הושענא רבה - מלחמות דוד המלך

 

לצפיה בשיעור:

סוכות הוא לא רק חג השלום, אלא גם חג המלחמה...

האמת שרק אם אתה מוכן למלחמה יהיה לך שלום, כמו שאמר רוזוולט: "דבר ברכות ושא מקל גדול...".

 

תקוני הזהר (כט.): "קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא אַבָּא, אַמַּאי אִתְּמַר בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְסֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עִץ הָדָר (ויקרא כג ג), אָמַר לֵיהּ בְּרִי מָאנֵי קְרָבָא בִּימִינָא נָטְלִין לוֹן, וּבְאִלֵּין מָאנֵי קְרָבָא אִינוּן יִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין דְּנָצְחִין דִּינָא, מְתַל לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ דִּינָא וּקְרָבָא בְּשַׁבְעִין אוּמִין, וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מָאן נָצַח דִּינָא, וְשָׁאֲלִין לֵיהּ מָאן נָצַח דִּינָא אָמַר תִּסְתַּכְּלוּן בְּאִלֵּין דִּרְשִׁימִין בְּמָאנֵי קְרָבָא בִידַיְיהוּ, וְתִנְדְּעוּן מָאן נָצַח דִּינָא".

 

[תרגום: קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, לָמָּה נֶאֱמַר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר? אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֶת כְּלֵי הַקְּרָב נוֹטְלִים בְּיָמִין, וּבִכְלֵי הַקְּרָב הַלָּלוּ רְשׁוּמִים יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּנַצְּחִים בַּדִּין. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ דִין וּקְרָב עִם שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. וְשׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, מִי נִצַּח בַּדִּין? אָמַר, תִּסְתַּכְּלוּ בְּאֵלּוּ שֶׁרְשׁוּמִים עִם כְּלֵי קְרָב בִּידֵיהֶם וְתֵדְעוּ מִי נִצַּח בַּדִּין].

 

מדרש רבה (ויקרא ל,טז): "רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹן, וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן".

 

בנוסף, ביום הושענא רבה עם ישראל התחילו לכבוש את ארץ ישראל!

לפי חז"ל (הרב אברג'ל אמרי נועם מועדים קסו' ועיין בירושלמי סוכה פ"ד ה"ג) השבעה ימים בהם הקיפו עם ישראל את חומת יריחו היו שבעת ימי סוכות...

ביום השביעי עשו 7 הקפות והפילו את החומה, לכן אנו נוהגים כך גם ביום הושענא רבה!

 

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

 

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

 

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

 

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

 

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

 

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

 

יחזקאל (לו, כ-כג):

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְ-הוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.

וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה.

לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם.

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם".

 

יחזקאל (לח,כג-לט,ז): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ-הוָה...

וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".

 

ביום של דוד המלך רציתי להתעכב על איך הוא היה עורך את המלחמות האלו כדי ללמוד לימינו...

 

ערב אחד הגעתי לבר מצוה של מישהו מהקהילה ישר מהמילואים עם מדי ב' מאובקים ונשק...

לאחר הדבר תורה ניגשה אליי אחת מהמוזמנות תושבת צרפת ושאלה אותי אתה רב או מפקד בצבא?!?

עניתי לה, את מכירה את דוד המלך?

ענתה בהתרגשות בטח! תהלים!

אמרתי לה שחוץ מהתהלים הוא גם נלחם ממש עם חרב ומגן... ואנחנו חוזרים לארץ ישראל וצריכים לחזור ולשלב את התהלים עם המלחמה הפיזית בדיוק כמוהו!

היא היתה בהלם...

 

 

 

מלחמה גשמית - לחסל עד הסוף

 

במדבר[1] (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

 

הנצי״ב (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

 

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

 

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

 

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

 

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

 

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

 

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

 

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

 

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

 

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

 

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

 

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

 

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

 

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

 

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

 

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

 

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

 

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.

 

 

מלחמה רוחנית - לקרוא בשם ה'

 

כוונות דוד המלך במלחמה:

 

תהלים (יט,ח-י) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".

 

בן איש חי (דרשות, כי תצא, ד'): נראה לי בסיעתא דשמיא, בהקדים מה שכתב הרב "ארץ החיים", בפסוק "תורת ה' תמימה", דבפסוק זה עד הנחמדים מזהב, יש שש הויות, וקבלתי כשאדם בדרך ופגעו בו אויבים יאמר פסוקים אלו על אצבעותיו, ויתחיל מהאגודל ויבוא שם הוי-ה תמיד על האצבע הסמוך לגודל, הנקרא אצבע בסתם, כיוון שבכל פסוק מופיע שם הויה במילה השניה, ואחר כך יראה את האצבע ההיא נגד האויב, עד כאן דבריו.

ונראה לי הטעם, כי אצבע זו היא גבורה, וכאשר מזכיר עליה שש פעמים הוי-ה שהיא חסד, ממתק אותה.

וידוע, דעל-ידי מיתוק הגבורה נכנע האויב. ונראה לי, שלכן המגן של דוד המלך עליו השלום היה בו ששה קצוות, כנגד שש הויות אלו, שהיה נוצח על ידם.

 

בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמד,א): "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" – 'אצבעותי' דיקא!

 

אם תשים שתי ידים גבם למעלה, ופניהם למטה, כפי המונח שיניחם האדם בשעת ברכה שמברך בהם, ותמנה את שבעה כורתי ברית באצבעות, תהיה אצבע הסמוכה לגודל כנגד דוד המלך עליו השלום, נמצא, מקומו הוא באצבע ששורה עליה שם 'הויה', ולכן אמר (שמואל א' יח,יד): "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ", כי אצבע שבו רמוז שם 'הוי-ה' - עִמּוֹ.

 

וזהו שאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" רצה לומר, בסגולה שתעשה בידך בכונה הנזכרת ששוב תראה את היד לאויב ובזה תנצח ושבית שביו.

 

בזה יובן "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", 'נקרא' דיקא, שקורין שש הויות בפה על האצבע, 'ויראו ממך', כאשר תראה להם האצבע שנקרא עליה שם 'הוי-ה'.

 

דוד המלך נלחם בעבור שם ה':

 

למה[2] יצחק חזר וכרת ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת עמהם אברהם אביו לא החזיקה מעמד?!

 

יצחק הולך אל גרר, בידיעה שיש שם בארות שנכרו על ידי אברהם אביו, אולם בהגיעו אל גרר הוא מגלה כי "כָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר" - הפלשתים סתמו את הבארות... הסכם השלום של אברהם עם הפלשתים לא החזיק מעמד אפילו דור אחד!

 

יצחק חופר שוב את הבארות – "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". או אז באים הפלשתים ומבקשים לשוב ולכרות ברית שלום. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה' " וגו'.

 

מה ראה, אם כן, יצחק לשוב ולכרות ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת אברהם אביו לא החזיקה מעמד?! ומה גם שהתורה אף מעידה שלברית הזו של יצחק עם הפלשתים ישנה אחיזה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"!

 

בפלשתים אנו נתקלים כבר ביציאת מצרים, כאשר "לֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" וגו'; לאחר מכן אנו נתקלים בפלשתים במשך כל תקופת השופטים, והם שהציקו לעם ישראל יותר מכולם, עד אשר "חָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א' יג,יט); אולם הפלשתים נעלמו לאחר מלכות בית דוד.

 

אירוע אחד הוא שסילק אותם מן השטח – מלחמת דוד וגוליית. הפסוקים מתארים את המורל בקרב עם ישראל באותה המערכה: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד ... וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמואל א' יז,יא-כד). עם ישראל ברח אל האוהלים ואל הממדי"ם, אל חומות הבטון ואל 'כיפות הברזל' למיניהן...

 

או אז מציע מלך ישראל הצעה המצביעה על מצבו השפל והירוד של העם: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כה'). מי שיעז להלחם בגלית – יקבל המון כסף, יתחתן עם בת המלך, ויהיה פטור מלשלם מס...

 

דוד המלך נדהם אל מול ההצעה הזו, המעידה על מצבו הנורא של העם, או אז "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים". במילים אחרות: מה הבטיח המלך למי שיכה את גליית? כסף? חתונה? פטור ממס??? הרי מי שיכה את גליית הוא מי ש"הֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים"!!!

 

וכך הולך דוד מאחד לאחד, "וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן". תקשיבו למה שאתם מדברים!

 

בסופו של דבר דוד ניצב אל מול גליית עם מקל וחמשה חלוקי אבנים. "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו". 

 

גוליית אמר במפורש שהמלחמה בין הפלשתים לבין ישראל היא על הקריאה בשם ה', ורק דוד הוא זה שאמר באופן חד משמעי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל! וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". בכך למעשה מכריע דוד את הקרב עם הפלשתים.

 

מפני שהמלחמה עם הפלשתים היא מלחמה על הקריאה בשם ה', ורק כאשר אנו נקרא בשם ה' – נכריע את הנאו-פלשתים של ימינו!

 

זהו "רז מלחמותיה" – של האומה הישראלית – "בכל ימי התולדה הארוכה והמסובכה שלה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, ב, עמ' שי). מלחמות ישראל הן בגדר של סוד, כי בתפיסה המטריאליסטית מי שינצח הוא מי שיהיה חזק יותר מבחינה חומרי; אבל כללי המשחק משתנים כאשר באים להילחם בעם ישראל: במלחמות אלו מי שינצח הוא מי שיהיה בעל רוח גדולה יותר.

 

דבר זה ראינו במלחמות החשמונאים עם היוונים, כאשר הקב"ה היה בעזרנו ומסר "גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים"; ודבר זה ראינו בדורות האחרונים, במלחמת השחרור, למשל, כאשר חמש צבאות מחומשים ומאורגנים ומאומנים עם כלי הנשק החדישים ביותר רצו להשמיד את מדינת ישראל הקטנטנה שמנתה 600,000 יהודים, בה בשעה שלנו לא היה צבא מאורגן ומחומש ומאומן, לא היו לנו טנקים ומטוסים ותותחים, ובכל זאת ניצחנו אותם.

 

כיצד? זהו הסוד: הרוח היא שניצחה! "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

 

ודאי שעלינו לדאוג לכך שהצבא שלנו יהיה צבא מאומן ומיומן, עם כלי הנשק החדישים והטובים ביותר, אבל יחד עם זאת – אם חלילה לא תהיה בנו הרוח, כי אז יוכלו להכריע אותנו עם בלונים ועפיפונים, חלילה וחס...

 

הסכם השלום שנכרת בין אברהם לבין הפלשתים היה פרקטי מעשי, כדי להסתדר בשטח, על מנת שלכל צד יהיו מים.

 

אבל הסכם השלום שנכרת בין יצחק לבין הפלשתים נשא אופי שונה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ" – זה הכל! באותו רגע אפשר לכרות ברית שלום, כי הפלשתים הבינו מה התפקיד שלנו בארץ ישראל: "אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה'"!

           

הרב קוק (אגרות הראי"ה, ב, אגרת תקעא): "האומה ... לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו ... לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה'".

 

ישעיה (מ,ט): "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם".

 

הראי"ה (מועדי ראי"ה תרב'): "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל".

כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל - עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין ישראל ככל הגויים. בקשת לאומיותנו אינה דומה לבקשת שאר העמים - שכן בקשתנו עניין קדוש הוא הנוגע לעולם כולו.

לעומתה, מבשרת ירושלים שואפת היא להחזרת הקדושה לישראל. נמצאת היא עומדת כבר על הר גבוה, מדברת בשם ה' נכונה. אך עליה להרים בכח קולה, להשמיע אותו בצורה נחרצת וברורה לאומה, ולאומות כולן.

וכך, מציון וירושלים גם יחד, יוצא קול רם ונישא: 'הנה א-להיכם'! ".

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] חגי שטמלר.

ראש השנה (שחל בשבת) - אם נפשך בו עד מאוד נקשרה

אם נפשך בו עד מאוד נקשרה

 

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, בעדות ספרד והמזרח הוא 'עת שערי רצון' שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'.

הפיוט חובר על ידי משורר יהודי ספרדי בשם רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס.

ר' יהודה חי במאה הי"ב, נולד בפאס ונדד לאזור בבל וארם צובא.

נדודיו החלו בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו אך הוא המשיך במסעותיו אל העיר מוצול שבה התגורר בנו.

בנו של ר' יהודה - שמואל, התאסלם במהלך חייו וכתב ספר כנגד חכמי ישראל.

שמא יתכן, שהבן התאסלם עוד בימי חייו של אביו ומשום כך האב קיווה להיפגש אתו ולשכנעו לחזור למוטב.

יש הסוברים, שצערו זה של האב על בנו שיצא לתרבות רעה משוקע בתוך הפיוט המרגש והכואב.

 

בפיוט יצחק קורא לאברהם אבא – "נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי" ולשרה אימנו הוא קורא אמא – "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה", אז למה אחר כך הוא קורא לה 'שרה' – "וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ"?

 

כדי לענות על השאלה הזאת, צריך להקדים כמה דברים.

 

גמרא (ר"ה טז:): "וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן".

תוס': "מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא".

משך חכמה (ויקרא כג,כד): "...הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי...

ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא?

כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו?

אולם בשבת דאחד המיוחד ממצות שופר, הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק דר"ה, והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה, ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו.

והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, ומשה אמר לתת נקמת ד' וכיו"ב הרבה.

לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שבת חלילה... ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר".

 

עמ"י מוכנים להסתכן בכך שלא ממתקים את הדינים מעל עצמם כדי שלא תתחלל השבת, וזו עקידה ממש של עצמנו בכל ראש השנה שחל בשבת!

 

אומר הפייטן: "אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה - קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה"

 

רק אם נפשך בו מאוד נקשרה אני רוצה אותו לעולה, לא כי הוא הבן שלך!

 

מה הקב"ה מחפש?

את הלב!

הנסיונות הם במה שחשוב לך!

 

אהרן רזאל - גראנד קניון

לא בכל יום מקבל אני הזמנה לנגן במקום מיוחד כמו מדינת אריזונה אשר בארצות הברית.

מששמעו ידידיי שאהיה במדינה שבה נמצא ה"גראנד קניון", הלא הוא אחד מפלאי תבל, החלו מפצירים בי שאאריך בכמה ימים את שהותי ואראה את מעשי ה' הנפלאים. נימקו את דבריהם, שהרי רבבות של תיירים באים במיוחד מכל קצבי תבל לחזות באותו שבר ארץ, שגודלו כגודל ארץ ישראל ועומקו וגובהו כשמים לרום, ואני הלא כבר אהיה שם באזור. יש אומרים שאף מברכים בשם ומלכות בעת שרואים את אותו גראנד קניון.

נזכרתי במעשה על הרב אלישיב זצ"ל בצעירותו.

בשעה שהגיע החזן יוסל'ה רוזנבלט לירושלים הקטנה, נהרו כל בית ישראל לשמוע את הטנור הגדול אשר שמעו יצא בכל תבל. עברו על פני בית המדרש, וראו את האברך הצעיר שלום יוסף אלישיב שוקד על תלמודו. אמרו לו: הרי אתה זוכה להגות בתורה יומם ולילה, והנה ניצבת לפניך הזדמנות חד פעמית לשמוע את גדול בעלי המנגנים של עמנו! שמא שוב לא תחזור הזדמנות כזאת?

ענה להם: אדרבה, גם עבורי זאת הזדמנות חד פעמית. וכי מתי תהיה לי עוד אפשרות ללמוד תורה בזמן שיכולתי לשמוע את יוסל'ה רוזנבלט...?

כיוון שרציתי למעט את שהותי באמריקה, גם אני לא נעניתי להצעה.

חזרתי לארץ, והנה אחרי כמה שבועות נסענו לטייל בנגב. אף שטיילתי בעבר במקומות דומים, הפעם הבטתי סביבי בהתרגשות חדשה. הסלעים, ערוצי הנחל, הצמחייה, האור והצל - כולם יפים מתמיד כאילו מבקשים לומר שירה. היה זה פלא בעיניי, כיצד לא זכיתי עד היום לשים לב למראות נפלאים כאלה.

ידעתי בלבי: משום שוויתרתי על אותו גראנד קניון, נפתחו לפניי מראות ארץ ישראל.

 

אשה אחת הייתה במצב רוח ירוד במיוחד, כנראה הרגישה שהטיפול הממושך בילדים מונע ממנה להתקדם מבחינה אישית ורוחנית, והיא כתבה על כך שאלה לרבי מחב"ד.

 

זה מה שהרבי ענה לה:

 

המענה למצב רוחה – הכי טוב ואמתי:

תקרא עוד הפעם הפטרת יום הראשון דראש השנה

גודל פעולת חנה (שנמנעה מלהגיע למשכן במשך שנתיים עד שהילד יגדל, ובמשך הזמן הזה היא נשארה עמו בבית),

וזה נצטווינו להזכיר לכל בני ישראל.

ועיקר פעולתה – לדורי דורות (ההישג החשוב ביותר של חנה, הישג שנרשם לנצח במשך דורות רבים לאחר-מכן)

חינוך ילדיה, אף שעל-ידי זה לא יכלה ללכת לשילה, היפך מנהגה וכו', משך שנתיים.

חנה התמסרה לחינוך של שמואל, הבן הקטן. למרות שבגלל זה היא לא יכלה לעלות לרגל ולזכות להתגלות האלוקית הנשגבה שאירעה במשכן שילה, ובכך היא נאלצה לחדור ממנהגה הקבוע.

ושמחה על זה.

ואת המסר של חנה אנו צריכים לזכור לדורי דורות.

 

העקרון הוא, לא לחפש לעשות מצוה או תפילה מסויימת דווקא, אלא לחפש מה ה' רוצה ממך כרגע!

אולי הוא רוצה ממך כרגע דווקא להיות עם הילדים? דווקא לעזור לשכנה? מי אמר שמה שהוא רוצה ממך זה לשמוע עכשיו שיעור?

 

מה שאת רוצה ממש עכשיו זה לעלות למשכן שילה? אז מה... את זה תעקדי בשביל לעשות את מה שה' רוצה ממך שזה כרגע לגדל את הילדים...

 

לענ"ד זה מה שהפייטן רומז בשאלה שפתחנו בה,

לפני העקידה יש אבא ואמא ואת ההוויה הפרטית שלי,

אבל אחרי השורות שמתארות את העקידה ממש:

"מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי, נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי, קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי"

כבר אין מישהו פרטי עם אבא ואמא, אלא מסירות נפש על כלל ישראל, לכן אחר כך הוא לא מתייחס למשפחה אלא לכלל ישראל:

"וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

בדומה לדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות ז,טו) על היוצא למלחמה – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".

"וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

ראש השנה (לפני התקיעות) - התקיעה והתרועה בגלגל העולם

התקיעה והתרועה בגלגל העולם

במדבר (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.

גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.

מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?

בכתבי מרן הגרי״מ חרל"פ ז״ל מבואר - תוקעים אנו תקיעה פשוטה, להורות על השורש של ההוי׳ה, שנוצרה בחסד פשוט. אולם אחרי נפילת העולמות נכנסה הבריאה למצב של שברים-תרועה, גנוחי גניח או ילולי יליל או שניהם יחד. וכדי לבטא את תקותנו לעתיד הגדול, שבו יגיע העולם לכל תיקונו, אנו תוקעים תקיעה לאחריה.

הרב ראובן ששון:

יום תרועה - המילה 'תרועה' היא השורש ממנו הכל מתחיל. ואמנם, חכמים לומדים במידות שהתורה נדרשת בהן שיש לסבב את התרועה בתקיעה לפניה ולאחריה.

בסודם של דברים מבואר, שהתרועה רומזת על העולמות שנבראו.

כי למעשה נודע, שעיקר מהות בריאת העולם היא יצירת הריבוי. שכן קודם שנברא העולם היה הכל אור פשוט, ויצירת העולם היא בהופעת הנבראים הרבים. זו תכונת הצמצום, להגביל כל דבר ולהעמידו על תכונתו המיוחדת, ולא שיכיל את הכל בקרבו. בכך נוצרו נבראים מרובים ושונים זה מזה. 

נמצא שקודם בריאת העולם היה אור פשוט, הרומז לאחדות ה', ותהליך הבריאה הוא בחינת צמצום של האור הזה, והיינו יצירת גבולות, כדי שייווצרו נבראים שונים ומרובים.

משל לצליל אחד ופשוט, שמוסיפים לו עצירות שונות, כמו נגינה  בחליל, שהקול הפשוט נעצר בצורות שונות על ידי הנקבים השונים של החליל, ובכך נשמעת מנגינה מגוונת.

המצב קודם בריאת העולם נמשל לרוח העוברת בחליל, ללא שום סתימת נקב. כך יוצא אויר פשוט. הצמצום הוא בחינת הוספת לחיצה בנקבי החליל, והמנגינה שנוצרה היא העולם שהתהווה.

זה סוד התקיעה והתרועה, התקיעה היא קול פשוט, בלי מעצורים, סוד האור הפשוט שקודם הבריאה. והתרועה, היא למעשה סוד הצמצום, העוצר את הקול הפשוט, וממילא יוצר קולות מרובים, הרומזים על סוד הבריאה.

החידוש שבתרועה אינו הקול, אלא ההפסקות. הקול הוא אותו קול שהיה כבר בתקיעה, אלא שכעת נוסף לו עיצור, צמצום, ועל ידי כך נוצרו הקולות המרובים.

נמצא שהתרועה היא היא התקיעה, אלא שנוספה לה התגוונות, בסוד תוספת הצמצום.

התקיעה רומזת על האור שקודם הבריאה, והתרועה רומזת על האור שלאחר הבריאה, בסוד הצמצום והריבוי. 

אם נתבונן במשל נוכל לראות, שכשיוצא מחליל קול פשוט, אין בו זיופים. כי הוא קול אחד בלי חילוק כוחות. הזיוף מתחיל מהלחיצות השונות על נקבי החליל. אם לוחץ לחיצה שלא במקומה הראוי לה, הרי הוא מוציא צליל שאינו תואם את המנגינה, וכן אם הוא לוחץ לחיצה קצרה מדיי או ארוכה, או לחיצה חלקית וכן על זו הדרך.

ובנמשל אנו למדים, שהחטא נוצר עם יצירת הגבול. שם נוצרה גם האפשרות לפגמים ולקלקולים. כי אין קלקול באור הפשוט, שהוא שלמות בלי חיסרון כלל.

הופעת הנבראים הנפרדים היא השורש לפגמים. כי כשהנברא מוגבל אם יחרוג מגבולו הראוי לו, יהיה הדבר לפגם וקלקול. ובאמת כל מהות הרע היא חריגה מהגבולות. כי כל דבר נברא בחוקו ובגבולותיו, ואם יצא מהם יהיה קלקול לו ולזולתו.

אמנם, היות והבריאה נוצרה מהאור הא-להי שהוא בשלמות, לכן אם תשוב להתחבר אליו, היא תוכל לתקן את כל חסרונותיה. כי הקול הפשוט הוא המקור המתוקן, שבו אין זיוף ואין פגם. על כן עיקר התיקון יבוא בחזרה אל המקור, למצב שלפני מציאות הפירוט והריבוי.

נבאר זאת באופן נוסף – בעומק הלב שלנו יש רצון זך וטהור, רצון אחד פשוט – לעשות רצון ה', להיות אדם טוב שעושה טוב. זה גם הרצון הפשוט שעומד ביסוד קשר איש ואישה בחתונתם, קשר הורים לילדיהם ועוד. אך כשיורדים אל החיים – הרצון הזה מתפרט להרבה מאוד רצונות קטנים, בכל פינות החיים. שם כבר אפשר להסתבך, שם לפעמים יש התנגשויות וערבובים.

התיקון יהיה בכך שנחזור תמיד אל הרצון המקורי שבעומק הלב, ונאיר באמצעותו את כל הרצונות הקטנים והמרובים שבמשך היום יום. 

זה סוד ציווי התורה לסבב כל תרועה בתקיעה לפניה ואחריה, כדי להחזיר את התרועה למקוריותה, קודם הפגם.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 230 - החזרה למקווה):

כשלמדתי בישיבת 'תורה ודעת', היה שם בחור, מבוגר ממני. הייתי כבן חמש עשרה, שש עשרה, והוא היה אולי בן עשרים. הוא היה כל כך עדין, כל כך רציני. הוא למד יומם ולילה. והיה לו עניין כזה – ללכת למקווה כמה פעמים ביום. 

שנים רבות אחר כך נזדמן לי לחזור ולפגוש אותו. העלינו זיכרונות מהשנים שלנו ב'תורה ודעת', אצל ר' שלמה היימן זצ"ל, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:

'אתה יודע כמה התאמצתי?', אמר. 'התאמצתי כל כך, השקעתי כל כך הרבה, אבל לא הלך לי. עזבתי את הישיבה והתחלתי להידרדר. בסוף עזבתי את הכל. הפסקתי אפילו לשמור שבת. לא רק מבחינה יהודית נפלתי, גם מבחינה אנושית פשוטה. לא עבדתי לא עשיתי שום דבר. מצאתי לעצמי חברה כושית, ברובע ברונקס בניו יורק. היא עבדה ואני חייתי על חשבונה. בקושי יצאתי מהבית. ישבתי רוב הזמן מול הטלוויזיה. הרגשתי כלומניק. אשפה.' 

עכשיו תקשיבו, בטח שמעתם על הרבי מקליבלנד – הוא לקח על עצמו את המצוה הגדולה של מקוואות. הוא תיקן ושיפץ מקוואות בכל העולם. למקוואות האלה קוראים 'קליבלנדר מקווה'ס'. 

המשיך אותו חבר מהישיבה: 'במשך איזו תקופה אחרי שעזבתי את הישיבה המשכתי ללכת למקווה. בשכונה בה גרתי היה קליבלנדר מקווה. כמובן, לאחר שהידרדרתי לגמרי לא הלכתי עוד למקווה. 

יום אחד, כשחייתי בברונקס עם החברה הכושית, הייתי צריך לצאת לקנות משהו. כל השכונה שם היא שכונה של שחורים. עמדתי שם בפינת רחוב, זה היה יום כל כך יפה. התבוננתי בשמים התכולים, ופתאום – אינני יודע מה קרה – זה ממש היכה בי. חשבתי לעצמי: גוואלד! איזה סוג יהודי רציתי להיות! איזה עובד ה' רציתי להיות! ואיך אני נראה עכשיו? סוף הדרך... האם אני עדיין יהודי? 

פתאום עוצרת לידי משאית. הנהג היה כושי, והוא שואל אותי: 'תגיד לי אתה יהודי?' 

'כן' עניתי.

'בוא תעלה', פקד.

עליתי על המשאית. הנהג נסע ללא אומר לברוקלין, וכשהגיע ליד הקליבלנדר מקווה עצר ואמר לי לרדת.'

לא יאומן, נכון? סיפור משיח ממש. 

סיים היהודי ואמר: 'כשראיתי כמה ריבונו של עולם שומר עלי, כשראיתי איך שלח לי את אליהו הנביא בשביל לקחת אותי מברונקס ולהחזיר אותי למקווה, כבר לא יכולתי לחזור לחיי האשפתות, וכך התחלתי בהדרגה לשוב להיות בן אדם, לשוב לחיות כיהודי.'

בן איש חי (אדרת אליהו פרשת ניצבים) - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.

אכן, התרועה היא העיקר, לכן ראש השנה קרוי 'יום תרועה', אך עיקר היום הוא עילוי התרועה והשבתה לשלמותה, קודם הפגמים. זה סוד "עָלָה אֱ-להִים בִּתְרוּעָה" (תהלים מז,ו), היינו שבאים אנו להעלות את התרועה ולאחדה עם התקיעה.

בכל שנה מתחדשת ההוויה, מעין בריאת העולם בראשונה. לכן יש להשיב את ההוויה למקורה, ולחדשה בשפע חדש ומתוקן.

בתחילה יש לזכך אותה מהסיגים שנדבקו בה, והוא סוד הקול הפשוט הראשון, ולאחר מכן התרועה, העולה ומתאחדת עם התקיעה שלאחריה.

התקיעה הראשונה רומזת לאור הטהור שבעומק הלב, וכשהיא מתעוררת היא נותנת לנו את הכוח גם להרים את כל פרטי החיים, הנרמזים בתרועה. ובכך נחזור אל היושר הפנימי שבקרבנו, אל הטבע הא־להי שבתוכנו, והתיקון הזה נרמז בתקיעה האחרונה, שחזרנו ושבנו אל הטוב והטוהר שבקרבנו. 

ראוי לכל איש ישראל להשיב אל לבבו ולדעת עד כמה גדול הוא האור ביום המלכת ה', ועד כמה כוח של חירות ותיקון יש בשופר שנתקע בע"ה שנה.

נתפלל לה' שנזכה שימלוך עלינו מלכות שלמה ומלאה, ויגאלנו גאולה שלמה במהרה.

שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל, אמן!

 הצדיק המקובל האלוקי חכם יצחק אלפייה זצוק"ל

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: 

פעם סיפרתי מעשה ברבי יצחק אלפייה ז"ל לקדוש ישראל הבבא סאלי זצוק"ל, והוא ביקשני להביא את בעל המעשה לפניו, והבאתי. 

מה היה המעשה?

בשלהי מלחמת העולם השנייה התקדמו הגרמנים לכיוון ארץ ישראל דרך מצרים. צדיקי ארץ ישראל ומקובליה העתירו תפילה, וחילקו ביניהם את הצדיקים ישני עפר – לעוררם ולשתף אותם בתפילה שלא יוכחד היישוב היהודי בארץ ישראל חס ושלום.

כמה ימים קודם התפילות, הגיע הרה"ג יעקב אבוחצירא זצ"ל אל הרה"ג אלפייה זצ"ל בחלום, ושאל אותו מפני מה הם אינם מתפללים בקברו אשר במצרים. אמר לו הרב אלפייה: עת מלחמה עכשיו, ואי-אפשר להגיע לאזור הקרבות. אמר לו הרב יעקב אבוחצירא בחלום: דע לך, כל קבורתי במצרים לא נועדה אלא להגן על יושבי ארץ ישראל, על כן צריך שהוא יבוא להתפלל בקברו.

בבוקר נכנס הרה"ג אלפייה למשרדו של המושל הבריטי בירושלים, והודיע לו על כוונתו לנסוע למחרת ברכבת החיילים היורדת למצרים. המושל ההמום מהבקשה ומהופעתו הלא צפויה של הרב כמעט סילק את הרב ממשרדו, אילולא השוטר היהודי שעמד שם והזהיר אותו לא להתעסק עם הרב המורגל בנסים. הרב אלפייה המשיך וביקש מהמושל לעכב את הרכבת עד שהוא יסיים תפילתו ב 7:30. אומנם הוא מתפלל כ"ותיקין", אך תפילתו מסתיימת מאוחר בגלל התפילה על-פי הכוונות. זה כבר היה למעלה מכוחותיו של המושל – עדיין לא נתן את הסכמתו לרב שייסע, וכעת גם הבקשה המיוחדת הזאת?

למחרת, כשהרכבת עמוסת החיילים לא הצליחה לנוע בזמנה הקבוע, הבין המושל כי יש דברים בגו. וכשהרב אלפייה הגיע לתחנה והורה לנהג הקטר להניע והניע, לא היה אחד שיעז למחות בידו.

סוף הסיפור ידוע. הצבא הגרמני ניגף באופן נִסי באל-עלמיין, ימים ספורים אחרי שהרב זצ"ל התפלל בקברו של אותו צדיק. כשחזר הרב יצחק אלפייה ממצרים, כבר הבין אותו מושל נוכרי עם מי יש לו עסק, עמד וקיבל את פניו בתחנת הרכבת בירושלים במילים: "עכשיו אני יודע שיש אלוקים, והוא אלוקי ישראל".

מאז, היה הבבא סאלי מעריך מאוד את הרה"ג רבי יצחק אלפייה זצ"ל ונקשר עמו בעבותות אהבה. גם בגלל הקשר עם מרן אביר יעקב אביחצירא זיע"א וגם בגלל שהיה שותף להצלת כללות עם ישראל מידי הגרמנים ימ"ש. ולהראות חיבת אהבתו עמו, היו נפגשים בקביעות בכל ראש חודש, והיו סועדים יחדיו סעודת ראש חודש. גם היה מבקש ממנו ברכות על ילדיו שימשיכו את דרך הקודש. וגם היה נותן לו פדיון כדי שהברכה תחול.

הרב אלפייה נהג לחתום ליד שמו 'הבוטח ברחמי א-היה והוא בעזרתנו יהיה'.

הרב הדגיש את עדיפותן של 'תעניות דיבור' על תעניות צום ויזם ימי 'תעניות דיבור' ציבוריים.

סדר התיקון להנחת אבן פינה מאת הרב אלפייה:

https://drashotforyou.blogspot.com/2018/10/blog-post_26.html

תפילה לפרנסה טובה מהרב יצחק אלפייה זיע"א:

אנא האל מכין פרנסה לכל בריה ומזמין מלבוש לכל נברא, ושולח להם מחיה, כדכתיב: פותח את-ידיך, ומשביע לכל חי רצון, וכתיב: ורחמיו על-כל- מעשיו:

יהי רצון מלפניך שנהיה אנחנו וכל בני ביתנו בכלל הרחמים והחן והחסד, 

ותתן לנו מחייתנו בשפע רב וכלכלנו ופרנסנו פרנסה טובה בנחת ולא בצער,

בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בביזוי, בירושלים ולא בחוץ לארץ, 

פרנסה שלא יהיה בה שום בושה וכלימה, ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, כי אם מידך המלאה הרחבה והטובה כדי שנוכל לעסוק בתורתך הקדושה, הטהורה והתמימה, 

ותן לנו מזונותינו וכל צרכינו קודם שנצטרך להם כדי שיהיה לבנו בלי טרדה לקיים המצוות ולישב בשלום על שולחננו, ושלא נצפה לשולחן של אחרים, ושלא נצטרך להשתעבד לשום אדם, ושלא יהיה עלינו שום עול בשר ודם, כי אם עול מלכותך בלבב שלם, 

ובגדי קודש יהיה לבושנו ביקר ולא בבושת פנים ותצילנו מעניות מדלות ומאביונות, ונזכה להכניס אורחים ולגמול חסד לכל אדם, 

ותזמין לנו לעשות צדקה לראוי לה ולא נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים,

עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען קדושתך,

יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך, ה` צורי וגואלי, אמן כן יהי רצון:

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מבשר שבשנת תש"ח תתחיל להתגלות הארת קדושת השבת:

"ראיתי מן ההכרח להודיע מתי יחונן ה' את שארית עם מרעיתו, ישראל אשר בחר לו לנחלתו ויקדש שמו ברבים, לעבדו שכם אחד, את רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותיגלה מלכותו יתברך, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד...

עוד ידוע הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששת אלפים שנה הוא העולם והשביעי חרב, והם כנגד ששת ימים, שנבראו בהם העולם, ויום השביעי שבת הוא לה'. ולכן עלינו לחשוב ולדעת בכיוון השנים לראות באיזה שנה משנות בריאת העולם תהיה מכוונת לסוך שעה חמישית שממנה ואילך תתחיל להתגלות הארת קדושת השבת אשר על ידה מתבטלין כל הדינים...

ובכן צא וחשוב חמשת אלפי שנה שכבר עברו הם כנגד חמשת ימים של השבוע ושבע עשרה שעות מיום השישי אם כן בהתחלת ניסן של שנת תרפ"ח תיגמר השעה ארבע וחצי מיום השישי, וכשתוסיף עליה עוד חצי שעה שהיא עשרים שנה ועשרה חודשים, דהיינו בחודש שבט שנת התש"ח תתחיל קדושת השבת להתגלות.

חכם יצחק אלפייה, קונטרס היחיאלי, בית השם, דף צ"ז ע"ב-דף צ"ח ע"א, ירושלים, תשנ"ד (1994) מתוך 'החכם היומי'

💥 כ"ה באלול - יום בריאת העולם 💥

"ביום כ"ה באלול תיזהר בו לקדשו ביותר, 

וסמוך לבין השמשות של ליל כ"ה, תעשה טבילה א' להעביר רוח רעה, וב' לתקן עון הכעס, ועוד חמש טבילות לקבל הארת חמשה אור דחסד,

כי כ"ה אלול הוא היה יום ראשון דששת ימי בראשית שנברא בו אור החסד,

ותזהר כל אותה לילה ויום מכעס, ומדברים בטלים, 

ולא תתענה בו אלא תאכל בלילה וביום לחם ובשר ותברך ברכת המזון בכונה, ותאכל בו מיני מתיקה, ותרבה בו צדקה, 

ותדליק אתה או אשתך באותה הלילה חמשה נרות, כנגד חמשה אור דחסד שנא' וירא אלהים את האור כי טוב,

ואם יזדמן אותו יום שמוציאין בו ס"ת תעלה לס"ת בציבור..."

(בן איש חי, לשון חכמים)

🔥 סדר הלימוד לכ"ה אלול:

חלק א'.

חלק ב'.

קודם הדלקת הנרות יש לומר את הפסוקים הבאים: 

"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור"

"אלוקים השיבנו והאר פניך ונושעה"

"אלוקים יחוננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה"

"קל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"

"כי אתה תאיר נרי ה' אלוקי יגיה חשכי"

"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"

"בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

לאחר מכן יש להדליק 5 נרות, ולומר את התפילה הבאה:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרחם עלי ועל אשתי ובני, ותעמידנו בקרן אורה, ותאיר לנו בפנים מאירות, באור פני מלך חיים, ותתן לנו זרע קודש בנים צדיקים, חכמים ונבונים בתורה. תמימים וישרים וטובים, ותרחמנו ותחיינו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה טובה, חיים של חילוץ עצמות, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא משאלות ליבנו לטובה לעבודתך. ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתקיים בנו את הברכות אשר ציווית את אהרן ואת בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

כמו כן, ראוי לקרוא מספר בראשית את החלק בבריאה שנברא ביום הראשון (בראשית פרק א' פסוקים א'–ו'):

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אלוקים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אלוקים יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אלוקים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אלוקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אלוקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד".

פרשת חיי שרה - שרה אימנו - אשת חיל

שרה אימנו - אשת חיל

״אשת חיל״

חז״ל אומרים שכאשר רצה שלמה המלך להגיד את פרק ״אשת חיל״, הוא חיפש דמות שעליה יוכל לומר את הפרק, לבסוף בחר באמא שלו כדמות האישה המופתית.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האשה. וכשהתחיל הדיון בקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. והם אמרו לי הרי אנו חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. והם אמרו לי שהם ייגשו לבג"ץ. אמרתי להם, אם כן תלכו כעת לבג"ץ. לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האשה, מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. אמרתי להם מדוע זה קרה. אמרה האשה, בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר "שלום עליכם" אבל הוא לא אומר "אשת חיל" חרף בקשתי. אמר לה הבעל "הרי את לא אשת חיל". ומכאן התחיל כל הריב. כשהסתיים הדיון בקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחר להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהיתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אימו, ואמרו חז"ל שהוא התכוון על בת שבע אימו.

למחרת חזרו בני הזוג, ובקשתי שרק הבעל יכנס, ואז שאלתי אותו, מי לדעתך נקראת "אשת חיל"? והוא ענה, "אמא שלי כי היא מכבדת אותי". אמרתי לו תמשיך לומר "אשת חיל" כל ערב שבת ותכוון על אמא שלך. לאחר שבועיים, שוב אני רואה את אותם בני הזוג בבית הדין, ואמרתי בליבי שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל ביחידות מה קרה? והוא אמר לי, ב"ה אנחנו בסדר, ואני רוצה לומר "אשת חיל" על אשתי. אמרתי לו תאמר על אשתך ועל אמך כרצונך.

 

חינוך ילדים

בתחילת הפרק מספר שלמה שאמו ייסרה אותו, ״אשר יסרתו אמו״ (משלי לא,א), וצריך לברר במה ומתי ייסרתו. חז״ל מגלים שכוונת הדבר היא שאמו הדריכה וחינכה אותו גם אחרי שנעשה מלך. כידוע, הומלך שלמה כבר בגיל צעיר ואת החינוך למלוכה קיבל מאמו; אמו לא נרתעה מהיותו מלך, וכאשר לא שמע לדבריה - הוכיחה אותו עד שקיבל את הדרכותיה.

גמרא (סנהדרין ע:): (משלי לא-א) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו אמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחי מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו ומה בר בטני כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין אל למלכים אמרה לו מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר אמר ר' יצחק מניין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב {משלי ל-ב} כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב {בראשית ט-כ} ויחל נח איש האדמה ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון".

מאחר שבזכות דבקותה של אמו בחינוך, גדל שלמה בדרך הישרה והנכונה, הוא בחר בה כדמות ל״אשת חיל״.

 

״דרשה צמר ופשתים״ – צניעות בגוף

באחד הפסוקים של פרק ״אשת חיל״, מספר שלמה שאשת החיל ״דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה״ (משלי לא,יג).

הגמרא אומרת במסכת כתובות (עב:) שאישה הטווה וסורגת בשוק נקראת אישה פרוצה, מפני שבזמן שהיא עוסקת במלאכות אלו היא צריכה להרים את זרועותיה, וזה לא צנוע ולא מכובד.

אבל אישה צנועה, עוסקת במלאכה בכפות ידיה בלבד. כיצד היא עושה? מצמידה לגופה את זרועותיה, שאסור לגלות אותן, ורק כפותיה עובדות, כך שאין בעיה של חוסר צניעות. ועליה נאמר: ״ותעש בחפץ כפיה״ - שרק כפיה עוסקות בחפצה, ולא מגלה את זרועותיה.

 

צניעות חומרית

המלאכים שואלים את אברהם "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". וכתוב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך". אוהל - מסמל עראיות ופשטות.

האשה צריכה לדעת שהעולם הזה עראי ופשוט, ולא תבקש מהבעל דברים שעולים כסף רב. ואומר הרב בעל 'פלא יועץ' לעיתים הבעל הולך גונב וגוזל ולווה בריבית כדי לעשות רצון אשתו.

אשה שרואה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו 'וכי אתה רוצה לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה'. ועל זה כתוב (בראשית מט, יב) "ולבן שיניים מחלב".

 

צניעות וענווה בנפש

בפרשת בנות צלפחד אנו רואים כיצד נשים יכולות להשפיע על פסיקת ההלכה. אחרי שמשה קובע את בתי-האב אשר ביניהם תתחלק הארץ, באות בנות צלפחד לפני משה, אלעזר והזקנים לבקש גם הן נחלה. תחילה הן מספרות את תולדותיהן: ״אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קירח... ובנים לא היו לו״ (כמדבר כז, ג). אחר כך הן ממשיכות וטוענות את טענתן: ״למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן?״(שם, ד), ולבסוף הן מגלות את רצונן: ״תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו״ (שם).

אנו שואלים: כיצד הן פוסקות הלכות? איך הן מחדשות דינים?

אלא שבאמת הן היו נשים גדולות, וטענתן — טענת אמת וצדק. לטענתן, אם אביהם היה בעדת קודח או בעצת המרגלים - אכן היה עליהן לאבד את חלקו ונחלתו בארץ ישראל, מחמת חטאו. אך מאחר שאביהן מת מיתה רגילה (ואפילו למאן דאמר שצלפחד הוא שקושש עצים בשבת והומת בחטאו - הוא התכוון במעשהו לשם שמים), הן מבקשות לקבל את נחלתו, שהרי אינו לוי ומגיעה לו נחלה.

חז״ל מספרים שבנות צלפחד היו ״נשים חכמות וצדקניות״. במה התבטאה חכמתן? בטענתן, ש״אמרו... אם כבן אנו - נירש כבן, ואם לאו - תתייבם אמנו...״, גם ״צדקניות היו - שלא נישאו אלא להגון להם״ (במדבר רבה כא, יא: תנחומא פינחס ז).

אחרי שמשה מקרב את משפטן לפני הקב״ה, הקב״ה משיב לו: ״כן בנות צלפחד דוברות״ (במדבר כז, ז). רש״י מסביר שהקב״ה הודה לטענתן: ״יפה תבעו״.

רש״י: ״אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו״ - שזו מעלה מיוחדת לשבח, דרגה גבוהה ביותר. אך רש״י לא מסתפק בכך, אלא גם מגלה לנו שהיו בעלות דרגה יתרה מזו:

״׳כן בנות צלפחד דוברות׳ - כתרגומו: ׳יאות׳, כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה״ (שם).

כלומר, הקב״ה אמר למשה שבנות צלפחד יודעות את ההלכה והדין, וכשתמה משה למקור ידיעתן, השיב לו הקב״ה שפרשה זו כתובה לפניו בשמים, ובנות צלפחד הסתכלו בה וראו את ההלכה שכתובה בה: ״איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו״(שם,ח).

פלא גדול הוא, כיצד הן זכו לראות את ההלכה, ואילו משה רבנו אשר שהה ארבעים יום בשמים - ארבעים ועוד ארבעים יום, ועוד ארבעים יום - ולמר תורה מפי הקב׳׳ה, לא ראה. את ההלכה הזו לא הראו לו, אלא דווקא לבנות צלפחד. מדוע?

להראות לנו את שבחן של הנשים הצנועות, הצדקניות והחכמניות. איך הן הגיעו לדרגות אלו? בזכות שבאו לפני משה, אלעזר והזקנים בענווה, כשבאו ונכנעו לפניהם למרות שהן ידעו את הדין וההלכה. הן לא באו בעזות ובחוצפה ואמרו: ׳כך וכך ראינו בשמים. אתם לא ראיתם!׳, אלא באו בבקשה ובשאלה: ״למה לגדע?״. וזה שבחן, שבאו בשאלה למרות שידעו את ההלכה. זו חכמה עם צניעות וענווה.

אמו של הרב רבי יהודה צדקה ע״ה למדה רבות אצל בעל ה״בן איש חי״ והייתה למדנית עצומה, תלמידת חכמים ממש. שחרית היא הייתה מתפללת בבית הכנסת ״בית אהרון״. בבית כנסת זה היו שני מנייני תפילה בבוקר: הראשון - מניין פועלים, והשני - מניין של תלמידי חכמים ורבנים. תפילתם הייתה שלמה, החל ב״אלוקינו״ וכלה ״עלינו לשבח״, וארכה שעה בערך. היא הייתה מתחילה להתפלל במניין הראשון ומסיימת עם המניין השני. כזו הייתה תפילתה. לאחר מכן הייתה ממהרת לביתה כדי להכין ארוחת בוקר לבעלה. היא לא ניסתה להתחמק ולומר שמאחר והיא מתפללת, היא פטורה מלהכין לבעלה ארוחת בוקר, אלא כל בוקר הייתה רצה להכין לו את ארוחתו.

ראש חודש אחד ראו אותה יורדת מעזרת נשים אחרי סוף המניין השני, בא אליה רב חשוב אחד שהיה שם בתמיהה: ״מדוע התפללת פעמיים בשני מנינים?״, ועוד אמרו לה האנשים: ״נשים חייבות בתפילה פעם אחת, מדוע התפללת פעמיים?״, אך היא לא ענתה להם. שליח הציבור, שהיה תלמיד חכם, בא ושאל אותה האם שמעה שכאשר התפלל הרים את קולו? והיא ענתה ששמעה, אלא שלא שמעה שאמר ״יעלה ויבוא״. הש״צ נאלם דום לרגע ואחר כך הודה בטעותו, ששכח לומר ״יעלה ויבוא״. הרב החשוב, זה שגער בה על שהתפללה פעמיים, ציוה על הציבור להיכנס חזרה לבית הכנסת כדי לשוב על חזרת הש״צ, שכן הלכה היא שכל טעות שאדם חוזר עליה בתפילתו, חוזר עליה גם שליח הצבור. הקהל החל נכנס, אך הרבנית ע״ה עצרה אותם. אתם טועים, אמרה להם, ב״שולחן ערוך״ כתוב שאם שליח הציבור לא אמר ״יעלה ויבוא״ בחזרה וגמר את התפילה - אינו חייב לחזור, מפני שהוא עומד להתפלל תפילת מוסף שבה יזכיר ראש חודש(אורח חיים קכו, ג). ובלאו הכי גם לפי הקבלה אין מתפללים תפילת שחרית אחרי מוסף. הרב החשוב לא קיבל את דבריה ועמד על דעתו שההלכה אינה כך, אלא שצריך לחזור. הרבנית ציותה עליו שיביא ״שולחן ערוך״ והיא תראה לו שהלכה כדבריה. הוא נכנם והביא ספר. כשפתח אותו החל מגמגם, עד שלבסוף חזר והודה לדבריה. כשסיימו, שאל הש״צ מדוע לא העירה לו שיאמר ״יעלה ויבוא״, בזמן שטעה ושכח לומר? והיא השיבה לו שאילו הייתה צועקת לו: ״יעלה ויבוא!״ מעזרת נשים, היו הכל מסתכלים כלפי מעלה לראות מי זו הצועקת, והיה זה לא צנוע - ״קול באשה ערוה״.

 

שרה אשת חיל

חז״ל (תנחומא חיי שרה ח') אומרים שבשעה שהיה אברהם מקונן על שרה, ״התחיל אברהם לבכות עליה ולומר ׳אשת חיל מי ימצא׳.

הקב"ה אמר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא,יב). ופירש רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ועכ"ז זכתה לרוה"ק ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.

 

משרה לומדים דין חשוב מאוד של צניעות

כשבאו המלאכים לבקר את אברהם הם שואלים אותו "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח, ט).

גמרא (בבא מציעא פז.): "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל - להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל? כדי לחבבה על בעלה".

ידעו המלאכים שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, וגער בו אברהם אבינו ואמר לו "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא בעצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים.

אמרו המלאכים לאברהם, אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך?

על זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.

עוד אומרת הגמרא (שם): "תני משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל? על ידי בעלה שאני".

רש"י "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה".

אומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין): "והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".

כתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה): "אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח".

על כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.

 

לא להראות לכולם יופי ששמור לבעל

כשאברהם ושרה ירדו למצרים, אמר אברהם לאשתו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו איתי, ואתך יחיו: אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך״ (בראשית יב, יא-יג). רש״י(שם) אומר: ״הנה נא ידעתי - מדרש אגדה: עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה״. כלומר, עד עתה לא ידע את יופיה של אשתו מפני צניעותם. היכן מתבטאת צניעותה של שרה ? שהסכימה עמו למעשה ההסתרה; שאף על פי שהייתה אישה יפת מראה, שתקה ולא התלוננה כאשר אברהם החביאה בתוך תיבה, כדי להסתירה מעיני המצרים.

 

השתתפות בצער הזולת

״וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו״ (שם כא,א-ב). בימינו בכל מקום ומקום מוקמות אגודות: אגודה למען ילדים חולים, אגודה למען קשישים, אגודה למניעת הפלות ועוד. גם לשרה אמנו, שהייתה עקרה, הייתה ״אגודה״ לתמיכה בנשים עקרות; היא עודדה וסייעה לכל שאר הנשים העקרות שהיו בסביבתה.

כאשר הקב״ה הודיע לאברהם אבינו ששרה עתידה להרות וללדת, הוא סיפר זאת בשמחה לשרה. אך תגובת שרה הייתה מתמיהה. במקום לשמוח, היא בכתה. תמה אברהם לפשר הבכי - הרי זכתה להבטחה שתלד בן למרות גילה המופלג, בן שהוא קדוש מרחם אמו, ״אשר קידש ידיד מבטן״, ומדוע תבכה? שרה הסבירה שלו היא מרחמת על שאר הנשים העקרות, אלה החברות איתה באגודה: כמה צער תסב להן הידיעה ששרה הרה והן לא. לכן היא ביקשה מאברהם שיתפלל לקב״ה שגם כל שאר העקרות תיפקדנה. וכך היה, אברהם התפלל והעקרות נפקדו.

כשהגיעה עת הלידה, נמלא האויר בקולות יילודים: ילדה שרה אמנו ועמה כל שאר העקרות. כשראו זאת ליצני הדור, אלו שאינם מאמינים בניסים ובנפלאות, הם אמרו שכנראה הייתה איזו מחלה שריפאה את כל העקרות וכך נפקדו כולן, אך לא היה כאן נם מיוחד לשרה אמנו. מה עשה הקב״ה? נס גלוי. כידוע, בתקופה ההיא עדיין לא היו תחליפי חלב, ואישה שלא רצתה להניק או שחלבה היה מועט - שכרה מינקת כדי להניק את בנה. מאחר ובאותו פרק זמן ילדו כל עקרות האזור, עלה שכרן של הנשים המניקות עקב הביקוש הרב. הקב״ה עשה נס בתוך נס ומנע מכל היולדות חלב, כדי שכולן תזדקקנה לפנות לשרה. ואכן, באו היולדות הטריות לפני שרה אמנו ותינו צערן: ״רק בזכותך ילדנו את הילדים האלה... אך עתה אין לנו חלב לתת להם. עזרי לנו״. שרה ריחמה עליהן והניקה את כל התינוקות. על כך נאמר: ״היניקה בנים שרה״ שהניקה בנים רבים, בני כל הנשים הללו.

לאחר שהתינוק ינק מחלב שרה אמנו, הוא השתנה. גם אמו השתנתה לטובה. אך מאחר שעדיין לא היה להן חלב, הן שבו לשרה בבכי: ״אנו גרות רחוק מבאן, האם נבוא כל יום לכאן כדי שתניקי את בנינו?״. עמדה שרה והתפללה לפני ריבון העולם, שירחם על הנשים הללו ויתן חלב בדדיהן. הקב״ה מנע מהן חלב והעניק שפע חלב לשרה אמנו, כדי שלא יגידו שהכל טבעי, ולמרות זאת, שרה התפללה עליהם. תפילתה נשמעה, מפני שהייתה מתוך אהבה וחמלה, מפני שלא רצתה שהנשים ובניהם יצטערו. בוודאי שאחר כך הן התקרבו לקב״ה יותר ויותר.

 

אברהם טפל לשרה בנביאות

לאחר מכן כתוב: ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק״ (שם,ט). מה פירוש ״מצחק״? - ״דרש רבי עקיבא: אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה... רבי אליעזר אומר: זה גילוי עריות... רבי יהושע אומר: זה שפיכות דמים״ (תוספתא סוטה פרק ו).

ישמעאל רדף את יצחק וניסה להרגו, אך בערמומיות. הוא פיתה את יצחק בלשון רכה שיבוא עמו לשדה, שם ילמד אותו לירות חצים. כוונתו הייתה לירות ביצחק ולהרוג אותו, ואחר כך לומר שיצחק מת בתאונה ותקלה, בשגגה ובלי כוונת זדון. כאשר ראתה שרה שישמעאל רודף את יצחק, היא הגנה עליו. היא גם ידעה שאם השניים, ישמעאל ויצחק, יישארו יחד, ישנו חשש שיצחק יושפע ממנו לרעה.

שרה, אותה אישה צדקת שגיירה וקירבה נשים, שהתפללה על עקרות, שלא יכולה לסבול שהזולת מצטער, פנתה לאברהם וביקשה: ״גרש האמה הזאת ואת בנה״ (שם, י) - מפני שלא ייתכן שיצחק, הילד הקדוש מבטן, יגדל בחברת ישמעאל העובד עבודה זרה ועובר עבירות חמורות אחרות. החיבור ביניהם הוא כלאיים רוחניים, ״צמר ופשתים״ יחדיו, מצב שאסור שיתקיים, כפי שכתוב במדרש ששרה הייתה ״אשת חיל, ש״דרשה צמר ופשתים״ - ״בין יצחק לישמעאל, שאמרה: ׳גרש האמה הזאת ואת בנה...״.

״וירע הדבר מאד בעיני אברהם״ (שם, יא). אברהם לא הבין מדוע שרה, המרחמת על כל דל וגלמוד, יהא מי שיהא, אינה מרחמת על האמה ובנה, בני ביתה.

כאן התערב הקב״ה ואמר לאברהם: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, וכבת עשרים - כבת שבע ליופי״ (רש״י שם).

 

דחיפה של כל בני המשפחה!

רק אחרי שנפטרה שרה אמנו, נאמר כי ״אברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד,א) - ותימה, וכי עד אז אברהם לא היה זקן? אלא אומרים חז״ל: ״...וכיוון שמתה, קפצה זקנה על אברהם. מה כתיב אחריו? ׳ואברהם זקן" (תנחומא חיי שרה, ד).

כל זמן שהייתה שרה עם אברהם, הוא לא הרגיש זקן, כיוון שהיא עודדה אותו וסייעה בידו לקרב בני-אדם לאביהם שבשמים ולגמול חסדים. לכן, הוא לא הרגיש זקנה. אך משנסתלקה שרה, קפצה עליו הזקנה, כיוון שהכוח המניע, הכוח הדוחף - פסק.

תכונה זו, עידוד הזולת לתורה ועבודה, היא אחת מהתכונות שהטביעה שרה אמנו בבני ישראל ובבנות ישראל.

 

מעשה אימהות סימן לבנות

"ויהי בבוקר והנה היא לאה". כיצד לא הרגיש יעקב עד הבוקר שזו היתה לאה? ביארו חז"ל שיעקב מסר סימנים לרחל שתאמר אותם כשתבוא לאוהלו, כי חשש שלבן ירמה אותו, וכשראתה רחל שמכניסים לו את לאה אמרה: עכשיו לאה תתבייש, ועמדה ומסרה לה אותם הסימנים.

על זה אמרו חז"ל (מגילה יג:): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל (במסירת הסימנים) זכתה ויצא ממנה שאול, ומה צניעות היתה בשאול שכתוב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל, לפיכך זכה ויצאת ממנו (משאול) אסתר" שנאמר בה "אין אסתר מגדת את עמה".

קודם כל מבינים ש:

א. צניעות היא לא רק עניין של לבוש צנוע אלא היא דבר רחב יותר ששייך לכל אורחות חייו של האדם, שהרי צניעותה של רחל התבטאה בכך שלא רצתה לבייש את אחותה ויש בזה מידה עצומה של ענווה, ויתור גדול ומסירות, שהקריבה למען לאה.

בשאול התבטאה הצניעות בכך שלא סיפר שהתמנה על ידי שמואל למלך. ומסביר המהרש"א במס' מגילה "שמכלל הצניעות היא שלא יודיע האדם את מעלתו כנאמר - יהללך זר ולא פיך". ואצל אסתר התבטאה הצניעות בכך ששמרה על זכות השתיקה, שמעה בקולו של מרדכי ולא גילתה את סודה מאיזה עם היא, דבר שעזר בהמשך לניצחון על המן.

ב. צניעות עוברת בירושה:

המהר"ל (נתיב הצניעות פ"א) מבאר, שדבר מיוחד יש בצניעות לעומת שאר המידות - שהיא עוברת בירושה "ולא תמצא בכל המידות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע".

מדרש רבה (נח): "רבי עקיבא היה דורש והציבור התנמנם, ביקש לעורר אותם ואמר "מה ראתה אסתר שתמלוך על 127 מדינות, אלא תבוא אסתר שהיא בת בִּתה של שרה שחייתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינות".

לא ברור מה הקשר בין שרה לאסתר, וכי רק המספר הזהה מקשר ביניהן?

מצאנו שכשבאו המלאכים לבשר לשרה שתלד את אברהם שאלוהו: "איה שרה אשתך?" וענה אברהם "הנה באהל" אומר המדרש "להודיע ששרה אמנו צנועה היתה". ומוסיף ר' יהודה בשם רב, "יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל, כדי לחבבה בעיני בעלה". כלומר "להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה" (רש"י). שרה, למרות שמיהרה ודאגה להכין לאורחים כל מה שנצטוותה על ידי אברהם, לא עומדת לפני האורחים ומרבה אתם שיחה אלא מצטנעת באוהל ומשם היא מתברכת "והנה בן לשרה אשתך".

לכך התכוון ר' עקיבא - בשכר צניעותה של שרה הולכות ונולדות כאן אמהות קדושות וצנועות שמנחילות את הצניעות לבניהן ולבנותיהן, ובסוף זה מגיע לאסתר שמתוך כך זוכה למלוך על 127 מדינות כמניין חייה של שרה.

בעל השמועה כאן הוא רבי עקיבא שנאמר (כתובות סג.), שרחל ראתה שהוא צנוע ומעולה, ראתה בו מידות טובות של צניעות וענווה ואמרה: אם הכלי הנאה הזה יתמלא בתורה יצא ממנו תלמיד חכם גדול, כך שר' עקיבא המיוחד בצניעותו אשר מלמדנו לראות את ערך הצניעות לדורות משרה ועד אסתר ולדעת להתמלא ולהתברך ממידה נפלאה זו.

מאחר שהדבר טבוע בנו, אנו יכולים להגיע בקלות לדרגות דומות לשרה. ״שרה״ עצמה קשה להיות, אך ״כמו שרה״ אפשר ולכך יש לשאוף להתעלות.

 

בפנים או בחוץ?

מצד אחד "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה,יד). מכאן לומדים, לכאורה, כי על האשה להיות צנועה ותחומה בגדרי ביתה.

מצד שני, בספר משלי (לא,יד-טז) מתוארת אשת החיל האידיאלית בתיאור הבא: "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". האשה האידיאלית יוצאת מביתה, זוממת שדה, נוטעת כרם ומביאה ממרחק לחמה. כיצד מתיישבים הדברים עם העיקרון שלפיו: "כל כבודה בת מלך פנימה"? מה גם שהתורה מספרת בשבח צניעותה של שרה אמנו, שבח העולה משאלת המלאכים: "איה שרה אשתך?" (בראשית יח,ט). מסבירה הגמרא (בבא מציעא פז): יודעים היו מלאכי השרת, היכן שרה נמצאת, אם כן, מדוע שאלו היכן מקומה? "להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה".

גם דבורה הנביאה שהביאה תשועה לישראל. בתקופתה שיעבדו מלך כנען ושר צבאו סיסרא את ישראל והציקו להם בדרכים שונות. דבורה באה, ואיתה ברק בן אבינועם. הם גייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחו את יבין מלך כנען ואת צבאו, והארץ שקטה ארבעים שנה, ודבורה שופטת את ישראל (שופטים ד').

מימוש עצמי נכון על פי התורה הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר, והאשה - כאשה. אין פירוש הדבר שאשה אינה יכולה ואינה צריכה ללמוד או לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית.

 

השאלה היא: מהו התפקיד המרכזי? היכן מרכז הכובד?

כאשר האשה עסוקה בניהול הבית ובטיפול בילדיה היא מגשימה את עצמה ואינה מחמיצה משהו. תפקידה המשפחתי של האשה הוא בעצמו חלק עיקרי וחשוב בהגשמה העצמית שלה. מימוש היכולות והמעלות הרוחניות הרבות הנדרשות לתפקיד המשפחתי, מהווה את עיקר ההגשמה העצמית.

אין תפקיד הנשים לשרת ולעבוד בבית (כל היום להבריק ולצחצח). תפקידן לנהל את הבית, כך שהוא יסייע להן ולבני ביתן בתפקידם ובייעודם. אין זה קל להצליח לבנות בית חם מלא שמחה והתלהבות. אין זה קל להקים משפחה מאוחדת עם הרבה אהבה, שיצמחו בה ילדים ואנשים טובים ומאושרים.

תפקיד זה דורש יכולות, תכונות ומעלות מיוחדות, שרק הנשים ניחנו בהן, כדי שהן תצלחנה להגשים את ייעודן בשלמות.

היא מעצבת את דמות הדור הבא, היא בונה את הרקמה הפנימית של החברה, היא קובעת את אופיו של התא המשפחתי. אלה הם החיים עצמם, ועל כך מופקדת האשה. אין כל ערך לידע, לכסף ולכישורים ללא חינוך והשקעה בפיתוח האישיות.

יתכן מאוד, שתפקוד יעיל ומתוכנן של האשה בבית ובנסיבות מתאימות, מותיר לאשה כוח וזמן לעיסוקים ערכיים נוספים גם מחוץ לביתה.

מומלץ, שנשים תעסוקנה בהם, עיסוקים נוספים אלו יכולים לתרום מאוד לערכה העצמי, להרגשתה הכללית ולכושר תפקודה בבית.

"כל כבודה בת מלך פנימה" – השאלה במה את מתכבדת? בתואר ראשון שלך או בזה שאת אמא? כל כבודה, כל הכבוד שלה זה מהפנימה ממה שקורה בבית!

זה כח שיש לנו כבר מהאימהות, רק צריך להוציא אותו לפועל...

 

בזכות שרה יבוא המשיח

מרן החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מביא בספרו "נחל קדומים" (ריש פרשת חיי שרה):

"'ויהיו חיי שרה מאה'. סופי תיבות שם הוי'ה. הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כתב ידו, ועוד האריך ברמז שמות הקדש היוצאים מפסוק זה. ורבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל ברמזיו כתב יד כתב 'ויהיו חיי שרה מאה', ראשי תיבות 'משוח', דבזכות שרה יבא המשיח. עכ"ד. ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה, ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה, ואם כן בזכותה יבא משיח, שהגדילה לתקן עוון חוה. ובליקוטים כתב יד ראיתי, ראשי תיבות 'ויהיו חיי שרה מאה', גימטריה 'בשמחה' עם הכולל, ואפשר דסופי תיבות הוי'ה כאמור וראשי תיבות 'בשמחה' שהוא כינוי לשכינה, לומר דבמעשיה הטובים היה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ודו"ק".