוך, איך אדם פוקח את עיניו ושומע באזניו, ורק אז מבין בליבו, גם אדם שהחליט החלטה טובה והתחיל לצעוד בדרך מסוימת, צריך תמיד לפקוח את עיניו ואזניו, ולבדוק האם לא פספס משהו, האם הוא לא פוגע באף אחד בדרכו החדשה, האם באמת תשובתו שלימה.

כדי שלא נגיע לאותו עיוורון, שלא נראה את מה שעומד לנגד עינינו ולא נבחין בדברים החשובים שאנחנו מפספסים בדרך.

משה רבינו התחיל בסדר הרגיל, היות ועם ישראל שמע את אזהרת הקללות והברכות, וברגע זה של הכניסה לארץ קבלו על עצמם את הדרך, ולכן הסדר היה לב עינים ואזנים.

אבל בתקופתו של ישעיה הנביא באמצע הבית הראשון, הדרך השתנתה ואנשים החלו לפגוע אחד בשני בגלל אמונתם, הם פספסו לגמרי את המטרה של עבודת הקרבנות שבאה לקרב את האדם לאלוקיו ולא כמו התפיסה של עובדי האלילים שראו בקרבן אוכל או מס שהם משלמים כדי לחיות טוב יותר.

מגיע אלול, ואתה אומר לעצמך אני אתחזק ואני אקבל על עצמי את זה ואת זה ואת זה וליתר ביטחון אני גם אתחיל מעכשיו את זה וזה וזה...

שאלת את אשתך האם זה בסדר? האם זה מתאים לה? האם היא גם שם? האם היא מוכנה לכל זה?

אשה מתחזקת ב"ה, מה הדבר הראשון שקורה בצורה טבעית? היא נהיית הרב של בעלה... סליחה, הוא לא התחתן עם הרב הוא התחתן עם אשה...

אשה שחזרה בתשובה הגיעה לרבי מחב"ד ושאלה אותו לאן ללכת בחופש, בעלה רוצה ללכת לתאילנד והיא רוצה ליסוע להתחזק בארץ ישראל...?
ענה לה הרב, לכי עם בעלך לתאילנד, אתם משפחה ואמורים להיות ביחד...

בתקופה הזו של ימי התשובה, נדרש מאיתנו לעורר את הלב אבל גם לשים לב טוב טוב מסביב לראות שאף אחד לא נפגע מההתעוררות שלנו, ושהדרך לקב"ה לא נעשית על גבם של יקירנו מסביב...



[1] הרב אשר סבג.