מעלת הצדיק
(לכבוד הילולת הרב מרדכי
אליהו זצוק"ל)
כוחו של הצדיק:
שמואל ב' (כג,ג): "אָמַר אֱלֹהֵי
יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת
אֱלֹהִים".
גמ' (מועד קטן טז:): "אמר רבי אבהו, הכי
קאמר: אמר אלוהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני
גוזר גזרה ומבטלה".
גמ' (בבא בתרא קטז.): "כל שיש לו חולה
בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי טז,יד) 'חמת מלך מלאכי
מות ואיש חכם יכפרנה'".
הרב ומפקד יחידת החיסול של המוסד (אביהם של ישראל, ישראל טויטו
אל"מ במילואים):
יש לי הרבה חברים מהצבא. לא כולם
שומרים את כל תרי"ג המצוות. חלקם מהדרים במצוות כאלה וחלקם מהדרים במצוות
אחרות. אחד מהם היה מפקד יחידת החיסול של המוסד, והוא הידר "למהדרין מן
המהדרין" בכל מה שקשור להצלת יהודים על-ידי חיסול אויבים.
גדולי האויבים שבכל העולם מצאו את מותם
מידו הארוכה. מי בתאונה ומי בהרעלה. מי בהצטננות ומי בפיצוץ שגרתי. בדרך כלל, הוא
היה פועל בדרכים יצירתיות מאוד, יחד עם פיקודיו. חזק כמו עשרה אנשים ופיקח כמו
עשרה מחשבים. אדם כזה לא היה קיים בשום מקום בספרים, אבל בהחלט קיים במציאות –
"מפקד יחידת החיסול של המוסד".
יום אחד הוא התקשר אלי בבהילות. באתי
אליו לרמת-אביב ג', בית שאי-אפשר לאכול בו דבר. אפילו מזוזה אין בו, ואני רואה
אותו יושב על כיסא גלגלים. זה היה מפליא, כי זכרתי אותו כמו גיבור, ענק. פתאום אני
רואה אותו והוא בקושי זז. הוא אמר לי: אין לי יותר כלום בחיים. אני הולך למות, כך
אומרים לי הרופאים. הגרורות של הסרטן התפשטו בכל הגוף, אין להם מה לעשות. פניתי
אליך כי אתה מכיר רבנים. אני לא ראיתי כאלה בחיים שלי. שמעתי על אחד כזה, האם אתה
יכול להפגיש אותי איתו?
את מי אתה רוצה? שאלתי.
הוא הוציא פתק מהכיס וקרא: אחד, מרדכי
אליהו. אמרו לי שאם אני מקבל ברכה ממנו – אני חוזר להיות בריא כמו שור. אתה מכיר
אותו? אמרו לי שהוא סוף הדרך.
אמרתי לו שאני מכיר, בכל יום שישי אני
מגיע לבית הרב לקבל ברכה. בוודאי מכיר. וגם מכיר את הפלאים שהרב מחולל באמצעות
ברכותיו. אבל אמרתי לו שאני לא יודע איך אוכל להפגיש אותו עם הרב, כיוון שהוא אינו
יכול לצאת מהבית, ואילו הרב גר בירושלים.
בכל מקרה, נסעתי ממנו היישר לבית הרב
זצ"ל בירושלים וסיפרתי לרב שיש יהודי חולה, יהודי שהמדינה חייבת לו את החיים
שלה. אדם שמסר את נפשו והציל הרבה יהודים. אין מבצע שיוצא לדרך בלעדיו.
הרב שמע את הדברים ומייד אמר: אם זה
אדם שהציל כל כך הרבה חיים כמו שאתה מספר – מגיע לו שאגיע אליו עד הבית. הערב
ב-19:00 אבוא לביתו ברמת-אביב לברך אותו. תיארתי לעצמי שהרב ביטל כמה וכמה אירועים
שהיו לו באותו ערב, כנראה בגלל הזכויות של האדם הזה שהציל כל כך הרבה יהודים.
התקשרתי למפקד ואמרתי לו: הערב ב-19:00
הרב אצלך. הוא לא האמין שזה קורה לו ואמר לי, בשפתו: רציני הרב שלך, יצא גבר.
ביקשתי ממנו שלא יעשה בושות, שידע שמדובר ברב ולא כך מדברים אל רב, אבל לא נראה לי
שהוא כל כך הבין מה אמרתי לו. הגעתי ב-18:45 לביתו של המפקד, ומכוניתו של הרב כבר
היתה שם. עלינו לביתו של המפקד והנה, שוד ושבר, אשתו לא לבושה בצניעות, בלשון המעטה.
ביקשתי ממנה שתלבש חולצה, כי נמצא כאן רב גדול, אבל היא הזעיפה אלי פנים ואמרה:
בבית שלי לא יגידו לי איך להתלבש.
הרב אמר לי: אל תשים לב. תתמקד בעיקר.
בעלה ישב בקצה הסלון על כיסא גלגלים, והרב ניגש אליו.
– מה יש לך? שואלו הרב. – סרטן בריאות,
הוא משיב.
– מי אמר לך? – הרופאים.
– תגיד דבר אחד שעשית לטובת עם ישראל.
– לא יכול להגיד. אסור, אלה סודות מדינה.
– אם אתה רוצה להבריא אתה חייב לספר.
שומעים אותך עכשיו בשמים.
הרב ביקש מכולנו לצאת מהחדר, גם אשתו
יצאה, והרב הסתגר איתו למשך שעה ארוכה. אחר כך שניהם יצאו מהחדר והפנים של הגיבור
הזה שטופות בדמעות. הדיבור היה קשה לו, והוא רק אמר לי: מאיפה הבאת את הרב המדהים
הזה? יש לו כוחות פלא. הוא העביר את היד שלו מעל הגוף שלי פעמיים וניקה לי את כל
הגוף. הוציא את כל המחלה.
באותה שעה לא הבנתי את מה שהוא אמר, רק
מיהרתי ללוות את הרב למכונית. בדרך, הרב אמר לי: כל מה שסיפרת לי עליו זה כלום.
אתה בעצמך לא יודע מה האיש הזה עשה למען עם ישראל. הזכויות שלו הגנו עליו. ברוך
ה'.
בתמימותי שאלתי את הרב מה הוא סיפר לו,
והרב השיב: מצטער, אי-אפשר לספר. הבטחתי לו.
חזרתי אל הבחור שלי היושב על כיסא
הגלגלים. הוא לא יכול היה לדבר, רק פרץ בבכי אדיר. הבנתי שקרה ביניהם משהו שאני
לעולם לא אדע אותו. הוא רק אמר לי: הרב הזה הוציא לי את כל הקישקע החוצה. אבל
עדיין לא הבנתי במה דברים אמורים.
בפורים הייתי בבית הרב, ושאלתי אותו מה
שלום החבר שלי. הוא אמר לי: הכול בסדר, אין צורך להתקשר. אחרי כמה דקות שאלתי שוב,
ושוב הרב אמר: בשביל מה להתקשר? הכול בסדר.
סקרנותי גברה והתקשרתי מבית הרב לביתו
של חברי. אשתו ענתה לי, ושאלתי אותה מה קורה עם בעלה, שלפי חוות דעת הרופאים היה
צריך להיות בקבר כבר לפני שבועיים.
היא סיפרה לי שבעלה חזר לפעילות במוסד.
היא לא מבינה איך הפלא הזה עבד, אבל בכל מקרה הוא נמצא כעת בגרמניה והיא לא יכולה
למסור יותר פרטים.
הרב ראה אותי מדבר בטלפון וכנראה הבין
עם מי אני מדבר. מייד הוא אמר לי: תסגור את הטלפון.
יש דברים שהרב לא רצה שנדע.
למה יש לצדיק כזה כח?
רבינו הרמח"ל (דעת תבונות התחלת סימן ע"ב):
"הזיכוך הוא עיקר הפעולה אשר לנשמה בעולם הזה, ואחר זה יש לה ענינים אחרים, ואין
כאן מקום ביאורם. ועל ענין זה אמרו (זוהר ח"א, מדרש הנעלם, קטו ע"א),
"ר' חייא אמר, תא חזי - עד שהגוף עומד בעולם הזה, הוא חסר מן התשלום לאחר שהוא
צדיק והלך בדרכי יושר ומת ביושרו - נקרא שרה בתשלומו", עכ"ל. והנה זה כל
פרי צדקתה (של הנשמה) - עילוי כבודו של מקום ב"ה, המתעלה בשלמות בריותיו, שהכל
ברא לכבודו, וזה כל אשר יולד מן המעשה הטוב כלפי מעלה, אשר על כן נקבע לו שכר מלמעלה,
כי כנחת רוח שעשה לפניו ית', כן יעשה לו".
אוהבם של ישראל (הרב אברהם בליקשטיין- נשוי לנכדתו של
הבבא סאלי):
מסופר במשפחה, שלבבא סאלי לא הייתה
פיז'מה! לעלות על מיטה?! הוא מימיו לא עלה על מיטה! גם כשהיה בזקנותו, לפני שהיה
ממש חולה בשנים האחרונות, היה יושב על כיסא, מוריד את הראש לחצי שעה, ואחר כך היה
ממשיך ללמוד, כך בכל לילה ולילה. וגם כשהוא לא היה יכול לקרוא, כשהיו לו בעיות
בראייה, מישהו שהיה קורא לו, לא היה לו מושג של שינה.
ועוד מנהג מיוחד שהיה לבבא סאלי, בחורף
הוא היה ישן בלי שמיכה, ובקיץ היה ישן עם שמיכה. אמרו לו, שראוי לנהוג הפוך, ועל
כך הסביר הבבא סאלי: בקיץ אני צריך שמיכה כדי שיהיה לי חם וכך לא אוכל לישון הרבה,
ובחורף אני צריך לישון בלי שמיכה כדי שיהיה לי קר ואני לא אוכל לישון הרבה!
מספרים שבבא סאלי הגיע לצרפת. הייתה
ישיבה של חב"ד בצרפת, שם היה מוצא את שלוות הנפש בנסיעותיו לחו"ל, ובפרט
בשל היותה מרוחקת. וסיפרו, שפעם אחת כשהגיע לאותה ישיבה, והוא כבר בן שבעים וארבע,
הגיע מנסיעה ארוכה ממרוקו לצרפת. עם הגעתו, מיד התמקם בחדרו הקבוע שהיו מכינים לו
מראש. מתוך סקרנות גדולה למעשיו ולפועלו של הצדיק, החליטו הבחורים להעמיד שומר לפי
תור מול הדלת. אותם ה"שומרים" היו מסתכלים דרך חור המנעול במהלך הלילות
שבהם שהה הבבא סאלי בחדרו בישיבה.
המחזה שנגלה אליהם לא נמחק מזיכרונם,
כיצד יהודי זקן בא בימים נוטש את המיטה המוצעת ומניח מחצלת על רצפת החדר. הוא
התיישב על הרצפה ללמוד מתורת הנסתר, וכל זאת אחרי עשר שעות של נסיעה רצופה. למרות
טורח הדרך והנסיעה הארוכה, הוא למד תורה ביגיעה תוך מיעוט הנאות ובקדושה נוראה.
במשך שבע שעות רצוף, משמונה בערב עד שלוש בבוקר.
בשלוש בבוקר עוד היה מדפדף ולומד, עד
שלפנות בוקר הגיע לעמודים האחרונים, וראו כיצד מנשק הוא את הספר עם סיומו, ומכין
עצמו לקראת טבילה במקווה. ה"שומר" התורן שעמד ליד החור של המנעול כבר
התעייף ומדי פעם נרדם וביקש שיחליפו אותו. אותם ה"שומרים" סיפרו שלא ראו
אותו מרים את העיניים מהספר, במשך שעות רצופות.
לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (אוהבם של ישראל, הרבנית צביה אליהו):
הרב בבא סאלי התארח חודשיים בשנה בביתו
של סבי זצ"ל, הרב יוסף שלוש, והם היו לומדים גמרא ברצף, במשך שעות, מהשעה
שלאחר התפילה עד שעות הלילה. אני הייתי הילדה הקטנה בבית, וביקשו ממני להביא להם
שתייה ואוכל. בבוקר שמתי לפניהם כוס תה ועוגה, אבל כנראה שהם היו שקועים מאוד
בלימוד ולא הבחינו בזה, כי כאשר הגעתי בצהריים להגיש להם ארוחה, ראיתי שהם לא נגעו
כלל בתה ובעוגה. בשעות הערב נכנסתי שוב לחדר שבו הם למדו על מנת להגיש להם ארוחת
ערב, ואז גיליתי שהמגש של ארוחת הצהריים נשאר מיותם, מלא כמו שהגשתי אותו.
יתגבר יותר מארי (אביהם של ישראל, יוסי אליטוב):
שתיים וחצי לפנות בוקר. הרב זצ"ל
מתעורר בחדרו שבטיפול נמרץ בבית החולים 'שערי צדק'. מצבו קשה וכאבים עזים הוא סובל
כבר חודשים ארוכים.
מבעד למכשירים המלפפים את קלסתרו
האצילי הוא מברר: "מה השעה?" ואחר כך ישאל: "מתי הנץ?". הנץ
החמה מנצח את המורפיום. "הנץ בחמש וארבעים", עונה המקורב. "תעירו
אותי שעה וחצי לפני כן" מבקש הרב, כמו מתחנן על נפשו.
"אבל הרב צריך לנוח, מספיק
שעה", התחנן רבי חיים סויסה, המשמש הנאמן, על נפשו של הרב.
"לא, שעה וחצי. שעה זה מעט מדי.
יש תיקון חצות ולהתכונן לתפילה, כתוב להתגבר כארי", לוחש האריה בהתאמצות.
אך הרב סויסה מתעקש: "אריה שהיה
עובר את מה שהרב עובר ועוד תחת מורפיום, היה ישן שבוע שלם", אמר.
מבעד למסכת החמצן הנודניקית נשמע חיוך
של לוחם. "בשביל זה נאמר 'כארי' ולא אריה ממש. צריך להתגבר יותר מאריה",
אומר הרב ונרדם לעוד כשלושים דקות. אחריהן הוא שוב יקיץ, ישאל מה השעה ויבקש שוב
להעיר אותו שעה וחצי לפני הנץ...
הצדיק מזכה את בני דורו ומתפלל עליהם:
גמרא (סנהדרין לז.): "כי נח נפשיה דרבי
זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (רבי זירא כּוּנָה בשם
זה כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך
תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט) דהוה
בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי
העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי
יבקש עלינו רחמים, ועשו תשובה).
מסילת ישרים (פרק יט): "נמצאת למד שב' דברים יש
בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים
נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני
יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו
כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי
טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל
(ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו
של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה
שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב"ה
חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך
שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על
מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.
וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק
"ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא
על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא
על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו
לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה
חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים,
ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה,
הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת
והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם
לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי
דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על
בני דורם".
בוכה על הפיגוע ב'מרכז הרב' – עוד בטרם
התרחש:
סיפר אחד מראשי ישיבת 'אור שמח' כי
הזמין את מו"ר הרב זצ"ל להכנסת ספר תורה, שבוע ימים לפני הפיגוע שהיה
בישיבת 'מרכז הרב'. ברגע שהרב שמע על ההזמנה, התחיל לבכות בכי תמרורים. המזמין
התפלא על התגובה של מו"ר הרב, ושאל מה קרה. אמר לו מרן הרב זצ"ל:
"ולוואי שבאותו לילה ירד שלג". גם המשפט הזה היה פלא בעיניו למשך שבוע.
באותו יום של הפיגוע ביקש מו"ר
הרב לארגן תפילה בכותל המערבי, ואף אחד לא הבין על מה ולמה הרב ביקש לבוא לתפילה.
הרבה בחורים מישיבת 'מרכז הרב' הגיעו לתפילה. הרב התפלל עם הציבור בכותל וביקש
למשוך את התפילה עוד ועוד. בסופו של דבר הסתיימה התפילה ובשעה שבחורי הישיבה נסעו
חזרה מהכותל לישיבה נכנס המחבל הארור והרג שמונה בחורים, מהצעירים של הישיבה,
שנשארו בספרייה ללמוד תורה. האוטובוסים שהחזירו את התלמידים הבוגרים מהכותל נתקלו
בחזרתם במחסומים של המשטרה שהוצבו ברחוב הישיבה.
איך אפשר לסגור את הדלת? (אביהם של ישראל):
"את לא צריכה לסגור את דלת
ביתכם", היתה אומרת שכנתה של הרבנית לרבנית שתחיה, כשנוכחה לראות באופן
יום-יומי איך בבית הרב זצ"ל זה הולך וזה בא, כמעט מדי רגע. עם ישראל יוצא
ונכנס, מבקש עצה, ברכה, או רק לחזות במאור פניו של הרב.
כיוון שמדובר בעם ישראל, אהוביו, לא
היתה מציאות שהרב היה מסרב להיענות לאדם שהגיע אליו. מעולם לא אמר: "לא
עכשיו, השעה דוחקת, אני לא יכול, אין אפשרות". תמיד היה מסור לעם ישראל .
תמיד יכלו לבוא אליו ולמצוא אצלו ישועה.
לילה אחד, בשעה 02:00 בלילה, דפקו על
דלת ביתם. "לפתוח?" שאלה הרבנית, ענה לה הרב: "בטח לפתוח".
הדלת נפתחה ולבית הרב נכנסה אישה, בוכה
במר נפשה, ושטחה בפני הרב את בקשתה: "אני צריכה לעבור ניתוח ואני לא מסכימה
לעבור אותו בלי ברכה מהרב". כמובן שהרב עודד אותה וצייד אותה בברכתו.
כשיצאה אותה אישה, אמר הרב לרבנית:
"את רואה? האם אפשר לסגור את הדלת?"
מצטער בצערם של ישראל ושמח בשמחתם (אביהם של ישראל, תהילה):
בעיני ראיתי שהרבנית שתחיה מספרת לרבנו
זצ"ל על חולה שביקשו שהרב יתפלל בעדו, והתרשמתי שהחולה איננו מכר או קרוב
משפחה.
הרבנית תיארה את מחלתו של אותו אדם
באופן כללי, ולאחר מכן החלה לפרט את פרטי מחלתו. לפתע הבחנתי שהרב לופת את ראשו
בידיו מרוב צער, ממש היה נראה בעיני כאדם שחלילה מודיעים לו על סבלו של אחד
מקרוביו.
מאידך, ראיתי שכאשר הרבנית סיפרה לרב
שבשעה טובה נולד בן לזוג שחיכו לילד במשך שנים, הרב כל כך שמח ובירך, כאילו נולד
לו בן או נכד חדש.
