התשע"ה – שנת
הגאולה
שנת ה' אלפים שבע מאות
שבעים וחמש לבריאת העולם, היא שנת קץ[1].
ישנה עדות
מתלמידי הרש"ב זצוק"ל: "שמעתי מזקני הרה"ח המפורסם ר'
יהודה אריה לייב ציוויאק זצ"ל שסיפר שבהיותו גר בורשא שמע מזקני חסידי
הרש"ב זי"ע שסיפרו על חסיד אחד שעלה לתורה אצל הרב בעל התניא זי"ע
בפרשת פקודי והרב היה הקורא בתורה, וכשהגיע הרב לפסוק ואת האלף ושבע מאות וחמשה
ושבעים עשה ווים לעמודים וגו', שמע מהרה"ק שאומר בלחישא ששנת 'אלף שבע מאות
וחמשה ושבעים' הוא זמן ביאת משיח במהרה יגלה, ואחר כך סיפר החסיד מה ששמע מפה
קדשו, וכששמע בעל התניא הקפיד בדבר ולא הוציא הלה את שנתו בר מינן",
עכ"ל.
אם זו שנת
קץ אז הגאולה היא "בעתה" – בלי לדרוש יותר מדי התערבות שלנו, ה' מביא את הגאולה
בעתה אפילו במצב של "לא זכו", לא מצב של "אחישנה" על ידי העבודה שלנו,
כאשר אנו במצב של "זכו".
אבל גם
בשביל "בעתה" צריך איזו התעוררות שלנו כדי להיות ראויים לקץ מלמעלה.
מקור הקץ של תשע"ה: "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים"
מאיפה
אנחנו יודעים שזו שנת קץ? יש פסוק בתחלת פרשת פקודי –
פסוק מפורסם, שהרבה צדיקי עולם
ציינו אותו והצביעו עליו כפסוק של קץ (צריך להבין למה הפסוק הזה אומר קץ) – בענין הכסף
שתרמו עם ישראל למשכן.
שמות (לח,כח): "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע
הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה
רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם".
יש את 100
ככר הכסף מהם עשו את האדנים, אך היתה גם שארית – שיריים.
השיריים
של מחצית השקל הגיעו ל-1775.
מה עשו עם
השיריים?
הפסוק
אומר "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם".
הווים
האלו זו הגאולה!
ופירשתי
שם הטעם שלקח לו וא'ו ולא אחת משאר אותיות שבו, שיש בו כל האותיות של שם הוי'ה
ב"ה, וישבתי את זה עפ"י הידוע דבגאולת ישראל חסר וי'ו, דכתיב (שמות ח,יט),
ושמתי פדת בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה. וכתב רבינו בחיי ע"ה שתיבת
"פדת". כאן חסרה וא'ו, והטעם משום שלא היתה זו גאולה שלמה, לפי שיש
אחריה גלות.
איך מגיעים
מ1775 לשנה הזו, שהיא כבר 5775?
"שית אלפי שנין"
כנגד ו קצוות
כתוב שיש
ששת אלפי שנים של העולם הזה, "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".
"שית אלפי שנין דהוי עלמא"
הם כנגד הו"ק:
האלף
הראשון כנגד החסד, "כי לעולם חסד" – חיים ארוכים בחסד של מקום.
אחר כך
אלף שנים של גבורה – בהם היה המבול.
אחר כך
אלף שנים של תפארת – בהם יציאת מצרים ומתן תורה.
הנצח – שני מקדשות (בית המקדש השני נחרב
לפני תום האלף הרביעי, בסוף הנצח).
האלף
החמישי שכנגד ספירת ההוד מתחיל את השני
אלפים שנה של ימות המשיח, אבל כתוב עליו – "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום [יומו של הקב"ה אלף שנה] דוה".
מצד אחד
מתחיל זמן שראוי לביאת משיח (האלף החמישי ראוי להיות האלף המשיחי) – "שני אלפים
ימות המשיח" – ומצד שני עיקר הגלות מתחילה מתחלת האלף החמישי, כי הוא כנגד
ספירת ההוד, ושם יש את עיקר יניקה לחיצונים, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית".
אחר כך, לא זכינו, ונכנסנו עמוק
לאלף הששי שכנגד ספירת היסוד, ועל זה נאמר בספרים הקדושים שעיקר הפגם שמעכב
את הגאולה הוא פגם הברית, כנגד היסוד.
לכן עיקר
התיקון – בעיקר מהתגלות הרמח"ל והאור החיים הק' והבעל שם טוב, שהוא בחצי היום
הששי, הזריחה של האלף הששי (שנת תק) – הוא לתקן את הברית על ידי ההתקשרות לתורות
של הצדיקים האלו.
אזלא גרש – הליכת הגלות
הפסוק "ואת האלף
ושבע המאות וחמשה ושבעים" מתחיל עם אזלא-גרש. אין יותר מדי פסוקים בתורה שמתחילים עם אזלא-גרש. הסוד של "אזלא גרש" הוא שהגלות-הגרש הולכת-אוזלת.
שש מאות אלף ו"שירי זמרה"
הפסוק הזה
קשור עם השלמות של כלל ישראל, כי במחצית השקל פקדו את העם (גם לשון "פקד פקדתי", לשון גאולה, וכן פסוק זה הוא
בפרשת פקודי).
כמה יצא? בדיוק לפי מספר
העם – שש מאות אלף, אבל עם השיריים, 3550.
גם בבני
ישראל יש תופעה כזו, שיש את השלמות – הכל מושלם, שש מאות אלף הם שלמות, כנגד שש מאות אלף
אותיות התורה, ישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – ויש עוד
שיריים של 3550 נשמות.
החתם סופר: 3550 נשמות בלי אות בספר תורה
יש חתם
סופר מדהים (תורת משה עה"פ), שאומר שהנשמות האלה – ה-3550 – הן מחוץ לשש מאות אלף אותיות התורה, הן נשמות שאין
להן אות בתורה! הוא אומר שאלה נשמות של קליפת נגה, שהתיקון שלהם, הצירוף שלהם לקדושת עם ישראל, הוא על ידי
שתומכים בתורה, "תמכין דאורייתא".
בשער
הגלגולים ובתניא כתוב שכל אחד מהשש מאות אלף מתחלק לשש מאות אלף ניצוצות (כאשר כל אחד
מניצוצות אלה יכול להחיות גוף בעולם הזה), אז אי אפשר לדעת היום כמה מהשש מאות אלף
וכמה מהשלשת אלפים חמש מאות וחמשים – שאין להם אות בתורה.
כל אחד נתן מחצית השקל, ועיקר המשכן הוא
מאה אדנים ממאה ככר – מחצית השקל של שש מאות אלף איש.
מה עשו עם
השאר? השארית של עם ישראל היא 3550, ואם כל אחד נותן מחצית השקל כמה שקלים זה יוצא? 1775, כמו שכתוב
בפסוק.
שכחת משה (מול ועדת הבקרת) מה עשה בשקלי השיריים
יש על
הפסוק הזה גם מדרש פליאה: כל הדין וחשבון שמשה רבינו עושה בתחלת פרשת פקודי – מה עשו בכל דבר
מתרומות בני ישראל – הוא מסירת דין וחשבון לעם ישראל, שח"ו אף אחד לא
יחשוד בו שהוא מעל בכסף. אם כן, היתה איזו ועדת בקורת שיושבת מול משה רבינו, והכל חשבון צדק – נכנס כך וכך, ושואלים את משה
רבינו מה עשית עם זה? כך על כל סכום.
הגיעו
לשארית של מחצית השקל, של שארית עם ישראל, ה-3550 שיוצא 1775, ושאלו 'מה עשית בזה משה רבינו?'. כתוב משהו
מופלא, שלרגע משה רבינו שכח מה עשה בכסף הזה. משה רבינו יושב מול ועדת הבקרת, שואלים מה עשית
עם זה, ומשה רבינו שואל את עצמו – רגע, מה עשיתי עם זה?! הוא לא יודע מה הוא עשה עם זה.
יש כמה
גרסאות מה קרה בסוף:
או שיצאה
בת קול, והיא אמרה את הפסוק הזה – "ואת האלף וגו'"
– כל האזלא-גרש אומרת בת הקול
להציל את המצב של משה רבינו. כתוב שם "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה" – משה רבינו
עשה עם זה – "ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם", כך אומרת
בת הקול.
יש עוד
נוסח במדרש, שפתאום הופיעה שם האות ו, וממנה הוא נזכר שהוא עשה מהשארית ווים
לעמודים.
יש עוד
גרסה, שגילו לו בחלום – הוא שכח, אבל בחלום, כנראה עשה שאלת חלום 'מה עשיתי עם הכסף
הזה?', ענו לו שעשית כך וכך.
"בכל ביתי נאמן הוא"
זה משהו
מופלא לגמרי, שמשה רבינו – חכמה דאצילות, מח הזכרון – ישכח מה הוא עשה עם הכסף הזה. המדרש מסיים
ואומר שאחרי שגילו את האמת, שהוא "עשה ווים לעמודים וגו'", נאמר על
זה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", פסוק מאד מרכזי.
הזכרות משה – נשמות בעלי תשובה
"תורה צוה לנו משה",
"משה אמת ותורתו אמת", כל ענינו
של משה הוא תורה, ולכן הוא שוכח את אלה שאין להם אות בתורה (שלו).
זה אומר
שגם נשמה כללית – ומשה הוא הנשמה הכללית ב-ה הידיעה – יכולה לשכוח מחלק מסוים בעם ישראל, שאינו קשור
לענינה העיקרי. אכן, ההזכרות של משה אחר כך מגלה למפרע שגם הם קשורים אליו,
ברובד יותר עליון ונעלם.
בשם הקוצקר
אומרים: כי היו כאלו מבני ישראל שכאשר נתנו מכספם - לא היה זה נתינה מרצון טוב...
ולכן נעשה מנדבתם רק "ווים" ולא "אדנים"... ולכן מצאנו אצלם
עניין של "שכחה"... מחמת מדרגתם הנמוכה...
המן הרשע
רצה לתת רק עשרת אלפים ככר כסף שהם כנגד מאה האדנים, שהם נעשו מתוך תרומת המחצית
השקל שנתנו רוב בני ישראל.
אבל על
אותם אלף שבע מאות וחמישים הנותרים המן הרשע זלזל, כי חשב לעצמו שהם הרי כבר מחוץ
למשכן, ואינם כמו האדנים שנחשבים ליסודות המשכן... מה שאין כן הווים שבדרך כלל הם
כבר נמצאים מחוץ לחלל המשכן באוויר שמחוץ למחיצות המשכן... ואין צריך להתחשב בהם
כלל...
והמן הרשע
לא ידע ולא הבחין כי השקלים העודפים על מאת הככר שמשו לתכלית מפורשת (שמות
ל"ח, כ"ח): "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים
וצפה ראשיהם וחשק אתם".
והנה,
לפני כ- 800 שנה כתב "הרוקח", (מן המקובלים הקדמונים באשכנז,
הובא בספר "חומת אנך" להרב החיד"א למגלת אסתר), כי 11 הווין
(אותיות "ו") שיש בפרשת עשרת בני המן - הן כנגד ווי העמודים.
ומתוך כך
הסיק בספר "דרשות בית ישי" (סימן ל"ה), כי מה שאמרו חכמינו
ז"ל, שהקדים הקב"ה שקליהם של ישראל לשקליו של המן, כוונתם היתה בעיקר
לאלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים שהם כנגד 11 אותיות "ו" הקשורים
להמן ובניו...
כי משה
רבנו, כאשר ראה תחילה שיש מי שנעשה תלוי ראש, שכח את האלף שבע מאות וחמישים שנעשו
ווים תלויים... וחשב מי יודע אם זה לא מרדכי שנעשה תלוי... עד שנתגלה לו שגם
הרחוקים כל כך וגם אלו שהם לכאורה מחוץ למשכן הרי גם הם נעשים שימוש לקדש, ועושים
מהם ווים לעמודים... ודווקא מכוחם זכו בסופו של דבר לתלות על הווי"ם את המן
ועשרת בניו...
כן יאבדו
כל אויבך ד'...
חלוקת המספרים היחודית – ארבע תקופות
יש עוד משהו
יפה כאשר אומרים את המספר הזה. בדרך כלל מספרים הם או מלמעלה למטה (מאות, עשרות, יחידות) או מלמטה למעלה (יחידות, עשרות, מאות). כאן הסדר הוא
אלף-מאות-יחידות-עשרות – סדר קצת משונה. "ואת האלף
ושבע המאות" (מלמעלה למטה) ואחר כך "וחמשה ושבעים"
(מלמטה למעלה).
אם אומרים
שהפסוק הזה רומז לנו, יוצא משהו מופלא.
יש אלף – שהוא "כל היום דוה", אלף שנים
של ההוד – ואחר כך נכנסים שבע מאות שנים לתוך האלף הששי,
ומגיעים לשנת ת"ש. ואז מתחילים את ה"מאה" שכנגד ההוד
של האלף הששי, ההוד שביסוד.
אחר כך יש יחידה של חמש שנים – "וחמשה" – חמש השנים של השואה (מת"ש עד תש"ה). אחר כך יש "ושבעים"[3]. רמז מובהק שכך הסדר (החמשה לפני השבעים).
זה הסדר
של הפסוק, "ואת האלף, ושבע המאות, וחמשה, ושבעים". עיקר יניקת השטן היא מ"וחמשה", בגימטריא שטן. אחר כך יש "ושבעים" (סוד השם
הקדוש חתך, וד"ל).
צפיה וחשק לגאולה
כל זה כבר
מכניס אותנו יותר ל"וצפה ראשיהם" – צפיה בראש, צפיה למשיח. השאלה הראשונה ששואלים היא "צפית לגאולה"? צריך
להכניס את הצפיה לראש, "וצפה ראשיהם",
ולתת הרבה חשק, "וחשק
אותם".
