דרך השם - שיעור 13 - חלק א פרק ג – חטא אדם הראשון

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

פעולות הנשמה בגוף:

ז. וצריך שתדע שאע"פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה"ר מגיע אלו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.

תולדות חטא אדה"ר:

ח. וכיון שחטא נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה"ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש - כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מדת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצרתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות.

אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות, כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו וכמ"ש.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה.

רמח"ל (דעת תבונות קכו): "הרי לנו בכאן שלשה חילוקים למציאותו של האדם:

א' - מציאותו קודם חטאו,

ב' - מציאותו אחר חטאו,

ג' - מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות שיהיה לעתיד לבא.

והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך ובין מה שהיה יכול להיות. ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא ית"ש, שחידשם ובראם לצורך הנהגת העולם הזה...

ותראי, כי הגופניות של אדם הראשון קודם חטאו היה בערך הרוחניות אשר לו עתה; צא וחשוב הרוחניות שלו איך היה, והתולדות של המעשים ההם עד היכן היה מגיע. ודי לומר מה שאמרו ז"ל במאמר שזכרתי למעלה (ב"ר, ח, י), "בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש". ומינה נדון למה שהיה ראוי להיות אלמלא לא חטא, שהיה מתעלה בעילוי הגדול שהיה מזומן לו. כי כמו שאנחנו רואים שהגופניות שלו של אז הוא כרוחניות של עתה, נוכל להקיש מזה שהגופניות שלו אם היה מתעלה, היה יכול להיות כערך הרוחניות של אז, כי כן הדברים מתעלים מעילוי לעילוי".

אור תורה: "...על זה הוכיח ירמיה הנביא באמרו, "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" (ירמיה ב, יג), והם העוזבים חכמת התורה, שהוא אמת מים חיים, ואין בהם נפתל ועקש ובריאים לנפש להדריכה בדרך חיים, ועוסקים בחכמת הפילוסופיא הארורה "אשר רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) בעונותינו הרבים,

והם ב' רעות באמת, א', שבאותו העת עוזבים ומתבטלים מן התורה, שנפסק מקשר החיים, והב' אשר חוצב לו בורות נשברים, והם מעט מים המכונסים שם, אשר הסטרא אחרא יונקת מאחורים דקדשה, שכל זה בא מצד שנשברו הלחות הראשונות, שעל ידי זה על ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש.

ולכן נקראים בורות נשברים, אשר לא יכילו המים, כי נתערב ונכנס בטיט ורפש של הנחש בעצמו, שחס ושלום מזה יבא לידי כפירה באלקים חיים, ולהכחיש בהשגחה ובנסים, ונפלאות, ונבואה, ורוח הקדש, ותולים הכל בטבע.

וכן מי שהולך אחר שכלו בעבודת ה', שלא על פי דרכי התורה המסורה לנו מפי חכמינו הקדושים, אשר קבלו איש מפי איש, ממחצב הראשון מפי ה', ועל פי דברי חכמים האחרונים, אשר העמיקו לפלפל ולסלסל בתורתנו הקדושה, על פי הדינים המסורים בידינו בשלחן ערוך המסור לפנינו, וחושב מחשבות אחרות וכו' היא מעצת הס"ם וכת דיליה, אשר ממתיק לו דרכיו, והוא מערב בטיט ורפש, והם מים עכורים ממש.

ולכן האדם הישר הולך, אשר חס על נפשו ועל כבוד קונו, יתרחק מכתות חדשות המתחדשים בכל עת, האומרים זה הדרך לכו בה, והוא עקר העבודה, "בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם" (שם א, טו), וחס ושלום שלא לסור מן הדרך הכבושה לרבים מימים הקדמונים, לילך בדרכים אחרים אשר הם מסכנים מאד, ואז טוב לו".

המיתה והתחיה:

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מדת דינו ית', שלא יוכלו לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע.

אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו.

וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.

ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

סיפור מהמדרש על תחיית המתים (מדרש רבה פרשת קורח): מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):

"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו.

ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת...?

הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל.

היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים.

ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.

היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".

סעודה רביעית, עצם הלוז, ותחיית המתים:

גמרא (שבת קיט:), טור ושו"ע (או"ח ש'): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית".

בית יוסף בשם שבלי הלקט (סימן קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

ה"מטה משה" (סדר הבדלה סימן תקיג): "ונראה לי טעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים... ובכן כל הזהיר בסעודה זו (רביעית) ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז,יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

כותב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי עמדין, הבן של החכם צבי): מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד...?

הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשוה, היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחיה בגוף הקודם.

אף על פי שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק, ואם יתהוה עוד גוף – אחר הוא. על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף, שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, ולא נתהוה מהרכבה [של ארבעה היסודות שמתפרקים במיתתם], ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו....

אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎