עולם של משברים
במדבר (לג,א):
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
א) האוה"ק שואל: כתוב 'אלה מסעי' אבל אח"כ התורה מפרטת את החניות לא את המסעות?
ב) מהמילים 'אשר יצאו מארץ מצרים' זה נראה שבכל מסע ומסע יצאו ממצרים, אבל רק המסע הראשון היה יציאה מארץ מצרים לא כל השאר?
אומר הבעש"ט: המסעות האלו נמצאים גם בחייו של כל יהודי מהרגע שהוא נולד עד 120 והם מתארים את המסע הרוחני שבנ"י עברו ביציאה מהטומאה ובהתקרבות לקדושה.
בעבודת ה' הדגש הוא לא על ההגעה למדרגה מסויימת אלא על הדרך לשם!
אדם אחד רואה מישהו עולה ויורד הולך וחוזר, הוא ניגש אליו ושואל אותו: תחליט, לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת ותלך רק לשם!? עונה לו האיש: אני לא צריך להגיע לשום מקום, אני בטיול, אני נהנה מהדרך עצמה...
העיקר הוא שאתה כל הזמן בעליה, בהתקדמות!
כתוב בזכריה (ג,ז): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", הצדיקים נקראים מהלכים כי הם כל הזמן מתקדמים בעבודת ה', אבל המלאכים נקראים עומדים כי אפי' שהם מלאכים הם נשארים כל הזמן באותו מצב.
כמו אופניים: אם קשה לך סימן שאתה בעליה, אם קל לך סימן שאתה בירידה, ואם אתה עוצר אתה נופל... (קליפה – קל יפה, קדושה – קשה י').
לא לנסות לבלוע את כל העולם הרוחני בבת אחת אבל גם לא לזרום בעולם הזה בלי להתקרב לקב"ה!
אבות (ב,טז):"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".
כדי להתקדם בעבודת ה' צריך לקחת מטרה אחת, לעבוד עליה, וכשמתרגלים לעבור הלאה.
אם פתאום יש לך חשק לקבל על עצמך מלא דברים ואתה מרגיש שה' רוצה שתהיה עכשיו צדיק גדול תוך כמה דק' – זו מחשבה שמגיעה מהיצר הרע!!!
היצר הטוב רוצה שתבנה את הבניין הרוחני כמו שבונים בניין לאט לאט, אם זה מהר זה הריסה לא בניין...
במסעות במדבר היו מאורעות קשים לעמ"י וגם אצל היהודי יש לפעמים זמנים קשים וזה בסדר – ככה העולם בנוי:
העולם הזה הוא עולם של משברים!
הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.
המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.
להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.
משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...
הרב יצחק הוטנר[1] כותב לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, איגרת תשובה מאלפת:
״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.
אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).
בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.
החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳[2], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳[3] - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע[4].
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.
המסעות במדבר היו הכנה לקשיים ולמלחמות שיהיו ליהודים בארץ ישראל ובמשך כל הדורות.
כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עמ׳ צה): ״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר ־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה אלא בן כ' שנה".
יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.
עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד: ״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״[5].
מצב נפשי של דרך נותן את הרוח לחימה ואת האיתנות הדרושה לעורף ולחזית:
עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?
הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב״ (תהילים קלב,ג-ה).
זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.
כרגע (נכתב בתקופת צוק איתן...) עמ"י נמצא באחד המסעות היותר מורכבים וקשים... (יותר מ30 הרוגים...), "ויסעו משובו אחים ויחנו בצוק איתן ויסעו מצוק איתן ויחנו ב...".
א) האוה"ק שואל: כתוב 'אלה מסעי' אבל אח"כ התורה מפרטת את החניות לא את המסעות?
ב) מהמילים 'אשר יצאו מארץ מצרים' זה נראה שבכל מסע ומסע יצאו ממצרים, אבל רק המסע הראשון היה יציאה מארץ מצרים לא כל השאר?
אומר הבעש"ט: המסעות האלו נמצאים גם בחייו של כל יהודי מהרגע שהוא נולד עד 120 והם מתארים את המסע הרוחני שבנ"י עברו ביציאה מהטומאה ובהתקרבות לקדושה.
בעבודת ה' הדגש הוא לא על ההגעה למדרגה מסויימת אלא על הדרך לשם!
אדם אחד רואה מישהו עולה ויורד הולך וחוזר, הוא ניגש אליו ושואל אותו: תחליט, לאיזה כיוון אתה רוצה ללכת ותלך רק לשם!? עונה לו האיש: אני לא צריך להגיע לשום מקום, אני בטיול, אני נהנה מהדרך עצמה...
העיקר הוא שאתה כל הזמן בעליה, בהתקדמות!
כתוב בזכריה (ג,ז): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", הצדיקים נקראים מהלכים כי הם כל הזמן מתקדמים בעבודת ה', אבל המלאכים נקראים עומדים כי אפי' שהם מלאכים הם נשארים כל הזמן באותו מצב.
כמו אופניים: אם קשה לך סימן שאתה בעליה, אם קל לך סימן שאתה בירידה, ואם אתה עוצר אתה נופל... (קליפה – קל יפה, קדושה – קשה י').
לא לנסות לבלוע את כל העולם הרוחני בבת אחת אבל גם לא לזרום בעולם הזה בלי להתקרב לקב"ה!
אבות (ב,טז):"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".
כדי להתקדם בעבודת ה' צריך לקחת מטרה אחת, לעבוד עליה, וכשמתרגלים לעבור הלאה.
אם פתאום יש לך חשק לקבל על עצמך מלא דברים ואתה מרגיש שה' רוצה שתהיה עכשיו צדיק גדול תוך כמה דק' – זו מחשבה שמגיעה מהיצר הרע!!!
היצר הטוב רוצה שתבנה את הבניין הרוחני כמו שבונים בניין לאט לאט, אם זה מהר זה הריסה לא בניין...
במסעות במדבר היו מאורעות קשים לעמ"י וגם אצל היהודי יש לפעמים זמנים קשים וזה בסדר – ככה העולם בנוי:
העולם הזה הוא עולם של משברים!
הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.
המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.
להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.
משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...
הרב יצחק הוטנר[1] כותב לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, איגרת תשובה מאלפת:
״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.
אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).
בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.
החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳[2], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳[3] - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע[4].
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.
המסעות במדבר היו הכנה לקשיים ולמלחמות שיהיו ליהודים בארץ ישראל ובמשך כל הדורות.
כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עמ׳ צה): ״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר ־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה אלא בן כ' שנה".
יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.
עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד: ״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״[5].
מצב נפשי של דרך נותן את הרוח לחימה ואת האיתנות הדרושה לעורף ולחזית:
עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?
הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב״ (תהילים קלב,ג-ה).
זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.
כרגע (נכתב בתקופת צוק איתן...) עמ"י נמצא באחד המסעות היותר מורכבים וקשים... (יותר מ30 הרוגים...), "ויסעו משובו אחים ויחנו בצוק איתן ויסעו מצוק איתן ויחנו ב...".
אבל!
הקושי הוא
מסע!
כל ירידה היא
גם עליה (אם אתה בא מהכיוון ההפוך...). כך גם ברוחניות כל ירידה היא גם עליה, וכל
מסע ומסע גם העליות וגם הירידות - מוציא אותך עוד יותר ממצרים!
בקבלה מובא שהספירה הכי גבוהה היא הכתר, והכי נמוכה זו המלכות, אבל כתוב 'נעוץ סופן בתחילתן' – כמו בעיגול שהראש והסוף מחוברים. כשיהודי מגיע לנקודה הכי נמוכה, המצב ממש קשה ונאחס, והוא מרגיש שהוא מתפרק... אם הוא לא מתייאש וממשיך להאמין ולחכות לישועה אז הוא זוכה להגיע ישר לכתר! ועל זה נאמר "שבע יפול צדיק וקם" - בלי הנפילות הוא לא היה צדיק!
בקבלה מובא שהספירה הכי גבוהה היא הכתר, והכי נמוכה זו המלכות, אבל כתוב 'נעוץ סופן בתחילתן' – כמו בעיגול שהראש והסוף מחוברים. כשיהודי מגיע לנקודה הכי נמוכה, המצב ממש קשה ונאחס, והוא מרגיש שהוא מתפרק... אם הוא לא מתייאש וממשיך להאמין ולחכות לישועה אז הוא זוכה להגיע ישר לכתר! ועל זה נאמר "שבע יפול צדיק וקם" - בלי הנפילות הוא לא היה צדיק!
כולנו רואים
איך עמ"י מוסע בכוח לעבר קומה אחרת לגמרי בתהליך הגאולה!
ב"ה עמ"י נמצא במקום הרבה יותר גבוה מכל הבחינות: באחדות, באהבת חינם, ברצון לנקות את א"י מצוררים, במאיסה בדעות לחימה שמקורן בנצרות, ובקירבה לה' יתברך!
נסיים במילותיו המתוקות של הרמב"ן (בסיום הפרשה וספר במדבר): "כאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, יחיש בימינו קץ הפלאות, יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות, ויכין שם לבית דוד כסאות, ועינינו רואות, והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, וכן יהי רצון אמן".
ב"ה עמ"י נמצא במקום הרבה יותר גבוה מכל הבחינות: באחדות, באהבת חינם, ברצון לנקות את א"י מצוררים, במאיסה בדעות לחימה שמקורן בנצרות, ובקירבה לה' יתברך!
נסיים במילותיו המתוקות של הרמב"ן (בסיום הפרשה וספר במדבר): "כאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, יחיש בימינו קץ הפלאות, יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות, ויכין שם לבית דוד כסאות, ועינינו רואות, והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, וכן יהי רצון אמן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!