י"ב אדר - אזכרת יוסף טרומפלדור הי"ד

המילים "טוב למות בעד ארצנו" מצוטטות גם בספר "אם הבנים שמחה".

הספר נכתב בידי הרב יששכר טייכטל הי"ד בהונגריה, שהיה חלק מהחוגים החרדים הקנאים, מתנגדי הציונות.

במהלך השואה, בהיותו במחבוא, ערך חשבון נפש והגיע למסקנה שהציונים צדקו, וכתב ספר דרשות בנושא הציונות - אם הבנים שמחה.

בספר ציטוטים רבים ממקורות חז"ל, שצוטטו מהזכרון, כיוון שלא היו בידו הספרים.

בין השאר הוא כותב על מסירות הנפש שהתגלתה בקרב הציונים, כדבריו: ששמענו שאמר אחד מהם במותו בקרב: "טוב למות בעד ארץ ישראל".

הרי שמעשה הגבורה של טרומפלדור היכה גלים, ובהונגריה הכבושה הוא עורר מתנגד ציונות לשנות כיוון.

אם הבנים שמחה (עמ' קיא-קיב):

"ואם תאמר... אלו הבונים אין זכר אצלם לבקש מלכות שמים... וגם התנהגותם מורה על זה. 

על זה אשיב לך עפ"י מה שמבואר במדרש שיר השירים 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש...', שנתגדלתי בין האומות וקלטה חיצוניותי את סיגיהם אבל בפנימיותי אני לבנה ונקיה... 

אבל הנפש הישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב המה טהורים בפנימיותם, ומשתוקקים לחזור למקורם... 

והמה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, דאנוסין על הכל ושוגגין על הכל... ומצווה לאהוב אותם... 

ומלבד, שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת אלא בארץ אבותינו, ומוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים... אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב מלמות בעד ארצנו" (דברי טרומפלדור לפני מותו).

סיפור חייו

יוסף בן זאב. חייל בצבא ניקולאי הראשון. נולד בי"ח בכסלו תרמ"א (21.11.1880) בעיר פיאטיגורסק, בקאווקאז שברוסיה. תקופה קצרה למד ב"חדר" בעיר רוסטוב ואחר כך הועבר לבית ספר עממי רוסי. 

בגלל יהדותו היה סגור בפניו בית הספר התיכון הריאלי ולכן פנה ללימוד רפואת שיניים אצל אחיו הבכור. בספטמבר 1902 נבחן בפקולטה לרפואת שינים בקאזאן וקיבל תעודת מרפא שיניים. 

לימים, כשיכתוב יוסף על נעוריו, יתמרמר על ההגבלות עקב יהדותו: "יחד עם יהודים אחרים שתיתי מילדותי מכוס הייסורים והעלבונות כי בבוז או בשנאה היו קוראים לי 'ז'יד' או שוללים ממני זכויות שהיו לאזרחי רוסיה האחרים. בי גאון לאומי ואיש וגאווה רוממה ופצועה". 

ההכרה הציונית החלה להבשיל בתוכו בימי כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 הוא ארגן חוג ציוני ושימש יושב ראש החוג. 

בשנת 1902 נקרא לשירות צבאי ועם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן נשלח לחזית ובשדה הקרב גילה תושיה ואומץ לב בלתי רגילים. 

באחד הקרבות הקשים נפצע קשה והיה הכרח לקטוע את ידו השמאלית. לאחר החלמתו ביקש להחזירו לחזית וכך אמר למפקדיו: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". בקשתו נתמלאה ובפקודת יום מיוחדת של מפקד הגדוד צויינה גבורתו בשדה הקרב והועלה לדרגת סגן קצין. 

עם מפלת הכוחות הרוסיים והכניעה בפורט-ארתור נשבה יוסף עם חיילים נוספים והועבר למחנה ביפן. במחנה פעל באירגון חיי השבויים, פתח בשבילם בית ספר להשכלה יסודית ובעיקר התמסר לעבודה בקרב השבויים היהודיים. הוא ארגנם, יסד במחנה תיאטרון יהודי, פתח קופת עזרה הדדית וגם הקים "בני ציון", קבוצה מיוחדת, שמטרתה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה קומונה חקלאית. 

כשהוחזר לרוסיה לאחר המלחמה נתמנה לקצין והיה לאחד היהודים הספורים בעלי דרגת קצונה צבא הצאר. הוא דחה הצעות להישאר בצבא, נכנס ללמוד במחלקת המשפטים של אוניברסיטת פטרסבורג ובמקביל המשיך לחפש שותפים לרעיון ההתיישבות בארץ ישראל. 

באוקטובר 1912 עלה בקבוצת חברים לארץ ישראל ובה יצא לעבוד בחוות מגדל ובקבוצת דגניה. הוא עשה בידו האחת כמעט את כל העבודות. ב-1913 נסע לווינה והשתתף בקונגרס הציוני ה-11 ומשם יצא לרוסיה ופעל להקמת בתי ספר עבריים ולשיגור קבוצות חלוצים נוספות לארץ ישראל. עם שובו לדגניה המשיך בעבודתו החקלאית וגם נטל חלק בהגנת מושבות הגליל התחתון.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה סירב טרומפלדור לקבל נתינות עותמאנית וגורש מן הארץ לדמשק. משם עבר לאלכסנדריה של מצרים. 

במצרים הגה את רעיון הקמתו של גדוד עברי שיילחם לצד האנגלים בכיבוש ארץ ישראל וגם פעל למימושו של רעיון זה. 

באפריל 1915 הוקמה יחידת תובלה בשם "גדוד נהגי הפרדות הציוני", ובשורות גדוד זה יצא לחזית גאליפולי כסגן מפקד הגדוד בדרגת סרן. במערכה קשה זו מילא כל תפקיד קשה ומסוכן ועל כך זכה הגדוד לציון-לשבח ממפקד החזית. לקראת פירוקו של הגדוד במאי 1916 נתמנה טרומפלדור למפקדו במקום הקולונל פטרסון.

לאחר פירוק הגדוד יצא ללונדון והצטרף לזאב ז'בוטינסקי במערכה לייסוד גדוד עברי בקרב יהודי רוסיה שהתגוררו באנגליה. עם פרוץ המהפכה ברוסיה נסע לשם כדי לנהל משא ומתן עם הממשלה הזמנית על מתן רשות לארגן צבא יהודי שיפרוץ לארץ ישראל דרך הרי קאווקאז וארמניה. ואולם עם עליית השלטון הבולשביקי הושם קץ ליזמה זו וטרומפלדור התמסר כולו להקמת הסתדרות "החלוץ". 

הוא פעל בקרים להקמת ריכוזי חלוצים ולהנחת בסיס להכשרה ולעלייה ובקושטא הקים לשכת מודיעין ותחנת מעבר לחלוצים העולים מרוסיה ומרומניה. 

בסוף אוקטובר 1919 חזר לארץ-ישראל ואחד מצעדיו הראשונים היה הפניית קריאה להקמת מסגרת ארגונית של הפועלים העברים בארץ לקראת התפקידים הגדולים שהם עומדים לפניהם בהתיישבות ובביטחון. 

נוכח הסכנה שנשקפה אז לישובים העברים בגליל העליון המזרחי עקב הקרבות שבין שלטונות צרפת ומתקוממים ערביים, שלח ועד ההגנה של הישוב העברי את טרומפלדור לארגן את הגנת הישובים. 

בסוף שנת 1919 יצא לגליל והתחיל בביצור הנקודות הצפוניות תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. 

בי"א באדר תר"פ (1.3.1920) היה בכפר גלעדי והוזעק לתל-חי לשמע ידיעות על התקהלות ערבית לשם התקפה על הנקודה. 

בחילופי היריות שנתפתחו ביניהם נפצע טרומפלדור פצעים אנושים. הוא מסר את הפיקוד למחליפו ואמר: "אלה רגעי האחרונים, מסור להם שיעמדו עד הרגע האחרון על כבוד העם". 

כשהועבר פצוע קשה לכפר גלעדי שאלו הרופא שליווהו לשלומו ואז ענה: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" והוציא את נשמתו. 

הוא הובא למנוחות, עם שאר מגיני תל-חי, בחצר כפר גלעדי ולאחר זמן הועברו עצמותיהם לבית הקברות שליד תל-חי.