מלח ספירת העומר

 

קונטרס היחיאלי וברית מנוחה - סגולה לשמירה נגד מחלות ועין הרע - סגולה וסוד גדול בלילה א' של ספירת העומר, ליקח בידו מעט מלח ויקרא עליו מזמורים אלו:

תהלים קכב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".

תהלים קלא: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

תהלים קלג: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו: כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".

 

אחר כך יקרא פרשת העומר:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

 

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלוקי אבותינו, בזכות ספירת העומר אשר ציותנו בתורתך ובזכות שמותיך הקדושים והטהורים היוצאים ממזמורים אלו, והיוצאים מראשי תיבות וסופי תיבות של הפסוקים הקדושים האלו ובזכות אבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב, שיהיה זה המלח לי לשמי פב"פ, או לשם מי שארצה ולכל מי שיישא המלח הזה עליו, יהיה לו למגן וצינה מדבר, ממגפה, מעין דבר רע, אמן כן יהי רצון.

 

אח"כ: ייתן המלח בידו, ויספור העומר (וכן יעשה בכל ימי הספירה, רק את הספירה לא את כל הסדר הזה) ויזהר שלא ישים המלח על הארץ ושיהיה בידו הברכה, ואח"כ יהיה זה מסוגל הרבה, לעין הרע ויועיל כמו מומחה ופקיע, מספר כתב יד.

 

 

הרב יהונתן מאזוז - נאמרו כמה טעמים בדבר:

טעם א. כתב הראשון לציון הגאון הגדול מהר"ש עמאר שליט"א שמאחר שימים אלו צריכים שמירה, על כן לוקחים מלח לשמירה. ע"ש . וכעין מה שכתב רבנו הבן איש חי ששמים מלח בכלי שמוליך עמו לבדיקת חמץ לדחות המקטרגים. ע"ש.

 

טעם ב. אפשר לומר בס"ד על פי מה שכתב הרב בן איש חי הנ"ל, טעם נוסף ששמים מלח בכלי בבדיקת חמץ, כי המלח סימן לקיום דכתיב "ברית מלח" (ע"פ ויקרא ב' י"ג), והוא סימן טוב שכן נזכה לשנה הבאה. ע"ש. אם כן יש לומר טעם זה גם בענייננו, שהוא לסימן טוב שנזכה ונחיה לשנה הבאה, ובפרט למה שכתבו המקובלים שימי העומר הם שורש והשפעה לכל ימות השנה.

 

טעם ג. כתב בספר מחקרי ארץ, שמנחת העומר טעונה מלח כדרך כל המנחות וזכר לכך עושים כן. ע"ש. ובזה יובן הטעם שקוראים עם המלח פרשת העומר.

 

טעם ד. כתב הרב בעל לב העברי טעם ע"פ הסוד וז"ל: לפי דעתי רמז לדבר לקשר סוד ספירת העומר ביסודות של או"א שמקודם הוא ברית מלח שם לו ערוכה בכל ושמורה להמשיך ממנו תיקון זו"ן למכוונים. והמשכיל יבין. ע"כ.

 

טעם ה. עוד נראה לומר בס"ד בדרך דרש ומוסר על פי מה שידוע שסדום נהפכה ביום ראשון של העומר, בעבור קנאת איש מרעהו ומניעת חסד וצדקה לאחרים, ואפילו מלח לא רצו לתת כידוע ממעשה דאשת לוט, ובעבור זה נהפכה לנציב מלח כמו שכתב רש"י, וסדום נהפכה לגפרית ומלח כמו שנאמר "גפרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים כ"ט, כ"ב), ושנים רבות אחרי כן (להבדיל בין הקודש לחול) נכשלו בכעין זה לפי דרגתם תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה ונענשו באותו הזמן. על כן בימי העומר סגולה לאחוז מלח בידו שבזה יזכר מה אחריתם של אנשי סדום, ויתעורר בתשובה ויינצל מ"עין הרע" של עצמו שלא יהא רע וצר עין בשל אחרים, אלא אדרבא בבחינת טוב עין הוא יברך ויבורך. [ורמז לדבר כי לוט עם ד' נפשות שניצלו אתו עולים מ"ט כמנין ימי העומר. וד' נפשות הם: לוט עצמו ואשתו ושתי בנותיו. לולא שטעתה אשתו בעין רעה לאורחים ותהי נציב מלח. ובמקומה באו ד' נפשות: הבכירה והצעירה ושני הבנים מואב ובן עמי. נאמ"ן ס"ט].

 

ובזה גם אפשר לתת טעם לשבח לאמירת מזמורים קכ"ב קל"א קל"ג, שמדברים בשבח המדות הטובות, שהרי על מזמור "שמחתי באומרים לי", אמרו חז"ל (מכות י.) אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי! ואע"פ שהיתה עינם צרה בו הוא היה שמח בזה, ונלמד מדרכיו. וגם סוף המזמור מדבר על שבח ענין השלום. ובמזמור קל"א נאמר: "ה' לא גבה לבי" והוא מדבר בגנות הגאוה . ומזמור קל"ג מדבר על נועם וטוב האחדות. ולכן גם כן עיקר אמירתם הוא רק בלילה הראשון כמו שכתבתי לעיל, כי אז נהפכה סדום, וכנ"ל.

 

ויהי רצון שנזכה לשלום ואחדות בכל קהלות ועדות עם ישראל, ועל ידי זה ייבנה במהרה בימינו, בנין אפריון ואריאל, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יעלה דמם על קיר המזבח, ולראות את המחזה הנפלא של קצירת העומר ברוב עם שש ושמח, ובראשנו מלך המשיח. אמן כן יהי רצון.

פרשת צו - מה עם הלילה?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

י"ב אדר - אזכרת יוסף טרומפלדור הי"ד

המילים "טוב למות בעד ארצנו" מצוטטות גם בספר "אם הבנים שמחה".

הספר נכתב בידי הרב יששכר טייכטל הי"ד בהונגריה, שהיה חלק מהחוגים החרדים הקנאים, מתנגדי הציונות.

במהלך השואה, בהיותו במחבוא, ערך חשבון נפש והגיע למסקנה שהציונים צדקו, וכתב ספר דרשות בנושא הציונות - אם הבנים שמחה.

בספר ציטוטים רבים ממקורות חז"ל, שצוטטו מהזכרון, כיוון שלא היו בידו הספרים.

בין השאר הוא כותב על מסירות הנפש שהתגלתה בקרב הציונים, כדבריו: ששמענו שאמר אחד מהם במותו בקרב: "טוב למות בעד ארץ ישראל".

הרי שמעשה הגבורה של טרומפלדור היכה גלים, ובהונגריה הכבושה הוא עורר מתנגד ציונות לשנות כיוון.

אם הבנים שמחה (עמ' קיא-קיב):

"ואם תאמר... אלו הבונים אין זכר אצלם לבקש מלכות שמים... וגם התנהגותם מורה על זה. 

על זה אשיב לך עפ"י מה שמבואר במדרש שיר השירים 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש...', שנתגדלתי בין האומות וקלטה חיצוניותי את סיגיהם אבל בפנימיותי אני לבנה ונקיה... 

אבל הנפש הישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב המה טהורים בפנימיותם, ומשתוקקים לחזור למקורם... 

והמה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, דאנוסין על הכל ושוגגין על הכל... ומצווה לאהוב אותם... 

ומלבד, שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת אלא בארץ אבותינו, ומוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים... אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב מלמות בעד ארצנו" (דברי טרומפלדור לפני מותו).

סיפור חייו

יוסף בן זאב. חייל בצבא ניקולאי הראשון. נולד בי"ח בכסלו תרמ"א (21.11.1880) בעיר פיאטיגורסק, בקאווקאז שברוסיה. תקופה קצרה למד ב"חדר" בעיר רוסטוב ואחר כך הועבר לבית ספר עממי רוסי. 

בגלל יהדותו היה סגור בפניו בית הספר התיכון הריאלי ולכן פנה ללימוד רפואת שיניים אצל אחיו הבכור. בספטמבר 1902 נבחן בפקולטה לרפואת שינים בקאזאן וקיבל תעודת מרפא שיניים. 

לימים, כשיכתוב יוסף על נעוריו, יתמרמר על ההגבלות עקב יהדותו: "יחד עם יהודים אחרים שתיתי מילדותי מכוס הייסורים והעלבונות כי בבוז או בשנאה היו קוראים לי 'ז'יד' או שוללים ממני זכויות שהיו לאזרחי רוסיה האחרים. בי גאון לאומי ואיש וגאווה רוממה ופצועה". 

ההכרה הציונית החלה להבשיל בתוכו בימי כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 הוא ארגן חוג ציוני ושימש יושב ראש החוג. 

בשנת 1902 נקרא לשירות צבאי ועם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן נשלח לחזית ובשדה הקרב גילה תושיה ואומץ לב בלתי רגילים. 

באחד הקרבות הקשים נפצע קשה והיה הכרח לקטוע את ידו השמאלית. לאחר החלמתו ביקש להחזירו לחזית וכך אמר למפקדיו: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". בקשתו נתמלאה ובפקודת יום מיוחדת של מפקד הגדוד צויינה גבורתו בשדה הקרב והועלה לדרגת סגן קצין. 

עם מפלת הכוחות הרוסיים והכניעה בפורט-ארתור נשבה יוסף עם חיילים נוספים והועבר למחנה ביפן. במחנה פעל באירגון חיי השבויים, פתח בשבילם בית ספר להשכלה יסודית ובעיקר התמסר לעבודה בקרב השבויים היהודיים. הוא ארגנם, יסד במחנה תיאטרון יהודי, פתח קופת עזרה הדדית וגם הקים "בני ציון", קבוצה מיוחדת, שמטרתה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה קומונה חקלאית. 

כשהוחזר לרוסיה לאחר המלחמה נתמנה לקצין והיה לאחד היהודים הספורים בעלי דרגת קצונה צבא הצאר. הוא דחה הצעות להישאר בצבא, נכנס ללמוד במחלקת המשפטים של אוניברסיטת פטרסבורג ובמקביל המשיך לחפש שותפים לרעיון ההתיישבות בארץ ישראל. 

באוקטובר 1912 עלה בקבוצת חברים לארץ ישראל ובה יצא לעבוד בחוות מגדל ובקבוצת דגניה. הוא עשה בידו האחת כמעט את כל העבודות. ב-1913 נסע לווינה והשתתף בקונגרס הציוני ה-11 ומשם יצא לרוסיה ופעל להקמת בתי ספר עבריים ולשיגור קבוצות חלוצים נוספות לארץ ישראל. עם שובו לדגניה המשיך בעבודתו החקלאית וגם נטל חלק בהגנת מושבות הגליל התחתון.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה סירב טרומפלדור לקבל נתינות עותמאנית וגורש מן הארץ לדמשק. משם עבר לאלכסנדריה של מצרים. 

במצרים הגה את רעיון הקמתו של גדוד עברי שיילחם לצד האנגלים בכיבוש ארץ ישראל וגם פעל למימושו של רעיון זה. 

באפריל 1915 הוקמה יחידת תובלה בשם "גדוד נהגי הפרדות הציוני", ובשורות גדוד זה יצא לחזית גאליפולי כסגן מפקד הגדוד בדרגת סרן. במערכה קשה זו מילא כל תפקיד קשה ומסוכן ועל כך זכה הגדוד לציון-לשבח ממפקד החזית. לקראת פירוקו של הגדוד במאי 1916 נתמנה טרומפלדור למפקדו במקום הקולונל פטרסון.

לאחר פירוק הגדוד יצא ללונדון והצטרף לזאב ז'בוטינסקי במערכה לייסוד גדוד עברי בקרב יהודי רוסיה שהתגוררו באנגליה. עם פרוץ המהפכה ברוסיה נסע לשם כדי לנהל משא ומתן עם הממשלה הזמנית על מתן רשות לארגן צבא יהודי שיפרוץ לארץ ישראל דרך הרי קאווקאז וארמניה. ואולם עם עליית השלטון הבולשביקי הושם קץ ליזמה זו וטרומפלדור התמסר כולו להקמת הסתדרות "החלוץ". 

הוא פעל בקרים להקמת ריכוזי חלוצים ולהנחת בסיס להכשרה ולעלייה ובקושטא הקים לשכת מודיעין ותחנת מעבר לחלוצים העולים מרוסיה ומרומניה. 

בסוף אוקטובר 1919 חזר לארץ-ישראל ואחד מצעדיו הראשונים היה הפניית קריאה להקמת מסגרת ארגונית של הפועלים העברים בארץ לקראת התפקידים הגדולים שהם עומדים לפניהם בהתיישבות ובביטחון. 

נוכח הסכנה שנשקפה אז לישובים העברים בגליל העליון המזרחי עקב הקרבות שבין שלטונות צרפת ומתקוממים ערביים, שלח ועד ההגנה של הישוב העברי את טרומפלדור לארגן את הגנת הישובים. 

בסוף שנת 1919 יצא לגליל והתחיל בביצור הנקודות הצפוניות תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. 

בי"א באדר תר"פ (1.3.1920) היה בכפר גלעדי והוזעק לתל-חי לשמע ידיעות על התקהלות ערבית לשם התקפה על הנקודה. 

בחילופי היריות שנתפתחו ביניהם נפצע טרומפלדור פצעים אנושים. הוא מסר את הפיקוד למחליפו ואמר: "אלה רגעי האחרונים, מסור להם שיעמדו עד הרגע האחרון על כבוד העם". 

כשהועבר פצוע קשה לכפר גלעדי שאלו הרופא שליווהו לשלומו ואז ענה: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" והוציא את נשמתו. 

הוא הובא למנוחות, עם שאר מגיני תל-חי, בחצר כפר גלעדי ולאחר זמן הועברו עצמותיהם לבית הקברות שליד תל-חי.