Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 16 ביוני 2016

פרשת בהעלותך - מעלת מעשה טוב

מעלת מעשה טוב


במדבר (יב,טו): "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם".

מרים מצורעת מחוץ למחנה, והעם ממתין לה שבעה ימים, עד שתטהר ותשוב למחנה. במה זכתה לכך?

מגלים חז״ל (סוטה ט:): ״מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר ״ותתצב אחותו מרחוק״ - לפיכן נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר״״.

אומרים התוספות (סוטה יא. ד״ה מרים): ״לאו דווקא נקט שעה, אלא שליש או רביע, דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממידת פורענות על אחת חמש מאות...״.

בשבעה ימים יש 168 שעות, שזה 500 שלישי שעות (ועוד ארבע שלישי שעות שעליהם אומר ה'שפתי חכמים' שאותם אין להכליל בחשבון כי מרים קיבלה אותם בשכר הליכתה לקרוא לאם הנער, או מכיון שאין הם מגיעים לסך של יום שלם).

מרים, ילדה קטנה, בת שש, ממתינה רבע שעה, להשגיח על אחיה הקטן!

מה היא מקבלת בתמורה? שכעבור עשרות שנים ימתינו לה שבעה ימים שלמים - שש מאות אלף רגלי, על נשיהם וטפם, ובתוכם משה רבינו, והמשכן, וארון הברית...

הרבה מעשים שנראים לנו כאן קטנים עושים רעש גדול בשמים!

ילקוט (מלכים רמז רמ״ד): ״אמר הקב״ה (לנבוכדנצר): אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך אני מעמיד ממך שלש מלכים שליטין מסוף העולם ועד סופו...״[1].

מדרש פליאה: "ישראל אינם יודעים השכר המגיע להם עבור נקיות המנעלים בערב שבת, ״מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב" וזהו שכתוב: ״והיה ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיה כב,י).

מה הקשר בין השכר עבור נקיון הנעליים לבכי והמספד?

מסביר ה״אוהב ישראל" מאפטא זצ״ל על פי משל:
משל למה הדבר דומה? לעני שהיה מהלך בדרך. הגיע להר אחד וראה בו אבנים יפות, הניח כמה מהן בתרמילו. כיון שהכביד עליו משאו השליך את האבנים והמשיך ללכת. הגיע למקום ישוב ורצה לאכול באכסניה. חיפש בתרמילו אחר פרוטת נחושת לקנות בה אוכל ולא מצא. בירכתי התרמיל הבחין באבן יפה, קטנה, ששכח להשליך בדרך. הוציאה. שאלו האכסנאי: "מה זה בידך?" ענה: "אבן נחמדה". הביאו האכסנאי אל סוחר באבנים טובות, בחן את האבן, והציע אלף רובלים תמורתה. נעתקו המלים מפיו. חשב הסוחר שהעני יודע את ערכה האמיתי של האבן, והכפיל את המחיר. נפל העני לארץ, מרט את שערות ראשו ופרץ בבכי מר. נחרדו האנשים: מה אירע? אמר להם: "הלא תרמילי היה מלא באבנים כאלו, גדולות ונפלאות, ואני השלכתי אותן ככלי אין חפץ בו... אם בשביל רסיס אבן זה אקבל אלפיים רובלים, כמה היו שוות האבנים הגדולות והכבדות!"
כך, כשיבוא האדם למרום אחרי מאה ועשרים שנה, ולא תהיה בידו אלא מצוה זו שניקה את נעליו בערב שבת - וייראה מה גודל השכר על מעשה פעוט זה, ״מה יפו פעמייך בנעלים״, הרי יפרוץ בזעקה גדולה ומרה על המצוות הגדולות והנכבדות שהשליך אחרי גוו - ״והיה ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק״.

במושב שורש פועל בית הארחה בהכשר מהודר, ניסה המשגיח לארגן מניין לתפילת מנחה, ולא נמצאו אלא תשעה. יצא, ומצא קשיש גלוי ראש. שאל האם יאות להצטרף להשלים מניין. ענה, שאינו יודע להתפלל. אמר לו: ״תשב בצד עשר דקות, ותאפשר לנו לומר קדיש וקדושה״. הסכים ועלה. לפתע הגיע אדם שטרם התפלל, והשלים למניין מתפללים. הודה המשגיח לאותו קשיש, ושיחררו.
כעבור זמן, נפטר היהודי הקשיש. ימים מספר לאחר מכן הופיע בחלומו של המשגיח, ואמר לו: ״הזוכר אתה שביקשתני להשלים מניין, והסכמתי, ולבסוף לא נצרכו לי?״
״זוכר אני״, השיב המשגיח.
אמר לו הלה: ״ובכן, דע לך, שאין לך מושג כמה שכר מקבל אני בעולם העליון עבור אותה נכונות לאפשר אמירת קדיש וקדושה!״ רק ביקש, שהמשגיח יאתר את בניו ויבקש מהם לומר עליו קדיש.

- אם כזה שכר מקבלים על הנכונות בלבד, כמה שכר היה מקבל עבור השלמת מניין בפועל. עבור הישיבה בצד, אף מבלי להתפלל!

- כמה שכר מחכה למי שמהווה חלק מהמניין, ומיצירת המניין, מ״עשרה ראשונים״!

- כמה שכר מצפה למי שמתפלל במניין שלוש תפילות ביום - ולא יום אחד, אלא שבעה ימים בשבוע, חמישים ושניים שבועות בשנה, עשרות שנים?

כמות השכר מעידה על עוצמת הפעולה של המצוה!

אם חושבים על כך שהשכר זה עצם הדבקות בה' אז בכלל זה רווח עצום!!!

ה״לב אליהו״ זצ״ל היה אומר בשם רבו, הסבא מקלם זצ״ל:
כדאי היה לפני הבורא יתברך לברוא עולם ומלואו, את כל היקום, כדי שבמשך אלפי שנות קיומו יהיה בו יהודי אחד, שיאמר פעם אחת בכל ימי חייו: ״ברוך הוא וברוך שמו״!
והוסיף: ואלף ״ברוך הוא וברוך שמו״ אינם מגיעים לשכר עניית "אמן״ אחת[2]!
והמשיך: ואלף אמנים, אינם מגיעים לשכר עניית ״אמן יהא שמיה רבה מברך" אחד!
וסיים ואלף ״אמן יהא שמיה רבא מברך״ אינם מגיעים לשכר תיבה אחת של תלמוד תורה!

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: בשיעור קבלה אתה לא עונה אמן, ב"ה וב"ש, קדיש, כלום! אתה עכשיו בלימוד תורה!!!

בספר שופטים (פ"ג) מסופר שכאשר בא אהוד בן גירא לעגלון מלך מואב לנקום נקמת עמו לרצחו נפש, כתוב ״ויאמר אהוד: דבר אלוקים לי אליך. ויקם (עגלון) מעל הכסא".

דרשו רבותינו (ילקוט, שם): ״רות וערפה בנותיו של עגלון היו. אמר הקב״ה: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מכסאך בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך בן ואני מושיבו על כסאי, שנאמר (מלכים א,כ): ״וישב שלמה על כסא ה׳ למלך״.
אפילו עגלון שהוא מבני מואב שהתורה גזרה עליהם: ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳״ לדורות עולם, השלימה פעולה זו, שהיה בה משום כבוד אלוקים, מהפיכה בנפשו עד כדי כך שזכה ונמצא ראוי שדווקא מיוצאי חלציו תוקם מלכות ישראל.

שפת אמת (על העקידה): ״צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות״.

דוגמא קטנה למשהו שאפשר להתחזק בו:
כשאתה זוכה לענות 'אמן' אתה צריך לכוין שילוב 'הוי-ה אדנות' כמו שכתוב בסידורים הספרדיים.
לפעמים אדם מזלזל בעצמו ואומר מה כבר יקרה אם אני אחשוב את השילוב הזה... ולא מקפיד כ"כ...
כותב הרמח"ל שהשילוב הזה הוא היחוד הכי חשוב שיש!
בסדר, אבל יש לקב"ה מלא מלאכים שיכולים לעשות את זה, מה הוא צריך אותי?
רמח"ל (ספר תיקונים חדשים - תיקונא קדמאה):  "אינון אית להו חילא ליחדא שמא כדקא יאות, מאי דלא אשתכח חילא אפילו למלאכי עלאי, בגין דמגו רזא דא קטירו דיחודא נפקין ודאי, מה דלא אשתכח לשום בריה אחרינא בעלמא".
המלאכים לא מתקרבים אפילו לכח שיש ליהודי לתקן ביחוד אחד פשוט...



[1] סנהדרין (צו.): "הני ד' פסיעות מאי היא דכתיב (ישעיה לט,א) בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים וגו' משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה (אין) (דברי הימים ב' לב,לא) לדרוש (את) המופת אשר היה בארץ דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה דכתב (ישעיה לח,ח) הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה א''ל מאי האי א''ל חזקיהו חלש ואיתפח אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה ההיא שעתא לא הוה התם כי אתא אמר להו היכי כתביתו אמרו ליה הכי כתבינן אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף אמר אלא הכי כתובו שלם לאלהא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא רהט בתריה כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה אמר ר' יוחנן אילמלא (לא) בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל".

[2] החפץ חיים זצוק"ל היה רגיל בכל חג השבועות לספר בפרוטרוט על גר הצדק הגרף פוטוצקי, שהיה בזמן רבינו הגר"א זיע"א, שמסר עצמו על קידוש ה' ונשרף חי לכבוד ה'. ויש קבלה בשם הח"ח שאם היו מנין יהודים עונים אמן על ברכתו שברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו לקדש שמו ברבים, היתה באה הגאולה.

מסופר על חסיד של האדמו''ר הגאון בעל ה'אבני נזר' שלא זכה להביא ילדים לעולם במשך שנים, והיה מבקש לעתים תכופות מהאדמו''ר שיברך אותו, אך הרבי מסיבות השמורות עמו נמנע מלברך אותו. המתין החסיד להזדמנות מיוחדת בה יוכל לבקש ברכה מהרבי, והנה הגיע זמן שמחת תורה, והרבי היה שרוי בשמחה עצומה.
החסיד פנה אל הרבי ואמר לו שהוא לא יזוז ממקומו של הרבי עד שהרבי יברך אותו. הרבי ענה לו: האם אתה רוצה שאני אברך אותך שיוולד לך בן שיהיה כומר?
פניו של החסיד החווירו כמו סיד, והוא הבין מדברי הרבי כי הרבי צפה ברוח הקדוש שהבן שיוולד לו יהיה כומר, ולכן הוא לא רוצה לברך אותו שיוולד לו ילד. החסיד לא פנה יותר לרבי בעניין, ואחרי תקופה מסויימת הרבי נפטר ובמקומו התמנה לאדמו''ר בנו רבי שמואל בעל ה"שם משמואל".
האדמו''ר הבן  רבי שמואל  ידע מצערו של החסיד, ופעם אחת בעת שמחת תורה כעת האדמו''ר היה שרוי בשמחה עלאית ניגש מעצמו אל החסיד ואמר לו: אני מברך אותך שהשנה תזכה לזרע של קיימא. להפתעת האדמו''ר החסיד לא רק שלא ענה אמן על ברכת האדמו''ר, אלא שפניו החווירו כסיד והוא כמעט התעלף. הבין האדמו''ר שיש עניין בדבר, ושאל את החסיד מדוע הוא לא ענה אמן על ברכתו ופניו החווירו כסיד. החסיד סיפר לו את מה שאמר לו האבא של רבי שמואל האדמו''ר בעל ''אבני נזר'', שבנו שעתיד להוולד לו יהיה כומר ולכן הוא לא רצה לברך אותו.
האדמו''ר הקשיב, שתק והרהר בינו לבין עצמו. לאחר מכן הוא פנה אל החסיד ואמר לו, אף על פי כן אני רוצה לברך אותך, ועכשיו תענה אמן. האדמו''ר בירך אותו שיזכה בקרוב לזרע של קיימא והחסיד ענה אמן.
סופו של הסיפור היה, שחמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם מתו על קידוש השם בשואה הנוראה שפקדה את עמנו, והבן הבכור הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום. הוא היה אדם כשרוני במיוחד, שלט בכמה שפות, והוא התחפש בימי השואה לכומר וכך שרד. הוא עלה לארץ ישראל וזכה להקים דור של תלמידי חכמים ויראי שמים. ברכת האדמו''ר בעל ה''אבני נזר'' לא ניתנה לחסיד שמום שהיא היתה זקוקה לשמירה שלא תהיה לקללה והבן לא יצא לשמד להיות כומר, וכך ברכת בנו האדמו''ר בעל ה''שם משמואל'' הועילה שיוולד בן לחסיד וכדי שתהיה שמירה לברכה , הועילה תפילתו של האדמו''ר הבן שהילד שנולד רק התחפש לכומר מטעמי פיקוח נפש, ונשאר בחיים שומר מצוות וירא אלוקים. (עלינו לשבח).