פרשת יתרו - אהבת ה' לעמו במתן תורה

 

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נועם שמות עמ' קצד'):

בפרשתנו נמצא המעמד הנשגב ביותר שהיה אי פעם עלי אדמות – מעמד הר סיני.

כתוב (ראה תניא פ"כ) שבדברה הראשונה: "אנכי ה' אלקיך" נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדברה השניה: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה.

בנוסף כתב השל"ה הק' (יתרו תורה אור ג') שבכל עשרת הדברות ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן שנוספו בהמשך הדורות.

כל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, וכל אחת ממצוות התורה יונקת את כוחה מאות אחת מתוך עשרת הדברות, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל – אם כי לא בפועל אלא רק בכח – כל התורה כולה.

לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".

כותב הזוהר הק' (יתרו צ:): "כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא". כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם "כל הדברים" – דברי התורה - שעתידים להמסר מעתה ועד עולם.

מה שמוזר הוא שהפלא הגדול הזה לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשורשים של כל התורה כולה.

הסיבה היא שעם ישראל התכוננו במשך מספר הימים שלפני מעמד הר סיני הכנה גדולה ועצומה. עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם גיהצו את ליבם והסירו ממנו את כל המידות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי.

מכיוון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי והם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.

במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו, אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם.

כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.

תמיד נזכור שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך ליבותיהם את היסודות של כל התורה כולה – כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם, כגודל ההכנה שיעשה מצידו, כך גודל השפעת התורה שישפיע לו הקב"ה.

 

כדברי רבינו הרמח"ל (דרך ה' א,ד,י): "האדון ב״ה מאיר תמיד למי שיתקרב אליו, ואין מניעת טוב מצדו כלל, אלא מי שלא יתקרב אליו יחסר הארתו, והמניעה מצד המקבל לא מצד המשפיע"!

 

מצידו של הבורא אין מניעה כלל, להיפך, אהבת ה' אלינו היא כל כך עצומה (עובדה שאנחנו חותמים בברכה "אוהב את עמו ישראל", אם היה ספק לא היינו יכולים לומר זאת בשם ומלכות) שהבורא רק חיכה בקוצר רוח שנהיה מוכנים לקבל את התורה.

 

תיאור מרגש כל כך של הציפיה הזו נמצא בדברי אור החיים הק' על הפרשה (שמות יט,א):

"הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו?

ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ"ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה?

אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג'...

והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'...

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה".