פרשת חיי שרה - שרה אימנו - אשת חיל

שרה אימנו - אשת חיל

״אשת חיל״

חז״ל אומרים שכאשר רצה שלמה המלך להגיד את פרק ״אשת חיל״, הוא חיפש דמות שעליה יוכל לומר את הפרק, לבסוף בחר באמא שלו כדמות האישה המופתית.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האשה. וכשהתחיל הדיון בקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. והם אמרו לי הרי אנו חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. והם אמרו לי שהם ייגשו לבג"ץ. אמרתי להם, אם כן תלכו כעת לבג"ץ. לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האשה, מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. אמרתי להם מדוע זה קרה. אמרה האשה, בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר "שלום עליכם" אבל הוא לא אומר "אשת חיל" חרף בקשתי. אמר לה הבעל "הרי את לא אשת חיל". ומכאן התחיל כל הריב. כשהסתיים הדיון בקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחר להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהיתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אימו, ואמרו חז"ל שהוא התכוון על בת שבע אימו.

למחרת חזרו בני הזוג, ובקשתי שרק הבעל יכנס, ואז שאלתי אותו, מי לדעתך נקראת "אשת חיל"? והוא ענה, "אמא שלי כי היא מכבדת אותי". אמרתי לו תמשיך לומר "אשת חיל" כל ערב שבת ותכוון על אמא שלך. לאחר שבועיים, שוב אני רואה את אותם בני הזוג בבית הדין, ואמרתי בליבי שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל ביחידות מה קרה? והוא אמר לי, ב"ה אנחנו בסדר, ואני רוצה לומר "אשת חיל" על אשתי. אמרתי לו תאמר על אשתך ועל אמך כרצונך.

 

חינוך ילדים

בתחילת הפרק מספר שלמה שאמו ייסרה אותו, ״אשר יסרתו אמו״ (משלי לא,א), וצריך לברר במה ומתי ייסרתו. חז״ל מגלים שכוונת הדבר היא שאמו הדריכה וחינכה אותו גם אחרי שנעשה מלך. כידוע, הומלך שלמה כבר בגיל צעיר ואת החינוך למלוכה קיבל מאמו; אמו לא נרתעה מהיותו מלך, וכאשר לא שמע לדבריה - הוכיחה אותו עד שקיבל את הדרכותיה.

גמרא (סנהדרין ע:): (משלי לא-א) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו אמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחי מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו ומה בר בטני כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין אל למלכים אמרה לו מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר אמר ר' יצחק מניין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב {משלי ל-ב} כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב {בראשית ט-כ} ויחל נח איש האדמה ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון".

מאחר שבזכות דבקותה של אמו בחינוך, גדל שלמה בדרך הישרה והנכונה, הוא בחר בה כדמות ל״אשת חיל״.

 

״דרשה צמר ופשתים״ – צניעות בגוף

באחד הפסוקים של פרק ״אשת חיל״, מספר שלמה שאשת החיל ״דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה״ (משלי לא,יג).

הגמרא אומרת במסכת כתובות (עב:) שאישה הטווה וסורגת בשוק נקראת אישה פרוצה, מפני שבזמן שהיא עוסקת במלאכות אלו היא צריכה להרים את זרועותיה, וזה לא צנוע ולא מכובד.

אבל אישה צנועה, עוסקת במלאכה בכפות ידיה בלבד. כיצד היא עושה? מצמידה לגופה את זרועותיה, שאסור לגלות אותן, ורק כפותיה עובדות, כך שאין בעיה של חוסר צניעות. ועליה נאמר: ״ותעש בחפץ כפיה״ - שרק כפיה עוסקות בחפצה, ולא מגלה את זרועותיה.

 

צניעות חומרית

המלאכים שואלים את אברהם "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". וכתוב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך". אוהל - מסמל עראיות ופשטות.

האשה צריכה לדעת שהעולם הזה עראי ופשוט, ולא תבקש מהבעל דברים שעולים כסף רב. ואומר הרב בעל 'פלא יועץ' לעיתים הבעל הולך גונב וגוזל ולווה בריבית כדי לעשות רצון אשתו.

אשה שרואה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו 'וכי אתה רוצה לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה'. ועל זה כתוב (בראשית מט, יב) "ולבן שיניים מחלב".

 

צניעות וענווה בנפש

בפרשת בנות צלפחד אנו רואים כיצד נשים יכולות להשפיע על פסיקת ההלכה. אחרי שמשה קובע את בתי-האב אשר ביניהם תתחלק הארץ, באות בנות צלפחד לפני משה, אלעזר והזקנים לבקש גם הן נחלה. תחילה הן מספרות את תולדותיהן: ״אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קירח... ובנים לא היו לו״ (כמדבר כז, ג). אחר כך הן ממשיכות וטוענות את טענתן: ״למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן?״(שם, ד), ולבסוף הן מגלות את רצונן: ״תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו״ (שם).

אנו שואלים: כיצד הן פוסקות הלכות? איך הן מחדשות דינים?

אלא שבאמת הן היו נשים גדולות, וטענתן — טענת אמת וצדק. לטענתן, אם אביהם היה בעדת קודח או בעצת המרגלים - אכן היה עליהן לאבד את חלקו ונחלתו בארץ ישראל, מחמת חטאו. אך מאחר שאביהן מת מיתה רגילה (ואפילו למאן דאמר שצלפחד הוא שקושש עצים בשבת והומת בחטאו - הוא התכוון במעשהו לשם שמים), הן מבקשות לקבל את נחלתו, שהרי אינו לוי ומגיעה לו נחלה.

חז״ל מספרים שבנות צלפחד היו ״נשים חכמות וצדקניות״. במה התבטאה חכמתן? בטענתן, ש״אמרו... אם כבן אנו - נירש כבן, ואם לאו - תתייבם אמנו...״, גם ״צדקניות היו - שלא נישאו אלא להגון להם״ (במדבר רבה כא, יא: תנחומא פינחס ז).

אחרי שמשה מקרב את משפטן לפני הקב״ה, הקב״ה משיב לו: ״כן בנות צלפחד דוברות״ (במדבר כז, ז). רש״י מסביר שהקב״ה הודה לטענתן: ״יפה תבעו״.

רש״י: ״אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו״ - שזו מעלה מיוחדת לשבח, דרגה גבוהה ביותר. אך רש״י לא מסתפק בכך, אלא גם מגלה לנו שהיו בעלות דרגה יתרה מזו:

״׳כן בנות צלפחד דוברות׳ - כתרגומו: ׳יאות׳, כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה״ (שם).

כלומר, הקב״ה אמר למשה שבנות צלפחד יודעות את ההלכה והדין, וכשתמה משה למקור ידיעתן, השיב לו הקב״ה שפרשה זו כתובה לפניו בשמים, ובנות צלפחד הסתכלו בה וראו את ההלכה שכתובה בה: ״איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו״(שם,ח).

פלא גדול הוא, כיצד הן זכו לראות את ההלכה, ואילו משה רבנו אשר שהה ארבעים יום בשמים - ארבעים ועוד ארבעים יום, ועוד ארבעים יום - ולמר תורה מפי הקב׳׳ה, לא ראה. את ההלכה הזו לא הראו לו, אלא דווקא לבנות צלפחד. מדוע?

להראות לנו את שבחן של הנשים הצנועות, הצדקניות והחכמניות. איך הן הגיעו לדרגות אלו? בזכות שבאו לפני משה, אלעזר והזקנים בענווה, כשבאו ונכנעו לפניהם למרות שהן ידעו את הדין וההלכה. הן לא באו בעזות ובחוצפה ואמרו: ׳כך וכך ראינו בשמים. אתם לא ראיתם!׳, אלא באו בבקשה ובשאלה: ״למה לגדע?״. וזה שבחן, שבאו בשאלה למרות שידעו את ההלכה. זו חכמה עם צניעות וענווה.

אמו של הרב רבי יהודה צדקה ע״ה למדה רבות אצל בעל ה״בן איש חי״ והייתה למדנית עצומה, תלמידת חכמים ממש. שחרית היא הייתה מתפללת בבית הכנסת ״בית אהרון״. בבית כנסת זה היו שני מנייני תפילה בבוקר: הראשון - מניין פועלים, והשני - מניין של תלמידי חכמים ורבנים. תפילתם הייתה שלמה, החל ב״אלוקינו״ וכלה ״עלינו לשבח״, וארכה שעה בערך. היא הייתה מתחילה להתפלל במניין הראשון ומסיימת עם המניין השני. כזו הייתה תפילתה. לאחר מכן הייתה ממהרת לביתה כדי להכין ארוחת בוקר לבעלה. היא לא ניסתה להתחמק ולומר שמאחר והיא מתפללת, היא פטורה מלהכין לבעלה ארוחת בוקר, אלא כל בוקר הייתה רצה להכין לו את ארוחתו.

ראש חודש אחד ראו אותה יורדת מעזרת נשים אחרי סוף המניין השני, בא אליה רב חשוב אחד שהיה שם בתמיהה: ״מדוע התפללת פעמיים בשני מנינים?״, ועוד אמרו לה האנשים: ״נשים חייבות בתפילה פעם אחת, מדוע התפללת פעמיים?״, אך היא לא ענתה להם. שליח הציבור, שהיה תלמיד חכם, בא ושאל אותה האם שמעה שכאשר התפלל הרים את קולו? והיא ענתה ששמעה, אלא שלא שמעה שאמר ״יעלה ויבוא״. הש״צ נאלם דום לרגע ואחר כך הודה בטעותו, ששכח לומר ״יעלה ויבוא״. הרב החשוב, זה שגער בה על שהתפללה פעמיים, ציוה על הציבור להיכנס חזרה לבית הכנסת כדי לשוב על חזרת הש״צ, שכן הלכה היא שכל טעות שאדם חוזר עליה בתפילתו, חוזר עליה גם שליח הצבור. הקהל החל נכנס, אך הרבנית ע״ה עצרה אותם. אתם טועים, אמרה להם, ב״שולחן ערוך״ כתוב שאם שליח הציבור לא אמר ״יעלה ויבוא״ בחזרה וגמר את התפילה - אינו חייב לחזור, מפני שהוא עומד להתפלל תפילת מוסף שבה יזכיר ראש חודש(אורח חיים קכו, ג). ובלאו הכי גם לפי הקבלה אין מתפללים תפילת שחרית אחרי מוסף. הרב החשוב לא קיבל את דבריה ועמד על דעתו שההלכה אינה כך, אלא שצריך לחזור. הרבנית ציותה עליו שיביא ״שולחן ערוך״ והיא תראה לו שהלכה כדבריה. הוא נכנם והביא ספר. כשפתח אותו החל מגמגם, עד שלבסוף חזר והודה לדבריה. כשסיימו, שאל הש״צ מדוע לא העירה לו שיאמר ״יעלה ויבוא״, בזמן שטעה ושכח לומר? והיא השיבה לו שאילו הייתה צועקת לו: ״יעלה ויבוא!״ מעזרת נשים, היו הכל מסתכלים כלפי מעלה לראות מי זו הצועקת, והיה זה לא צנוע - ״קול באשה ערוה״.

 

שרה אשת חיל

חז״ל (תנחומא חיי שרה ח') אומרים שבשעה שהיה אברהם מקונן על שרה, ״התחיל אברהם לבכות עליה ולומר ׳אשת חיל מי ימצא׳.

הקב"ה אמר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא,יב). ופירש רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ועכ"ז זכתה לרוה"ק ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.

 

משרה לומדים דין חשוב מאוד של צניעות

כשבאו המלאכים לבקר את אברהם הם שואלים אותו "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח, ט).

גמרא (בבא מציעא פז.): "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל - להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל? כדי לחבבה על בעלה".

ידעו המלאכים שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, וגער בו אברהם אבינו ואמר לו "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא בעצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים.

אמרו המלאכים לאברהם, אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך?

על זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.

עוד אומרת הגמרא (שם): "תני משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל? על ידי בעלה שאני".

רש"י "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה".

אומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין): "והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".

כתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה): "אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח".

על כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.

 

לא להראות לכולם יופי ששמור לבעל

כשאברהם ושרה ירדו למצרים, אמר אברהם לאשתו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו איתי, ואתך יחיו: אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך״ (בראשית יב, יא-יג). רש״י(שם) אומר: ״הנה נא ידעתי - מדרש אגדה: עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה״. כלומר, עד עתה לא ידע את יופיה של אשתו מפני צניעותם. היכן מתבטאת צניעותה של שרה ? שהסכימה עמו למעשה ההסתרה; שאף על פי שהייתה אישה יפת מראה, שתקה ולא התלוננה כאשר אברהם החביאה בתוך תיבה, כדי להסתירה מעיני המצרים.

 

השתתפות בצער הזולת

״וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו״ (שם כא,א-ב). בימינו בכל מקום ומקום מוקמות אגודות: אגודה למען ילדים חולים, אגודה למען קשישים, אגודה למניעת הפלות ועוד. גם לשרה אמנו, שהייתה עקרה, הייתה ״אגודה״ לתמיכה בנשים עקרות; היא עודדה וסייעה לכל שאר הנשים העקרות שהיו בסביבתה.

כאשר הקב״ה הודיע לאברהם אבינו ששרה עתידה להרות וללדת, הוא סיפר זאת בשמחה לשרה. אך תגובת שרה הייתה מתמיהה. במקום לשמוח, היא בכתה. תמה אברהם לפשר הבכי - הרי זכתה להבטחה שתלד בן למרות גילה המופלג, בן שהוא קדוש מרחם אמו, ״אשר קידש ידיד מבטן״, ומדוע תבכה? שרה הסבירה שלו היא מרחמת על שאר הנשים העקרות, אלה החברות איתה באגודה: כמה צער תסב להן הידיעה ששרה הרה והן לא. לכן היא ביקשה מאברהם שיתפלל לקב״ה שגם כל שאר העקרות תיפקדנה. וכך היה, אברהם התפלל והעקרות נפקדו.

כשהגיעה עת הלידה, נמלא האויר בקולות יילודים: ילדה שרה אמנו ועמה כל שאר העקרות. כשראו זאת ליצני הדור, אלו שאינם מאמינים בניסים ובנפלאות, הם אמרו שכנראה הייתה איזו מחלה שריפאה את כל העקרות וכך נפקדו כולן, אך לא היה כאן נם מיוחד לשרה אמנו. מה עשה הקב״ה? נס גלוי. כידוע, בתקופה ההיא עדיין לא היו תחליפי חלב, ואישה שלא רצתה להניק או שחלבה היה מועט - שכרה מינקת כדי להניק את בנה. מאחר ובאותו פרק זמן ילדו כל עקרות האזור, עלה שכרן של הנשים המניקות עקב הביקוש הרב. הקב״ה עשה נס בתוך נס ומנע מכל היולדות חלב, כדי שכולן תזדקקנה לפנות לשרה. ואכן, באו היולדות הטריות לפני שרה אמנו ותינו צערן: ״רק בזכותך ילדנו את הילדים האלה... אך עתה אין לנו חלב לתת להם. עזרי לנו״. שרה ריחמה עליהן והניקה את כל התינוקות. על כך נאמר: ״היניקה בנים שרה״ שהניקה בנים רבים, בני כל הנשים הללו.

לאחר שהתינוק ינק מחלב שרה אמנו, הוא השתנה. גם אמו השתנתה לטובה. אך מאחר שעדיין לא היה להן חלב, הן שבו לשרה בבכי: ״אנו גרות רחוק מבאן, האם נבוא כל יום לכאן כדי שתניקי את בנינו?״. עמדה שרה והתפללה לפני ריבון העולם, שירחם על הנשים הללו ויתן חלב בדדיהן. הקב״ה מנע מהן חלב והעניק שפע חלב לשרה אמנו, כדי שלא יגידו שהכל טבעי, ולמרות זאת, שרה התפללה עליהם. תפילתה נשמעה, מפני שהייתה מתוך אהבה וחמלה, מפני שלא רצתה שהנשים ובניהם יצטערו. בוודאי שאחר כך הן התקרבו לקב״ה יותר ויותר.

 

אברהם טפל לשרה בנביאות

לאחר מכן כתוב: ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק״ (שם,ט). מה פירוש ״מצחק״? - ״דרש רבי עקיבא: אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה... רבי אליעזר אומר: זה גילוי עריות... רבי יהושע אומר: זה שפיכות דמים״ (תוספתא סוטה פרק ו).

ישמעאל רדף את יצחק וניסה להרגו, אך בערמומיות. הוא פיתה את יצחק בלשון רכה שיבוא עמו לשדה, שם ילמד אותו לירות חצים. כוונתו הייתה לירות ביצחק ולהרוג אותו, ואחר כך לומר שיצחק מת בתאונה ותקלה, בשגגה ובלי כוונת זדון. כאשר ראתה שרה שישמעאל רודף את יצחק, היא הגנה עליו. היא גם ידעה שאם השניים, ישמעאל ויצחק, יישארו יחד, ישנו חשש שיצחק יושפע ממנו לרעה.

שרה, אותה אישה צדקת שגיירה וקירבה נשים, שהתפללה על עקרות, שלא יכולה לסבול שהזולת מצטער, פנתה לאברהם וביקשה: ״גרש האמה הזאת ואת בנה״ (שם, י) - מפני שלא ייתכן שיצחק, הילד הקדוש מבטן, יגדל בחברת ישמעאל העובד עבודה זרה ועובר עבירות חמורות אחרות. החיבור ביניהם הוא כלאיים רוחניים, ״צמר ופשתים״ יחדיו, מצב שאסור שיתקיים, כפי שכתוב במדרש ששרה הייתה ״אשת חיל, ש״דרשה צמר ופשתים״ - ״בין יצחק לישמעאל, שאמרה: ׳גרש האמה הזאת ואת בנה...״.

״וירע הדבר מאד בעיני אברהם״ (שם, יא). אברהם לא הבין מדוע שרה, המרחמת על כל דל וגלמוד, יהא מי שיהא, אינה מרחמת על האמה ובנה, בני ביתה.

כאן התערב הקב״ה ואמר לאברהם: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, וכבת עשרים - כבת שבע ליופי״ (רש״י שם).

 

דחיפה של כל בני המשפחה!

רק אחרי שנפטרה שרה אמנו, נאמר כי ״אברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד,א) - ותימה, וכי עד אז אברהם לא היה זקן? אלא אומרים חז״ל: ״...וכיוון שמתה, קפצה זקנה על אברהם. מה כתיב אחריו? ׳ואברהם זקן" (תנחומא חיי שרה, ד).

כל זמן שהייתה שרה עם אברהם, הוא לא הרגיש זקן, כיוון שהיא עודדה אותו וסייעה בידו לקרב בני-אדם לאביהם שבשמים ולגמול חסדים. לכן, הוא לא הרגיש זקנה. אך משנסתלקה שרה, קפצה עליו הזקנה, כיוון שהכוח המניע, הכוח הדוחף - פסק.

תכונה זו, עידוד הזולת לתורה ועבודה, היא אחת מהתכונות שהטביעה שרה אמנו בבני ישראל ובבנות ישראל.

 

מעשה אימהות סימן לבנות

"ויהי בבוקר והנה היא לאה". כיצד לא הרגיש יעקב עד הבוקר שזו היתה לאה? ביארו חז"ל שיעקב מסר סימנים לרחל שתאמר אותם כשתבוא לאוהלו, כי חשש שלבן ירמה אותו, וכשראתה רחל שמכניסים לו את לאה אמרה: עכשיו לאה תתבייש, ועמדה ומסרה לה אותם הסימנים.

על זה אמרו חז"ל (מגילה יג:): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל (במסירת הסימנים) זכתה ויצא ממנה שאול, ומה צניעות היתה בשאול שכתוב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל, לפיכך זכה ויצאת ממנו (משאול) אסתר" שנאמר בה "אין אסתר מגדת את עמה".

קודם כל מבינים ש:

א. צניעות היא לא רק עניין של לבוש צנוע אלא היא דבר רחב יותר ששייך לכל אורחות חייו של האדם, שהרי צניעותה של רחל התבטאה בכך שלא רצתה לבייש את אחותה ויש בזה מידה עצומה של ענווה, ויתור גדול ומסירות, שהקריבה למען לאה.

בשאול התבטאה הצניעות בכך שלא סיפר שהתמנה על ידי שמואל למלך. ומסביר המהרש"א במס' מגילה "שמכלל הצניעות היא שלא יודיע האדם את מעלתו כנאמר - יהללך זר ולא פיך". ואצל אסתר התבטאה הצניעות בכך ששמרה על זכות השתיקה, שמעה בקולו של מרדכי ולא גילתה את סודה מאיזה עם היא, דבר שעזר בהמשך לניצחון על המן.

ב. צניעות עוברת בירושה:

המהר"ל (נתיב הצניעות פ"א) מבאר, שדבר מיוחד יש בצניעות לעומת שאר המידות - שהיא עוברת בירושה "ולא תמצא בכל המידות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע".

מדרש רבה (נח): "רבי עקיבא היה דורש והציבור התנמנם, ביקש לעורר אותם ואמר "מה ראתה אסתר שתמלוך על 127 מדינות, אלא תבוא אסתר שהיא בת בִּתה של שרה שחייתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינות".

לא ברור מה הקשר בין שרה לאסתר, וכי רק המספר הזהה מקשר ביניהן?

מצאנו שכשבאו המלאכים לבשר לשרה שתלד את אברהם שאלוהו: "איה שרה אשתך?" וענה אברהם "הנה באהל" אומר המדרש "להודיע ששרה אמנו צנועה היתה". ומוסיף ר' יהודה בשם רב, "יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל, כדי לחבבה בעיני בעלה". כלומר "להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה" (רש"י). שרה, למרות שמיהרה ודאגה להכין לאורחים כל מה שנצטוותה על ידי אברהם, לא עומדת לפני האורחים ומרבה אתם שיחה אלא מצטנעת באוהל ומשם היא מתברכת "והנה בן לשרה אשתך".

לכך התכוון ר' עקיבא - בשכר צניעותה של שרה הולכות ונולדות כאן אמהות קדושות וצנועות שמנחילות את הצניעות לבניהן ולבנותיהן, ובסוף זה מגיע לאסתר שמתוך כך זוכה למלוך על 127 מדינות כמניין חייה של שרה.

בעל השמועה כאן הוא רבי עקיבא שנאמר (כתובות סג.), שרחל ראתה שהוא צנוע ומעולה, ראתה בו מידות טובות של צניעות וענווה ואמרה: אם הכלי הנאה הזה יתמלא בתורה יצא ממנו תלמיד חכם גדול, כך שר' עקיבא המיוחד בצניעותו אשר מלמדנו לראות את ערך הצניעות לדורות משרה ועד אסתר ולדעת להתמלא ולהתברך ממידה נפלאה זו.

מאחר שהדבר טבוע בנו, אנו יכולים להגיע בקלות לדרגות דומות לשרה. ״שרה״ עצמה קשה להיות, אך ״כמו שרה״ אפשר ולכך יש לשאוף להתעלות.

 

בפנים או בחוץ?

מצד אחד "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה,יד). מכאן לומדים, לכאורה, כי על האשה להיות צנועה ותחומה בגדרי ביתה.

מצד שני, בספר משלי (לא,יד-טז) מתוארת אשת החיל האידיאלית בתיאור הבא: "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". האשה האידיאלית יוצאת מביתה, זוממת שדה, נוטעת כרם ומביאה ממרחק לחמה. כיצד מתיישבים הדברים עם העיקרון שלפיו: "כל כבודה בת מלך פנימה"? מה גם שהתורה מספרת בשבח צניעותה של שרה אמנו, שבח העולה משאלת המלאכים: "איה שרה אשתך?" (בראשית יח,ט). מסבירה הגמרא (בבא מציעא פז): יודעים היו מלאכי השרת, היכן שרה נמצאת, אם כן, מדוע שאלו היכן מקומה? "להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה".

גם דבורה הנביאה שהביאה תשועה לישראל. בתקופתה שיעבדו מלך כנען ושר צבאו סיסרא את ישראל והציקו להם בדרכים שונות. דבורה באה, ואיתה ברק בן אבינועם. הם גייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחו את יבין מלך כנען ואת צבאו, והארץ שקטה ארבעים שנה, ודבורה שופטת את ישראל (שופטים ד').

מימוש עצמי נכון על פי התורה הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר, והאשה - כאשה. אין פירוש הדבר שאשה אינה יכולה ואינה צריכה ללמוד או לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית.

 

השאלה היא: מהו התפקיד המרכזי? היכן מרכז הכובד?

כאשר האשה עסוקה בניהול הבית ובטיפול בילדיה היא מגשימה את עצמה ואינה מחמיצה משהו. תפקידה המשפחתי של האשה הוא בעצמו חלק עיקרי וחשוב בהגשמה העצמית שלה. מימוש היכולות והמעלות הרוחניות הרבות הנדרשות לתפקיד המשפחתי, מהווה את עיקר ההגשמה העצמית.

אין תפקיד הנשים לשרת ולעבוד בבית (כל היום להבריק ולצחצח). תפקידן לנהל את הבית, כך שהוא יסייע להן ולבני ביתן בתפקידם ובייעודם. אין זה קל להצליח לבנות בית חם מלא שמחה והתלהבות. אין זה קל להקים משפחה מאוחדת עם הרבה אהבה, שיצמחו בה ילדים ואנשים טובים ומאושרים.

תפקיד זה דורש יכולות, תכונות ומעלות מיוחדות, שרק הנשים ניחנו בהן, כדי שהן תצלחנה להגשים את ייעודן בשלמות.

היא מעצבת את דמות הדור הבא, היא בונה את הרקמה הפנימית של החברה, היא קובעת את אופיו של התא המשפחתי. אלה הם החיים עצמם, ועל כך מופקדת האשה. אין כל ערך לידע, לכסף ולכישורים ללא חינוך והשקעה בפיתוח האישיות.

יתכן מאוד, שתפקוד יעיל ומתוכנן של האשה בבית ובנסיבות מתאימות, מותיר לאשה כוח וזמן לעיסוקים ערכיים נוספים גם מחוץ לביתה.

מומלץ, שנשים תעסוקנה בהם, עיסוקים נוספים אלו יכולים לתרום מאוד לערכה העצמי, להרגשתה הכללית ולכושר תפקודה בבית.

"כל כבודה בת מלך פנימה" – השאלה במה את מתכבדת? בתואר ראשון שלך או בזה שאת אמא? כל כבודה, כל הכבוד שלה זה מהפנימה ממה שקורה בבית!

זה כח שיש לנו כבר מהאימהות, רק צריך להוציא אותו לפועל...

 

בזכות שרה יבוא המשיח

מרן החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מביא בספרו "נחל קדומים" (ריש פרשת חיי שרה):

"'ויהיו חיי שרה מאה'. סופי תיבות שם הוי'ה. הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כתב ידו, ועוד האריך ברמז שמות הקדש היוצאים מפסוק זה. ורבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל ברמזיו כתב יד כתב 'ויהיו חיי שרה מאה', ראשי תיבות 'משוח', דבזכות שרה יבא המשיח. עכ"ד. ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה, ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה, ואם כן בזכותה יבא משיח, שהגדילה לתקן עוון חוה. ובליקוטים כתב יד ראיתי, ראשי תיבות 'ויהיו חיי שרה מאה', גימטריה 'בשמחה' עם הכולל, ואפשר דסופי תיבות הוי'ה כאמור וראשי תיבות 'בשמחה' שהוא כינוי לשכינה, לומר דבמעשיה הטובים היה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ודו"ק".