Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

פרשת ויחי - ברוך ה' אני נושם!

ברוך ה' אני נושם!



אנו מודים לבורא יתברך, כל אחד מאתנו, על אין ספור דברים. אבל אם נדרש לנקוב בדבר אחד, בדבר הבולט ביותר: תודה לך ה׳ על על מה? יעצום כל אחד עיניו, יחשוב לרגע. על מה יבחר להודות. על המשפחה, על הנחת, על הפרנסה, על הדירה, על מה? אל תחפזו, תחשבו ותחליטו. החלטתם?

יעקב אבינו, בחיר האבות, על סף מאה וחמישים שנות חיים. שבע עשרה שנותיו האחרונות היו בטובה מעין העולם הבא, עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו רבה ה'). השבטים הקדושים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט,א). כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרק רצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!

וכשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (בראשית מח,טו) . ותרגומו: "דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין" - הזן אותי מהוולדי ועד היום הזה!

כותב ה״כלי יקר״: ״מעודי״ מספרו מאה ושלושים, כמספר שנות חייו עד ירידתו למצרים  ״הזה״ מספרו י״ז כמספר השנים שחי במצרים  והתפרנס מיד יוסף. אך ידע שלמעשה ה' הוא המפרנסו, ואין יוסף אלא שליחו. נפלאים הדברים. אך מי יעלה בדעתו להעלות על נס ולהודות מעל לכל, שבכל יום מימי חייו היה לו... לחם לאכול!

כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות, מדאורייתא, אלא על אכילת לחם, לשובע. על כל השאר: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש, פחותה חובת ההודאה, מדרבנן 'בלבד'. אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!

יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). אבל אט אט, חושבים אנו שהלחם לאכול מובטח, ומקבלים אנו את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.

צריכים אנו להתפלל על הבריאות שתתמיד, על הלחם והבגד שלא יחסרו, על הבסיסי וההכרחי. כי הכל שברירי כל כך, והכל בחסד עליון!

מסופר, שהצדיק רבי זושא מאניפולי זצ״ל הלך בדרך וחצה את היער. הדרך התארכה, והחל לחוש רעב. מה עושה הצדיק הרעב בלב היער? התשובה ידועה, פונה אל בוראו בתפילה. וההמשך גם הוא ידוע מראש: מעיקול הדרך הופיעה עגלה טעונה ככרות לחם, והעגלון השליך כיכר לידיו של הצדיק. בכך אין כל חידוש. ״רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם״ (תהלים קמה,יט).

אבל מה היה נוסח התפילה?

״רבונו של עולם, זושא רעב. רבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון. וריבונו של עולם, זושא מבקש לחם, להשביע רעבונו!״

מי מאיתנו נזכר להודות על הרעב ועל התיאבון? רק כשמגיע חלילה חולי, בו ״כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות״ (תהלים קז,יח), רק אז יודעים להוקיר את התיאבון!...

ומעשה בעני מרוד שבא לפני הרבי מפשיסחא זצ״ל, והתאונן שאין בביתו פרוטה להשביע רעבון נפשו ובני ביתו. אמר לו הרבי: חמש מאות זהובים, כבר יש לך! תמה העני, והרבי אמר: לפניך היה כאן עשיר אומלל, שסיפר שהוציא חמש מאות זהובים על תרופות להשבת תאבונו שאבד, ולא הועילוהו...

אם נקנה מבט זה, לא בלבד שנדע להודות כראוי ונדע לבקש שהטובה הבסיסית תתמיד. אלא נדע כמה עשירים אנו, בבריאותנו ובמזוננו, בצרכים הבסיסיים המזומנים לנו. וכל שאר הבקשות, ולוואי שתתמלאנה, יקבלו את היחס הנכון!

מבט זה ביקשו חז״ל להקנותנו בכל יום ויום. בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!


בימים אלו (עשרה בטבת התשע"ד) של מצור קפוא בירושלים, בשומרון, בבנימין, ובגליל. כשעשרות אלפי משפחות נמצאות בלי הדברים הכי בסיסיים: מים, חשמל, אוכל, חימום, כבישים פתוחים, הלקח הזה זועק לשמים – כמה צריך להודות לה' על כל נשימה ונשימה (בראשית רבה יד,יא)!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!