הגברת הפנימיות
הרב אשלג (בהקדמה
לפירוש הסולם): מתי שאדם לומד פנימיות התורה הוא מגביר את רבדי הפנימיות בכל
הרמות! את היהודים שקיבלו עול תורה ומצוות על פני תרבות המערב, ואת היהודים בכללם על
הגויים!
הרב ניסים פרץ
זצוק"ל:
במדבר (לב,א):
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד
וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם
מִקְנֶה". הם באו למשה ואמרו (לב,ה): "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן
בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ
אֶת הַיַּרְדֵּן".
משה רבינו בתחילה כועס
ולבסוף עם תנאים מסוימים נותן להם לנחול את ארץ סיחון ועוג לפני שעם ישראל נוחלים
את ארץ ישראל.
חז"ל דורשים על
הפסוק במשלי (כ,כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא
תְבֹרָךְ" - אלו הם בני גד וראובן שנבהלו לנחלה והקדימו לבקש את הנחלה שלהם,
אז אחריתה לא תבורך, כשהעוונות גברו והיה צריך שתחרב ארץ ישראל, הם גלו עשר שנים
לפני כל השבטים.
כמו שחז"ל
אומרים, אכלוה פגה, כמו התאנה שטרם התבשלה ואדם חוטף ואוכל אותה והיא צורבת לו את
השפתיים וחומרת לו את בני המעיים, הם אמרו, הנה עטרות ודיבון הארץ מתאימה למקנה
ולנו יש מקנה, כאילו מישהו יחטוף להם, אכלו את זה לפני הזמן, היו צריכים לחכות
שיתנו להם.
מה אנחנו למדים? סיבת
החורבן היא השאיפה הגשמית, אם האדם חושב שיש משהו בעולם הגשמי הזה, והוא לא
מרגיש שהכל הבל ורעות רוח אז "ואחריתה לא תבורך".
הקב"ה יתן לך מה
שאתה צריך בעולם הזה לעבודתו יתברך, וכשהוא ייתן לך זה יבוא אליך בצורה הנכונה בלי
לשאוף ולחטוף וזה יבוא במתיקות ותוכל עם זה לעבוד את השם, אבל כאשר אתה שואף לזה
ומקדיש לזה זמן והתעניינות, לא רק שאתה מפסיד ומחריב את הרוחניות שלך, את התורה
שלך, אתה מחריב גם הגשמיות, נחלה שתחילתה מבוהלת גם אחריתה לא תבורך, סיבת החורבן
הגשמי היא השאיפה הגשמית, העולם הזה הוא טוב לו לאדם שהוא בוטח בהשם יתברך, שהקב"ה
נותן לו מתנה מבושלת ומתוקה.
פעם בשנה תיקנו לנו חכמים
תקופה של בין המיצרים שאנו מקדישים אותה להוריד מעלינו את השאיפה הגשמית,
לפתח שאיפה רוחנית של בית מקדש!
הרב הלוי: אנו קוראים
בפרשתנו (במדבר לא,ב): "...נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים!".
כותב רש"ר
הירש: "הנקמה מקימה את המשפט, שנרמס ברגלי זדים, או שהיא מקימה את
האישיות (הכבוד הלאומי) שהושפלה עד עפר... [1] המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו
כגמולו... המטרה היא להחזיר ולהקים את
ישראל (כח ההרתעה) מאת המדינים. לשחרר
אותו מבחינה רוחנית ומוסרית (ביטול הפצצות בגלל 'לא מעורבים', ועוד כל מיני שטויות
של משפטנים הזויים שגורמות להרג מיותר של יהודים...) ולחלץ אותו מאימת נכליהם (מנהרות,
מזל"טים, קומנדו ימי וה' יודע עוד ממה צריך להציל אותנו...)... לא מי
שמאיים על ישראל באבדון חומרי, אלא מי שמביא עליו מות רוחני, מוסרי – הוא אויבו
העיקרי".
בגלות הגישה היתה
שאסור להכעיס את הגוי, ולא להבליט את היהדות כדי לא להכעיס את האומות.
כידוע זה לא עזר
כ"כ ליהודים במשך הגלות ובטח ובטח שלא בשואה כשהגרמנים הרגו אפילו יהודים
שהתבוללו כמה דורות לפני כן, והתנהגו כגויים לכל דבר!
כשהקמנו את מדינת
ישראל לא כ"כ הבנו את הנקודה ואנחנו ממשיכים לשאול עדיין מה יאמרו הגויים,
לתת גם את לחי ימין למי שמכה בנו, ולרוץ לאמריקה לבקש אישור לכל דבר...
כמו שנאמר יותר קל
להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים!!!
בתקופה זו צריך להגביר את הפנימיות (קבלת עול תורה ומצוות, השאיפות הרוחניות, לימוד הקבלה) על החיצוניות (תרבות המערב, השאיפות הגשמיות, לימוד הפשט) וממילא האומה הפנימית שבעולם תגבר על שאר האומות ההחיצוניות!
בתקופה זו צריך להגביר את הפנימיות (קבלת עול תורה ומצוות, השאיפות הרוחניות, לימוד הקבלה) על החיצוניות (תרבות המערב, השאיפות הגשמיות, לימוד הפשט) וממילא האומה הפנימית שבעולם תגבר על שאר האומות ההחיצוניות!
[1] בספר "מלאכים כבני אדם" (עמ' 158-155)
מתוארת תגובתו של הכהן הגדול המאיר לארץ, הרב קוק זצ"ל, לטבח
בחברון. במאורעות אלה נרצחו ונפצעו מאות
מיהודי הארץ בידי פורעים ערביים כשנפל חשד כבד על כך, שהשלטונות הבריטיים שתפו
פעולה עם הכנופיות של הפורעים. במיוחד,
הצביעו על מזכיר ממשלת אנגליה מר צ'ארלס לוק, בן למשפחה יהודית מתבוללת, כמי שעודד את הפורעים. ומסופר בספר, כי הרב טלפן אל
המזכיר ותבע ממנו לנקוט באמצעים חריפים ונמרצים כנגד הפורעים הערביים. שאלהו הלה:
מה יש לעשות? – לירות ברוצחים! – השיבו הרב. – לא קבלתי פקודה על כך! –
ענהו לוק. – אני מפקד עליך! הנני דורש זאת
בשם המצפון האנושי! השיבו הרב. בשעת קבלת-פנים רשמית, שערכו בימים ההם ראשי
השלטון בארץ לנכבדי הישוב היהודי, הושיט מר לוק את ידו לרב. אולם, הוא סרב ללחוץ
את ידו, באומרו בקול תקיף: איני לוחץ יד, המגואלת בדם יהודים! באותה פגישה, אמר לו לוק: אתם היהודים הגנו על
עצמכם, אך אל תתקיפו אחרים. השיב לו הרב: אתם, שעוברים על "לא תרצח" –
אל תטיפו לנו מוסר! הבא להרגך- השכם
להורגו!
עמדה גאה זו עשתה רושם כביר בכל העולם היהודי. מעיד על כך הסופר אביגדור המאירי: לולא איש אחד יחיד ומיוחד, שעמד על משמר כבודנו הלאומי והאנושי – כי אז היינו קורעים קריעה גם על מות כבודנו.
מובן, כי עמידתו הגאה של הרב קוק זצ"ל, הכתה גלים ברחוב היהודי וזכתה להדים בעד ונגד. באותם ימים נזדמן הרב לברית מילה, כשהרוחות סביבו סערו, תוך שהם מתנצחים, האם מעשהו של הרב, - בהפגינו בפומבי את סלידתו ואת מחאתו משיתוף הפעולה של מדינות העולם עם הפושעים האמיתיים – לא היה מוגזם. ואז בקש הרב ממשמשו להרגיע את הרוחות. קם האיש והקשה: מדוע כשנכנס התינוק לברית, מקדמים אותו בברכת: ברוך הבא! מה שאין עושים לא עם חתן ולא עם נער בר מצווה? ושנית, מדוע ביציאתו איננו מתברך בברכת: ברוך היוצא! והשיב: כשהוא נכנס – הוא ערל. לבושתנו, התרגלנו להתרפס בפני הגוי ולחלוק לו כבוד בכל הזדמנות... הציבור הבין את הרמז...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!