תחילתו השתדלות וסופו מתנה
תחילתו עבודה וסופו גמול:
אם נבקש מאדם להרים קרש שהרוחב שלו אמה (חצי מטר), העובי שלו אמה וחצי (75
ס"מ), והגובה שלו עשר אמות (5 מטר), לא רק שהוא לא יצליח הוא אפי' לא ינסה!
זה לא הגיוני!
ומה עם מבנה של 50 קרשים כאלו בשלושה כתלים, מתואמים ומחוזקים עם בריחים? אין
סיכוי!
רש"י (לט,לג ד"ה ויביאו את המשכן): "שלא היו יכולין להקימו,
ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול
להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני
הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו,
והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר (שמות מ,יז) הוקם המשכן, הוקם מאליו. מדרש
רבי תנחומא".
כל דבר
בעבודת ה' בתחלה יראה לנו קשה וגדול ובלתי אפשרי, אבל במשכן
משה רבינו מלמד אותנו שהכל אפשרי כי מי שעושה את זה זה לא אתה אלא הקב"ה שהוא
כל יכול אתה רק צריך להתחיל והשאר ה' יעזור לך אחרי שתעשה את המקסימום שלך!!!
קהלת רבה (א,א): "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים
ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה
עשה, יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת, ושבבה וסתתה ומרקה, ואמר הרי עלי
להעלותה לירושלים, בקש לשכר לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן מעלין לי
אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים, בקש
לתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה, הניחוהו והלכו להם, זמן לו הקדוש ברוך הוא חמשה
מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו תן לנו חמשה סלעים
ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם
ונמצאו עומדים בירושלים, בקש לתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל
בשבילם, אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה: 'חזית
איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב, קרי ביה לפני מלאכים יתיצב'".
מסילת
ישרים (פכ"ו): "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו
גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה".
אחת מנקודות
הציון הגדולות שבפרשת קדושים, היא הציווי: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:
אֲנִי, ה'".
אומר השפת
אמת: "קיום אמיתי ומלא של "וְאָהַבְתָּ
לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה,
"אֲנִי, ה'" - הריני מוכן לסייע בידך, שתוכל לקיים זאת אם אך יהא בך
רצון אמיתי לזה".
בפרשה קצרה
זאת מופיעות מספר פעמים האמירות, "אֲנִי, ה'", ו"אֲנִי, ה'
אֱלֹקֵיכֶם". הן כתובות כמעט לאחר כל ציווי הכתוב בפרשה.
לומר לנו,
אל תפחדו ואל תאמרו, אין בנו את תעצומות הנפש הנדרשות לצורך קיום כל העבודה. שלא
יאמר מישהו, "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", איך אני אשמור שבת, זה כל
כך קשה ודורש המון ויתורים...
שלא יאמר
מישהו, "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ...
לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ,
וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי
עַמֶּךָ...", איך אפשר לחיות לפי אמות מוסר כל כך גבוהות, אני רק בן אדם...
אלא מה
שנדרש מאתנו הוא הרצון, רצון אמיתי לקיים ולעשות, להתקדש, ואת הכח לעשות זאת, ייתן
לנו בורא עולם, "אֲנִי, ה'", "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת
חָיִל" (דברים ח,יח).
התפקיד שלנו
הוא להכין את הכלי, בכל יכולתנו, בכל לבבנו, והאור שימלא את הכלים, הוא המתנה
מהשמיים, אור אינסוף ב"ה.
אומר
ה"נתיבות שלום: "במידה שהוא (האדם) מצדו
עושה את כל ההשתדלות שביכולתו להשיג הקדושה, במידה זו נותנים לו במתנה מן
השמים את מדרגת הקדושה" (פרשת קדושים).
צריך
לעשות כדי לקבל מתנה:
הרמח"ל מתחיל את המסילת ישרים בברייתא של ר' פנחס בן יאיר.
ר' פנחס
בן יאיר סלל דרך הדרגתית הנותנת סולם, עליו אפשר לעלות
שלב אחרי שלב.
בסולם ובמסילה
אי אפשר לדלג[1] חייבים תיקון ותשובה מובנים ומדורגים: "זריזות מביאה לידי נקיות
ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה
מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות
מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים בא על ידי
אליהו זכור לטוב, אמן" (עבודה זרה כ:. ברייתא בסיום סוטה. ירושלמי שבת א' ג',
שקלים ג' ג').
ר' פנחס דרש
מן האדם הצמדות לעבודת המידות ועבודה קשה, ללא הנחה וויתור, וגם התנהג ככה בעצמו:
חולין (ז:): "אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה
שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו".
מדרש (דברים רבה ג' ג'): "האל הנאמן. רבנין אמרי מאמונתו של בשר ודם את
יודע אמונתו של הקב"ה, מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו
אנשים להתפרנס שם והיו בידן שתי סאין של שעורים והפקידו אצלו ושכחו אותן והלכו
להן, והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועשה אותן גורן וכונסן. אחר שבע
שנים הלכו אותן החברים לשם לתבוע אותן ליתן להן. מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר,
אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם. הרי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה".
גמרא (ברכות דף לב:): "תנו רבנן, ארבעה צריכין חזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה
ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין - שנאמר רק חזק ואמץ מאד לשמר ולעשות ככל התורה.
חזק - בתורה, ואמץ - במעשים טובים. תפלה מנין - שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך
וקוה אל ה'; דרך ארץ מנין - שנאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'...".
רש"י: "צריכין חזוק - שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו".
כלומר,
עלינו להתחזק בכל כוחנו בתורה, בתפילה, במעשים טובים, וגם ב'דרך ארץ'.
רש"י מסביר למה התכוונה הגמרא במילים 'דרך ארץ' :"דרך ארץ - אם אומן הוא
- לאומנתו, אם סוחר הוא - לסחורתו, אם איש מלחמה הוא - למלחמתו".
הגמרא (נדה סט: - עא.) מספרת על שתים עשרה שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריה את ר'
יהושע. אחת השאלות הייתה כיצד מתעשרים. כך נאמר שם :"מה יעשה אדם ויתעשר? אמר
להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש
רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי".
כלומר, צריך
שילוב של השתדלות ותפילה. בגמרא שם מובא ששאלו אותו גם בעניין חוכמה, והתשובה
הייתה דומה. שילוב של התמדה בלימוד, עם תפילה לבורא עולם להצלחה. כך נאמר שם:
"מה
יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל
להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת
ותבונה....מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא".
רס"ג (אמונות ודעות שער עשירי): "השנים עשר שער העבודה. ימצאו אנשים רבים
שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו האדם בעולם הזה, עבודת אלהיו בלבד; והוא שיצום
ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל עסקי העולם כלם, כי אלהיו ימלא לו ספוקו
ממזון ורפואה ושאר צרכיו... אבל מה שזכרו מהבטחון על הבורא בתקון הגוף ותקון
המזון, הוא כמו שאמרו, אך נשאר להם דבר; והוא ששמו ית' שם לכל דבר סבה ומנהג צריך
שיבוקש מהפנים ההם. ואם הם אומרים אמת שהבטחון כולל, יבטחו עליו בשער העבודה גם
כן, שיגיעם אל גמולו בלא עבודה; ואם לא יכשר זה, מפני ששם העבודה סבה לגמול, לא
יהיה אפשר מבלי הקנין והנשואין וההשגחות, אשר שמם סבה לתקון בני אדם. אלא שפעמים
עושה הבורא קצת מאלה על דרך האות והמופת בלא עסק אדם; אבל ישימהו מנהג שישנה הטבע
אשר הטביע?".
כך טבע
הקב"ה בעולמו. אי אפשר לנהל עולם ע"י ניסים. כל דבר שרוצים להשיג, מזקיק
השקעה. יכול להיות נס חד פעמי מידי פעם, אך זו לא ההנהגה הקבועה.
הרב קוק (עין אי"ה): "...יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים
יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד'
שוא זרע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט
את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה
ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד'... (עין
איה ברכות ב' פרק תשיעי-הרואה ז. ברכות נד:) ובהמשך שם: "וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים
שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומעשים טובים,
א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות
מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון
מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים
לבדם".
"הבטחון
הוא מוגדר כשנשלים את חק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיע לזה
שם הוא מקום הבטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה חלילה להשתמש בבטחון, שאין זה בטחון
כ"א הוללות ומסה כלפי מעלה". (עין איה ברכות ב פרק תשיעי-הרואה קכ. ברכות נח:).
עשיה
ביחד עם ביטחון בה':
הרב
אליעזר מלמד: הרב ישראל זאב גוסטמן נולד בשנת תר"ע.
כבר בנערותו נודע כעילוי מופלג, ולמד בחברותא עם הרב חיים שמולאביץ בישיבת מיר.
בשנת תרצ"א, בהיותו כבן 21, השתדך עם בתו של רבי מאיר באסן, שנפטר בין
האירוסין לנישואין. רבי מאיר היה הרב של שניפשופ, אחד מפרברי ווילנה, והיה חבר
בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, הגדול ברבני וילנה
וליטא, שנקרא בפי רבים באותם הימים "ראש כל בני הגולה".
אחר שהכיר
רבי חיים עוזר את החתן הישר והגאון, החליט להושיבו על מקום חותנו כחבר בבית הדין
שלו וכרבה של שניפשופ. מינוי זה היה מפתיע מאוד, שכן וילנה וליטא היו מלאות
בתלמידי חכמים מופלגים, ואע"פ כן חשב הרב חיים עוזר שהרב גוסטמן, שהיה אז כבן
21 בלבד, ראוי להיות חבר בבית הדין הגדול שלו. במשך דורות לא הושיבו דיין צעיר כל
כך בבית הדין החשוב של וילנא. כנראה גדולתו בתורה והוראה הייתה יוצאת דופן.
שמונה שנים
לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, ועמה השואה האיומה שפקדה את בני עמנו. מעט לאחר
תחילת המלחמה נפטר הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל. הנאצים ימ"ש החלו לרדוף את
היהודים, ובראשם הרבנים. כל רבני ודייני וילנה הושפלו ועונו עד מוות. גם את הרב
גוסטמן כמעט ורצחו במכות. הוא איבד דם רב והתעלף, עד שחשבו שכבר מת ועזבוהו. לבסוף
התעורר, גזר את זקנו וחזר לגטו.
הוא היה הרב
האחרון שנותר שם בחיים.
בשלב מסוים
הורה לכל מי שיכול שיברח מהגיטו, וכך עשה בעצמו. בנו הקטן נרצח על ידי הנאצים.
אשתו, בתו והוא ניצלו.
לאחר המלחמה
חזר הרב גוסטמן לוילנה. בתור הרב האחרון שנותר בחיים הרגיש אחריות לטפל בשארית
הפליטה ולסדר את ענייני השבת והכשרות, והתמודד עם שאלות קשות של נישואין והתרת
עגונות. כל זאת עשה בעזרת זכרונו המופלג, שכן זולת כמה כרכים בודדים, לא היו בידו
ספרים אחר המלחמה.
כשנה לאחר
המלחמה, ביום ראשון של פסח, הגיע לביתו הקומיסר הקומוניסטי ואמר לו: אני יהודי. אף
אחד עדיין לא יודע, אבל אני יודע שמחר בבוקר אנשי המשטרה החשאית עומדים לשלוח אותך
לסיביר. עצתי לך, ברח הלילה. שאלו הרב גוסטמן: לאן אלך? ענה: לא משנה לאן, העיקר
שתסתלק. תעלה על הרכבת ותיסע מכאן.
באותו לילה
ברחו הרב גוסטמן, הרבנית והבת מוילנה. לאחר מכן גנבו את הגבול דרך צ'כיה, התגלגלו
לצרפת וקיוו לקבל אישור כניסה לארץ ישראל. כשלא ניתנה האשרה, היגרו לארה"ב
בסיוע וועד ההצלה של יהודי אמריקה.
בתיווכו של
הרב משה פיינשטיין נתמנה הרב גוסטמן בשנת תש"ו לראש ישיבת לובביץ', אצל
האדמו"ר רבי יוסף יצחק בניו יורק. לאחר כארבע שנים הקים את ישיבת 'נצח ישראל
- וילנא ריימלס'.
שאיפתו
לעלות לארץ הייתה חזקה. במשך כחמש שנים ערך ביקורים ממושכים ושהה בארץ כדי לבדוק
את האפשרות לעלות. בשנת תשל"א זכה להגשים את חלומו, עלה לארץ והקים בה את
ישיבתו.
חודשים
ספורים לאחר סיום מלחמת שלום הגליל הגיע הרב גוסטמן כמטופל אחרון לד"ר
פיינגולד, והקליניקה הייתה כבר ריקה מבני אדם. לאחר תום הטיפול, בעוד הרב יושב על
כסא הטיפולים, שאל ד"ר פיינגולד את הרב: "הרב גוסטמן, יש לי שני בנים
שמתקרבים לגיל צבא (למדו בישיבה לצעירים של 'מרכז הרב'), מה כתוב בתורה של משה
רבנו, הולכים לצבא או לא?" והוסיף ד"ר פיינגולד והתחייב שלא יספר את
התשובה לאף אחד.
"רק
רגע" השיב הרב גוסטמן. קם מהכסא. לבש את הפראק ואת הכובע הרבני, עמד ואמר:
"עכשיו תשאל" (כאילו רצה לומר, זו שאלה רצינית וצריך לענות עליה באחריות
של תורה). ושוב חזר ד"ר פיינגולד על השאלה. אמר הרב: "אמרת מה כתוב
בתורה של משה רבנו? בתורה של משה רבנו כתוב: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו
פה" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד). ואז הלך הלוך וחזור בחדר כשיד ימינו
חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול יותר חזק. ולבסוף
הוסיף ואמר: "אתה יכול לספר את מה שאמרתי לכל אחד. זה מה שאני אומר לכל מי
ששואל אותי. אבל מי שואל אותי..."
עוד אמרו
בשמו, שבעת מלחמת שלום הגליל אמר, שאם היה צעיר היה יוצא למלחמה עם החיילים. ומי
שרוצה להישאר בישיבה, צריך ללמוד בתנאי מלחמה, ללמוד בשקידה וללכת לישון בלי
להוריד נעליים.
עוד סיפר,
שפעם אחת הצליח לחנוק למוות חייל נאצי במו ידיו.
בעת מלחמת
שלום הגליל הסכים שיפריעו באמצע השיעור עם שאלות מחיילים. וכשהתלוננו בחורים מהישיבה
שזה מפריע, אמר הם יותר חשובים מכם.
השתדלות
רק לפי כוחותיך:
"בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה, ואמר איך יכול האדם לעשות בית להקב"ה, והלא כתיב, הנה השמים ושמי השמים לא
יכלכלוך. אמר לו הקב"ה, לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם וכו"' (ע"פ במד"ר יב,ג).
חפץ חיים (עה"ת): "מדברי חז"ל אלו, אנו רואים, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אחד מהם
מחויב לעשות רק מה שיש בכוחו וכו'".
חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".
זאת אומרת, שאל לו לאדם להחליט שלא להתעסק
ברוחניות משום שאין בכוחו לגמור את המוטל עליו, שכן "לא עליך המלאכה לגמור" - הקב"ה דורש את המאמץ, לא את התוצאה. לכן גם "לא
אתה בן חורין ליבטל ממנה"
- חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו.
כאשר נעשה
אנו את חלקנו, כביכול
הקב"ה ישלים את חלקו.
לכן, אף
שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש להקב"ה - אבל הקב"ה אינו דורש זאת מהאדם. רק זאת הקב"ה מבקש, שכל אחד
יעשה כפי יכלתו - "לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם".
כאשר כל אחד
משתדל - לפי כוחו - לבנות מקדש
להקב"ה, זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את שכינתו.
תפילת ר'
נחוניא בן הקנה: "אני עמל והם עמלים - אני עמל
ומקבל שכר והם עמלים ואינם
מקבלים שכר" (ברכות כח:).
נשאלת השאלה,
וכי סנדלר, נגר או חייט אינם זוכים לשכר בסוף יום עבודה. מדוע אנו אומרים "הם עמלים ואינם מקבלים שכר"?
מבארים
המפרשים שבודאי גם הם זוכים לשכר, אבל שכרם אינו על העמל אלא על התוצאה. למשל, אם יגלה חייט בסוף יום של עבודה שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי מידותיו של הלקוח, הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל עמלו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה, אף אם אינו מצליח בכך, בכל זאת גם על עצם המאמץ שהוא השקיע לקיים את המצווה זוכה לשכר. לכן: "אני עמל ומקבל שכר" - על עצם העמל אני
מקבל שכר.
סנכרון
בין ההשתדלות לבין האמונה:
דוד המלך (תהלים פרק ח): "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ,
יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה |
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ |
וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ | תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ, כֹּל
שַׁתָּה (-שמת) תַחַת רַגְלָיו".
במזמור זה
דוד מתאר כיצד ה', בחסדו הגדול, מינה את האדם אחראי ומושל על הבריאה, נתן לו כוחות
לקדם, ליצור ולפעול בעולם, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית. זוהי הייחודיות
הגדולה ביותר של האדם – "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים". ניתן לאדם
כוח לפעול כמו אלוקים.
אכן,
הצדיקים הגדולים בכל הדורות ממש "התערבו", כביכול, בהנהגת ה'. הבעל שם
טוב, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, הנועם אלימלך ותלמידיו, עשו את עניין "צדיק גוזר
וה' מקיים" כאחד העיקרים הגדולים בתורתם. כמובן שהם היו מלאים ביראת שמים,
בענווה ושפלות, וישנם תיאורים מופלאים עד היכן הגיעה יראת השמים שלהם. לא היה בהם
שמץ של זלזול או התרסה כלפי שמים. אבל, עם כל זה, הם גם "טענו" כנגד ה'.
זהו סוג עבודה של רעיה. אמנם זה בא מתוך המון אהבה, מתוך שיתופיות, אבל זה כן
מכריח "להבין" את ה'. ביחד עם אמונה גדולה.
איך
אפשר, מצד אחד, לנהל, לארגן, לקבל החלטות ולעמוד בעומס, ומצד שני, להיות בנחת
ובשלווה, בשמחה ובאמונה?
התשובה היא,
שלמעשה, האחריות על המכלול היא באמת לא שלי. אני צריך להתמקד במה שעלי לעשות בלבד,
ולא בתוצאות. אני אמנם יודע שיש תוצאות, אבל הן לא תלויות בי, אלא רק בבורא עולם.
אני אעשה את מירב המאמצים, שיקול הדעת, ההתייעצות והעבודה - עלי לסדר את המשימות
שלי לפי סדרי עדיפויות ולטפל בהן אחת אחרי השנייה, אבל הלחץ נובע מכך שאני חושב
שהמכלול של הדברים תלוי בי, ואת הלחץ הזה אני יכול באמת "לשחרר" ממני.
במילים
אחרות: אני לא הקבלן על העבודה, אני רק שכיר. גם אם אני עובד בתור קבלן, הקבלן
האמיתי הוא ריבונו של עולם, והוא מצפה ממני לעשות את המוטל עלי ולסמוך עליו באשר
לתוצאות.
את
האיזון העדין והמדויק הזה אנו רואים אצל דוד המלך לאורך כל ימי חייו.
אחד
הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על
ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד
אביו.
בשעה קשה
ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים
הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית
מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).
דוד מורה
להם להחזיר את הארון למקומו בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.
הנימוק שלו מדהים בחדותו
ובביטולו המוחלט לה': "אִם
אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם
כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב
בְּעֵינָיו!".
"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני
מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.
כל זה לא
סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את
המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ
שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין
חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.
זו עמדה
נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.
[1] איש אחד מאוד מאוד איטי קבע
תחרות ריצה עם רץ מהיר מאוד אבל בשני תנאים שהוא יקבע. הרץ הסכים. האיש אמר
שתנאים הם א. התחרות תהיה על סולם. ב. הוא מתחיל ראשון...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!