Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שבת, 15 בספטמבר 2018

יום הכיפורים - מהי שליחותך?


מהי שליחותך?!?


"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" - אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן" אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול.

הקטע הזה מ"אליסה בארץ הפלאות" מצביע על מציאות עגומה בה לרוב בני האדם – אין שמץ של מושג לאן הם הולכים בחיים ומה המטרה שלהם.

לפעמים אנו נוטים להיות כל כך עסוקים בייצור ובעשייה, בהישגיות ובמרדף אחר ההצלחה, עד שאנו עלולים לחיות חיים שלמים מבלי כלל לשאול את עצמנו: "מי אני? למה? לאן? למה דוקא אני? למה יש לי דוקא את הנתונים האלו ומה אני אמור לעשות איתם?"

רבי נחמן: "כְּשֶׁאֵין הָאָדָם מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, לָמָּה לוֹ חַיִּים".

אלה תולדות חיי / שמעון ישראלי

בחדר קטן אפור כתלים,
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב,
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ,
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
"אלה תולדות חיי".

במה אתחיל? כמובן בילדות...
אך הייתה לי ילדות רגילה:
דודות ומכות, שריטות ודמעות.
ילדונת שגרנו מולה,
ואבא טרוד ואם עצבנית,
אחות שצועקת עלי.
אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעורי!

ימי נעורי... מהיש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים,
כל בוקר לקום ולרוץ לכיתה.
פצעי הבגרות הדוקרים,
לבטי אהבה ראשונה ומרה,
הפחדים שהעיקו עלי...
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל מימי נשואי.

ימי נשואי... ירח דבש שנגמר
והפך לימים של שגרה,
דירה, הלוואה, מכונית, הלוואה,
מריבות עד לב התקרה,
תינוקת שניה, שעות נוספות,
ולבן- בר מצווה, חתונה.
מה יש לכתוב על אותן השנים?
אתחיל מתקופת הזקנה.

מתי זה החלה תקופת הזקנה?!
כשהודיעו: אתה מפוטר...!
והבן והבת חיפשו בית אבות,
והבנת:  אתה מיותר!
או, הפחד הזה בלילות בלי שינה?
שאולי לא תראה עוד,
כמו שכנך מימין וכמו אותה הזקנה,
שלוויתי אתמול אל הבור?

בחדר קטן אפור כתלים
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות, אידיאלים גדולים,
שאותם לא הגשים מימיו...
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן, כמו חי...
דף ריק לפניו, למעלה כתוב:
"אלה תולדות חיי"...

הרב אויערבאך - החיים הם כמו גלויה, בהתחלה אתה כותב בגדול ושואל מנשמע וכאלה, בהמשך אתה מתחיל לכתוב בכתב צפוף, ובסוף אתה שם לב שלא נשאר לך מקום לדברים החשובים באמת, אפילו לא כדי לרשום את שמך בתחתית הדף.

מה השליחות שלך?[1]

יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש לא רק על העברות, אלא גם על מילוי שליחותנו בעולם.

הרב קוק (מאורות הראי"ה תפילות יום הכיפורים. עולת ראיה ח"ב עמ' שנו. עין איה ח"א עמ' 18-28): "אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן".

מושג השליחות מופיע ביום הכיפורים בהקשר לאחת מעבודות היום בתקופת המקדש – עבודת השעיר המשתלח.

שני שעירים השווים לגמרי בקומתם ובצורתם היו מגיעים לפני הכהן הגדול, אשר היה מבצע הגרלה. הגורל שנעשה על פי ה', קבע איזה שעיר יוקרב לה' ודמו ייזרק בתוך קודש הקודשים ואיזה שעיר ישולח לעזאזל.

את השעיר המשתלח היה מוביל שליח המכונה בתורה "איש עתי" אל צוקי המדבר ושם היה מגלגל את השעיר לעזאזל אל פי התהום. בגמר השליחות, היה מגיע השליח אל הכהן הגדול ומצהיר: "אישי כהן גדול - עשינו שליחותך" (יומא עא.). אם היה פוגש אותו בביתו "אומר לו: מחיה חיים (הקב"ה) - עשינו שליחותו".

עבודה זו של השעיר המשתלח הנראית על פניו תמוהה ביותר ושונה מכל העבודות שהתבצעו במקדש, היתה למעשה שורש הכפרה של יום הכיפורים!

כותב הרמב"ם (בפתיחה להלכות תשובה א,ב): "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל  כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: והתודה עליו את כל עונות בני ישראל. שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה".

מה עומד מאחורי המצווה המשונה של השעיר לעזאזל? מדוע עבודה מוזרה זו היא שהביאה כפרה לבני ישראל?

הרב אריה לייב ממיץ, בעל ה"שאגת אריה", נתן הגדרה הלכתית לשעיר המשתלח אשר יש לה משמעות מרחיקת לכת. הוא עוסק בשאלה כיצד עבודת השעיר המשתלח דוחה שבת במקרה ויום כיפור נופל בשבת? הרי לכל השיטות בהלכה, גם אם לא נשתלח השעיר למדבר, הדבר אינו מעכב את הכפרה, ומאחר ועבודה זו אינה הכרחית - מדוע היא דוחה את השבת?

עונה על כך ה"שאגת אריה" בחיבורו "גבורת ארי" (יומא סו:): "כיון דשני שעירים דיום הכיפורים מעכבים זה את זה... הוה ליה שעיר של שם ושל עזאזל כחד וכאילו הן קרבן אחד, ושחיטת שעיר של שם דדחי יום הכפורים מהני לשל עזאזל כאילו הוא גופו, דנימא (=שנאמר) כבר דחתה שחיטה את השבת".

למעשה גם השעיר לה' וגם השעיר לעזאזל הם קרבן אחד המחולק לשניים. מסיבה זו צריכים הם להיות שווים בקומתם ובצורתם. מאחר והשעיר לה' דוחה את השבת כמו כל קרבן ציבור שזמנו בשבת, הותרו גם כל העבודות סביב השעיר לעזאזל בשבת.

מאחורי היסוד ההלכתי שמציע בעל השאגת אריה עומד רעיון רוחני מהותי. שני השעירים הם חלק ממהות אחת.

הם מייצגים את הכוחות השונים הפועלים בנו - בכל אחד מאיתנו יש שעיר לה' ושעיר לעזאזל. לכל אחד מאיתנו צד שרוצה להתחבר לטוב ולקדושה, לחסד ולאידיאלים. יחד עם זאת אנו נושאים בקרבנו צדדים אפלים המהווים חלק מאישיותנו.

היטיב לבטא זאת הרש"ר הירש בפירושו על התורה (ויקרא טז,י): "שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד (יומא סב.), שניהם עומדים כאחד ובשוה "לפני ה' פתח אהל מועד", שניהם עומדים בפני אותה הכרעה באפשרויות שוות של הכרעה בין לה' ובין לעזאזל, שניהם יכולים להיות כך או אחרת, יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת, "אין הגורל קובע אלא בראוי לשם" (שם סג:)".

שאלת השאלות היא מהו הכוח המניע אותנו: "מכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של החזון חיי תורה, להיות האדם מרכבה לשכינה.

כנגד זה מי שהוכרע לעזאזל לא יפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי, בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבא אל המקדש פנימה, אלא יצא ממקומו וממושבות האדם ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו, ויסיים אותם בשממת המדבר...". 

המילה "שעיר" מייצגת עוצמה אנרגיות וכוח, אמנם לאיזה כיוון מופנה כוח זה – לכיוון המקדש או אל פי התהום?

במקום אחר (במעגלי השנה), מתאר הרש"ר הירש באופן ציורי את העובר במוחו של השעיר לעזאזל: "אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, ייתכן שהיה שמח מאד על שנפל בחלקו להישאר חי ולא להישחט ולהישרף. אילו היה השעיר עורך השוואה, בינו לבין רעהו השחוט, עשוי היה לבוא לידי התרוממות רוח וגאוה, הוא שחוט ואני חי וקיים. וכאשר היו מולכים אותו לעבר ההרים שמחוץ לירושלים, היה מוסיף יהירות על יהירותו, ומתמלא שמחה על ש'זכה' לצאת מן התחום הצר של המקדש, לצעוד לו בעולם החופשי".

השעיר לעזאזל מסתכל ברחמנות ובבוז על חברו שהקריב את עצמו לה'. שמח וטוב לב הוא יוצא לטיול פסטורלי עם האיש העתי, אלא שלפתע נשמטת לו הקרקע מתחת לרגליו: "רגע השיא של הצלחתו היה נחשב בעינו הרגע שבו מעלים אותו לצוק. בגרון נטוי היה עומד שם במרומי הסלע, ושולח מבט של בוז וחמלה לרעהו הזבוח... אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה, מתנפצות בסופו של דבר עלי סלע" (הרש"ר הירש, שם). 

עבודת השעיר המשתלח, אמורה לעורר את כולנו לחשב מחדש מסלול בחיים. מה המטרה עבורה נשלחתי לעולם? האם אני מנצל את המתנות והכישרונות בהם ניחנתי למלא את שליחותי וייעודי? האם אני בוחר במה שאני צריך לעשות או במה שנראה נוח יותר? האם אני מקדיש את חיי למילוי המשימה אליה שלח אותי אלוקים או שמא אני צף על פני המים ועשוי חלילה למצוא את עצמי יום  אחד עם תהום פעורה תחת רגלי? 

במנחה של יום הכיפורים אנו קוראים את ספר יונה.

ה"חפץ חיים" (שער הציון תרכ"ב ו') מסביר את הסיבה למנהג: "כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו, שאין יכול לתקן בשום אופן ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד... אבל טעות הוא שסוף דבר יהיה כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן... וראיה מיונה שהקב"ה רצה מאתו שילך וינבא והוא מיאן בזה ונס לים מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות... ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא כן הוא האדם בעניניו...". יונה מנסה לברוח בכל כוחו משליחותו, אך כמו אצל שני השעירים, הגורל נופל עליו והוא נאלץ בעל כרחו למלא את המשימה.

הגורל של השעירים וגורלו של יונה מסמלים את מהות שליחות האדם בעולם. הקב"ה מטיל על כל אחד משימה מסויימת שהוא ורק הוא יכול למלאה: " את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו". (הרב סולובייצ'יק, ימי זכרון).

אדם נדרש לשוב בתשובה ממעשיו הרעים בכל יום ובפרט ביום הכפורים. ברם, ביום הכיפורים קיימת עוד מדרגה של תשובה – התשובה על שליחותו של האדם!

שפת אמת (שבת תשובה תרנ"א): "כי הנה עיקר התשובה הוא לתקן השליחות שנשתלח האדם לעולם הזה: וכתיב 'כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ... כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו' והקב"ה נתן בכל איש ישראל דברים שצריך להוציאם בעולם מכח אל הפועל לעשות בהם פירות ואז ישוב בשליחותו לפניו ...".

אדם בסוף ימיו צריך להשיב לקב"ה את המתנות אותם קיבל ולומר לו – ריבונו של עולם – עשיתי שליחותך.

אנו נבקש חיים ביום הכיפורים – "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", ברם אין אנו מבקשים סתם לחיות ולהעביר עוד שנה, אלא לחיות חיים שיהיו "למענך אלקים חיים" – למען שליחותנו, למען קיום המשימה אליה שלחת אותנו.

מסיבה זו, סיכם האיש העתי את שליחותו במילים אלו: "מחייה חיים – עשינו שליחותו".

אז מה השליחות שלי? התשובה לכך נמצאת עמוק בפנים: "כי לכל אדם ואדם דרך בפני עצמו לילך בו... וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה - לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו... ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאווה ונוטה חוץ מדבר רצונו יתברך".

אבל איך אני מגיע למצב שאין ברוחי רמיה ואין טבעי מתאוה לכלום? זה כמעט לא מצוי? אז איך אדע מה שליחותי?

ביום הכיפורים מערה עלינו הקב"ה רוח טהרה עצומה ממרומים: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם".

ביום זה מתגלה העצמיות הטהורה שלנו!

נקשיב טוב לעצמנו, לאמת שבתוכנו, לרוח הקודש שתפעם בקרבנו,  וביום הקדוש - אשר בשיאו נכריז כולנו "ה' הוא האלוקים" – תאיר בנשמתנו תמצית שליחותנו.

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ד'): עבירה היא מה שחוסם את המעברים בין החשיבה לבין העשייה לבין הלב, ולאט לאט אתה נהיה איש שכבר לא יודע מה לעשות עם עצמך.

כשאתה עושה וידוי, בכל חטא שאתה מזכיר נפתח לך אחד המעברים שנסתמו בגלל העבירות.

בשנייה שאתה מסיים את הווידוי (יש  לנו עשרה כאלו ביום כיפור), תגיד: "ה', תן לי עצה טובה" כי עכשיו המעברים פתוחים יותר.

כשאתה מסיים את כל הוידויים של ערבית שחרית מוסף מנחה נעילה – הכל פתוח! הכל נקי! אתה מכוון בדיוק על התדר הנכון!!!

לימדנו הלל הזקן (אבות א'): "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי"!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: 'גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד' (משלי יא,יז) – הצדקה הכי גדולה שאתה יכול לעשות זה עם נשמתך!

מעשה שהיה בחתונה חסידית, שמנהגם היה להזמין ליצן - בדחן, שישמח ויבדר את קהל הנוכחים. היה הליצן הולך מאחד לאחד ובבדיחות עוקצניות היה מוכיח ומבקר כל אחד בכמה דברים שעליו לתקן ולשפר דרכיו. כשהגיע לפתע אל האדמו"ר רבם של החסידים נבהל מאד, ומייד דלג עליו להמשיך אל הבאים אחריו, שכן מי הוא שימצא לאדמו"ר פגמים וחסרונות, ועוד יעז להוכיחו עליהם ברבים.
תפס אותו האדמו"ר בידיו והחזירו לפניו, ואמר לו - "מדוע אתה מדלג עלי, גם אני ככל שאר החסידים רוצה תוכחה והערה שודאי תוכל לעוררני על דבר מה שנדרש ממני לשפר מעתה".
חשב הליצן בליבו ואמר - "מה אוכל לומר לאדמו"ר, איזה חסרון או גרעון אוכל למצוא לטהור וקדוש כמוהו"?
ואז לפתע צץ במוחו רעיון וכה ענה למורו ורבו: "דע לך כבוד קדושת האדמו"ר, שאמנם הינך קדוש וטהור, צדיק ועניו ואף נקי מכל רבב, אך עם כל צדקותך וקדושתך, אין זה עוד כאין וכאפס למה שהינך מסוגל וראוי להיות לפי עוצם גודל קדושת נשמתך".
שמע האדמו"ר את דבריו ודמעות זלגו מעיניו...

מסכם את כל זה הרב קוק בצורה מדוייקת להפליא (קובץ ז קפט): "אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי. עניני עצמיותי מכרחים להתברר לי הרבה מאד. בהבנתי את עצמי אבין את הכל, את העולם ואת החיים, עד הגעת הבינה למקור החיים".

הבינה (התשובה/שופר גדול) זו הנקודה העצומה שבה נמחלים כל העוונות! ושם מקבלים טהרה גדולה בשביל לנצל את החיים שאנחנו מבקשים לעבודתו יתברך כל אחד לפי שליחותו בעולם!!!

כתיבה וחתימה טובה לחיים מלאי משמעות אלוקית!





[1] הרב רונן נויבירט.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!