פרשת בא - אמון!

אמון!

בפרשת השבוע, עם ישראל מקבל בפעם הראשונה מצוות כעם, מצות קידוש החודש, מצות קרבן הפסח, אכילת מצה, אסור חמץ, פדיון בכור, וכו'.

חלק מהמצוות האלו עם ישראל אמור לקיים רק בעתיד, אך ישנן מצוות שהם אמורים לקיים כבר עכשיו במצרים במתכונת ייחודית הנקראת "פסח מצרים", שלא תחזור על עצמה בעתיד.

בסוף הפרשה התורה עומדת על החשיבות העצומה של מצוות אלו שנתנו במצרים, ואומרת "והגדת לבנך ביום ההוא כי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

לפי פשט הפסוק וכך גם מפרש האבן עזרא, התורה מסבירה שהסיבה לגאולת מצרים היא בזכות אותם מצוות שנאמרו לפני כן, מצות קרבן הפסח ואכילת מצה, חמץ וכו', אלו המצוות שבזכותם יצאנו ממצרים.

אלא שלכאורה הדבר לא נראה הגיוני, הרי הקב"ה שלח את משה וגרם למכות מצרים, והכריח את פרעה לשלחם עוד לפני שקבלו את המצוות הללו, ואם כן נראה יותר הגיוני לומר שהם יצאו ממצרים בגלל ההבטחה לאברהם או כדי שיעבדו את ה' מאוחר יותר, האם רק בגלל מצוה אחת שעשו לראשונה יצאו ממצרים?

מספרים שבבית ספר אחד למהנדסי מטוסים, לקחו את כל המרצים בבית הספר, והכניסו אותם למטוס ואמרו להם שהם יוצאים לטיסת ניסוי במטוס הזה שנבנה על ידי התלמידים שלהם.

הפרופסורים ששמעו זאת, מיד ברחו מהמטוס כל עוד נפשם בם, ורק אחד מהם נותר על מקומו, נציגי בית הספר נגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד שהוא מאמין בתלמידים שלו ולא מפחד, והוא ענה להם, שהוא מכיר את תלמידיו ולכן הוא לא דואג כי המטוס אפילו לא יצליח להמריא...

השלב החשוב ביותר בחינוך הוא הרגע שבו צריך להרפות, הרגע שבו אנו מצפים מהתלמיד או מילדינו לממש את כל מה שנטענו בו.

בשביל השלב הזה צריך אמון מלא ביכולת שלו, כדי לתת לו את הבטחון בכך שהוא יכול לבצע את המשימה, אחרת הוא תמיד יצפה לנו שנתקן אותו ושנלווה אותו בכל רגע ורגע, והוא כבר יפסיק להאמין ביכולת שלו.

בהגדה של פסח, הבן הרשע מפקפק בדיוק בנקודה הזו, הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"? האם אתם באמת חושבים שיש משמעות למה שאתם עושים?

בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות ללא קשר למה שאתם עושים, אז בשביל מה לעבוד קשה? והתשובה לאותו הבן היא דברי התורה "בעבור זה עשה ה' לי".

הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים, אלא אנחנו עשינו זאת, אמנם, הקב"ה הכה את המצרים, ועשה את כל מה שהבטיח לאברהם, אבל את השלב האחרון את היציאה הוא השאיר לנו לעשות.

הוא ציוה אותנו לקחת את קרבן הפסח ולהקריבו, לשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, לאכול מצות, וכו', הכל היה תלוי בעם ישראל.

זהו אותו עם שרק לפני פחות משנה "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", זהו אותו עם שעליו אמר משה רבינו "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", זהו העם שכאיש אחד, מתוך מסירות נפש, לוקחים כל אחד איש שה לבית אבות, את אלוהי מצרים לעיניהם, ומקריבים אותו, ועושים כולם מילה במילה את ציווי ה', אין בית שלא מקיים את מצוות ה'.

זהו המפתח של הגאולה, לולא האמון המלא שנתן הקב"ה בעם ישראל ביכולת שלהם להגיע לרגע הזה, זה לא היה קורה, "בעבור זה", אומר לנו הקב"ה, אני יכול להביא אתכם עד נקודה מסוימת, אבל כדי לחצות את הגשר, כדי להגאל, זה כבר בידים שלכם, זהו הרגע שבו אני מחכה וסומך עליכם שתעשו את המעשה הנכון, זהו האמון שצריך להעביר לילדינו "בעבור זה", הכח להגאל נתון בידינו, הקב"ה עוזר, אבל המשימה היא שלנו[1].

הקב"ה מזמין את משה רבינו לעלות לדרגה גבוהה יותר:

הרב גינזבורג: כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל, משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" (בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"); ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא".

כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב.

השפעת ה-א לתוך השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב.

אבל כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו לעלות מן השכל אל הלמעלה מן השכל.

פרעה היה כתר דקלי' ומשה רבינו שהיה בדרגה פחותה (באילן של הקדושה) פחד לעמוד מולו, לכן הקב"ה מזמין אותו לעלות לכתר דקדושה ואז יוכל להתמודד מול הכתר דקליפה.

גם הגאולה תלויה בזה:

הפרשה של 'משכו וקחו לכם' מתחילה במילים "החדש הזה לכם" שהם בגימטריא 424, וזו גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".

בספרי המקובלים ('ילקוט ראובני' ו'פני דוד' על הפסוק. 'קהלת יעקב' ערך 'כדת') מוצאים אנו בנושא זה חידוש, והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד". המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") – על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה.

גם הגאולה העתידה תלויה באמון של 'משכו וקחו לכם'!

---

[1] עד כאן מהרב אשר סבג.

דרך השם - שיעור 14 - חלק א - פרק ג – עולם הנשמות ותחיית המתים

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

י. והנה לפי שרש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו, הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו, ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם יבחנו שם האנשים ותתחלף מדריגתם ומעלתם, כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלימות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראוים להתקרב אל האדון ב"ה וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי.

הרמח"ל (מאמר העיקרים): "בגאולה - הנה מבחר המין האנושי הוא ישראל ועם המעותדים לדביקות בו ית', וראוי להם שיהיו מעוטרים בעיטורי קדושה גדולה ותהיה שכינתו ית' שורה עליהם ומתדבקת בם שישתלמו בה עד שיזכו לטובה האמיתית.

וצריך שתדע שאע"פ שהטובה האמיתית נקנת מכל אחד ואחד בפני עצמו כפי מעשיו, אמנם אין כלל הבריאה משתלם עד שתסודר כלל האומה הנבחרת בסדר נכון ותשתלם בכל עטוריה ותתדבק בה השכינה, ואחר כך יגיע העולם למצב השלם ויזכו הפרטים כל אחד ואחד כפי מה שזכה במעשיו.

ואולם דבר זה עדיין לא נשלם מתחילת הבריאה ועד הנה, כי מיד שנברא אדם חטא, ואחר כך שהתחילו האבות ונמשכו הבנים אחריהם להיות לעם סגולה, עם כל זה מעולם לא נשלם הדבר כראוי מפני כמה חטאים שנזורו בם אחור מהתיקון השלם,

ונמצא שעל כל פנים צריך שנגיע לזה שתהיה האומה בשלימותה בכל התנאים הצריכים לזה, ותקבל הבריאה כלה שלימותה ואז יוקבע העולם במצב המתוקן שבו יוקבעו הצדיקים להנאה הנצחיית ותהיה הנאתם בה כל אחד לפי מעשיהם.

והנה שיתא אלפי שנה הגבילה החכמה העליונה לעבודת בני האדם והשתדלותם על השלימות ואחר כך יתחדש העולם בצורה אחרת ראויה למה שיעשה בו אחרי כן, דהיינו ההנאה הנצחיית לזוכים לה,

וטרם יכלו ו' אלפים אלה הנה צריך שתעמוד האומה הנבחרת במצבה השלם, שיוכלו ליעתק הדברים אחר כך אל הנצחיות, וזה מה שהובטחנו עליו שיהיה על כל פנים, והאמצעי לזה יהיה אחד מזרע דוד שיבחרהו האדון ב"ה לזה ויעזרהו שיצליח בו, והוא מלך המשיח.

והנה בזמנו ועל ידו יתוקנו ישראל תיקון גדול וכל הבריאה אחריהם שירבה הטוב בכל הצדדין ויסור הרע לגמרי, בין במה שנוגע לנפש ובין במה שנוגע לגוף, דהיינו לב האבן יעשה לב בשר, והוא שתגבר בבני האדם הנטיה לטובות ובאופן שלא ימשכו אחרי החומר כלל אלא ינטו תמיד לעבודה ולתורה ויתגברו בה, וכנגד זה תרבה השלוה והרוחה ולא ימצאו נזקים ולא הפסדים כלל, והוא מה שהבטיחו הנביאים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו', ולא יהיה סכלות בעולם אלא כל הלבבות יהיו מלאי חכמה ורוח הקדש יהיה שפוך על כל בשר באופן שיזכו לו הכל בלי קושי כלל, והוא מה שאמר הנביא, אשפוך רוחי על כל בשר וגו'.

והנה ישמחו ויעלצו ברוב הטובה והם מתדבקים בבורא ית' ועובדים לפניו עבודה שלימה, ועל ידי זה יהיו מתעלים והולכים עילוי על עילוי עד שיגיעו למה שצריך שיגיעו לו לעבור ממנו אל מצב הנצחיות בחידוש העולם.

והנה באומות העולם יעשה בירור גדול באותם שימצאו באותו הזמן, אותם שכפי המשפט העליון יהיו ראוים לכליה ישמדו בחרב ובדבר וכל מיני עונשים, ואותם שיהיו ראוים להנצל ינצלו וישארו ויכירו האמת ויעזבו אליליהם וישתעבדו לישראל, ויהיה להם לתפארת עבוד את ישראל ושרת אותם, באשר יכירו וידעו שהנה על ידי זה יגיע להם מה שאפשר שיקבלו מן הקדושה ואור ה'. והנה ימצא העולם כלו נמשך אחר עבודת הבורא ית' ולא תהיה עבודה זרה כלל בעולם, והוא מה שאמר הנביא, אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ואמנם החיים כלם צריך שימותו ויחזרו לעפר לפחות שעה אחת קודם תחית המתים ואחר כך ישובו ויחיו אותם הראוים לקום בתחיה.

והנה בתחיה יקומו צדיקים ורשעים, והרשעים שחטאו ולא נשלם בהם העונש הראוי יענשו אז כראוי להם. ואמנם אחרי התחיה יהיה יום הדין הגדול שידון הבורא ית' את כלם וישפוט הראוים לישאר לנצחיות, והראוים ליאבד.

הראוים ליאבד יענשו כפי מה שראוי להם, ולבסוף יאבדו לגמרי, והראוים לישאר ישארו במדריגה שתגיע להם, כפי המשפט בעולם שיחודש.

והנה אחר שהוכנו הראוים לישאר בנצחיות כל אחד במדריגתו הנה העולם הזה יחזור לתהו ובהו, דהיינו שיפסד צורתו, וישוב מים במים כמו בתחלת הבריאה, ובין כך ובין כך הצדיקים שזומנו לנצחיות הקב"ה יעמידם במאמרו כמלאכי השרת בלי שיצטרכו לעולם זה.

ואמנם לא ישיגו עדיין הטובה האמיתית הראויה להם, אלא אחר שעמד העולם תהו הזמן שגזרה החכמה העליונה, ישוב ויחודש בצורה אחרת נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות וישובו הצדיקים וישבו בו ויתקיימו בו לנצח נהנים בטובה האמיתית כל אחד כפי מדריגתו".

לו"ז באלפים:

סוף האלף השישי (אחרי תחיית המתים) – יום הדין הגדול.

האלף השביעי – חד חרוב, עולם פושט צורה ולובש צורה.

האלף השמיני – חידוש העולם הוא, "אז יהיה נבנה הבנין של כל השורשים לפי הכנת הענפים, והבנין הזה הוא נעלם לגמרי שאי אפשר לדעת ממנו כלל" (אדיר במרום קפח').

פניני אמונה – מה זה עולם הבא?

על פי רוב עולם הבא נתפס כעולם אחר, אולם באמת עולם הבא הוא המימד הפנימי של העולם הזה. העולם שלנו פשוט עדיין לא מצליח להכיל ולגלות את כל המימדים הטמונים בו.

באמת שמו של העוה"ב מדויק כי לא אמרו "העולם האחר" אלא "עולם הבא", דהיינו העולם שהולך ובא, כי כל הזמן המציאות שלנו (העולם הזה) הולכת ומשתכללת ומצליחה להכיל יותר איכויות וטוב מטובו של ה' והיא הולכת ונהיית יותר ויותר העולם הבא - העולם הבא אינו משהו שלא קיים ובעתיד הוא יהיה קיים אלא הוא נמצא כאן.

עכשיו השאלה היא כמה אנחנו מצליחים להכיל ממנו גם כיום.

כותב הראי"ה (עולת ראיה ב עמ קנז): "העוה"ב בישראל הוא לא דבר הראוי שיהיה ויבא ואיננו כעת במציאות. כקו ישר הולך העתיד ומאיר בהוד קדשו על ההוה והעוה"ב העתיד בהדר יקרת תפארתו מאיר הוא בנשמה הישראלית גם בהוה".

משל לבחור ובחורה מאורסים שכל הקשר ביניהם נועד לטובתם לאהבתם וחיבורם ביחד אבל עוצמת הקשר שלהם במיצוי הכי גדול שלה תוכל להתבטא רק בחיי הנישואין אולם חלק מהחיבור שלהם כבר מופיע ומתגלה בקשר שלהם עכשיו מה שהם כן מצליחים לבטא בדיבורים במכתבים ומתנות.

כך גם התענוג הגדול שיהיה בעולם הבא מתחיל להאיר עלינו כבר בעולם הזה אבל אנחנו לא יוכלים להגיע למימושו המלא עד שהעולם הזה יתעלה לדרגת עולם הבא.

כתב הרצי"ה (לנתיבות ישראל מאמר נוי של אילן): "אין פה שני עולמות נפרדים אלא רשות אחת רשות של יחידו של עולם.. לפיכך האור ונועם הגדול והנשגב.. הממלא את הטרקלי העולם הבא הרי הוא חודר ושופע בכל מלא הפרוזדור העולם הזה".

עולם הנשמות:

יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם וכמ"ש, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. והוא מה שאמר ית"ש לאדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

אך הנשמה הזוכה במעשיה הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו.

ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך, ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה, כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראוים להתגלגל עליו.

והנה כל הזמן ההוא תשכנה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה.

כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה.

תועלת לאדם בעולם הנשמות:

יב. ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף כמ"ש, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחיה.

וזה, כי אחר שהיתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלימות אלא אחרי המות, אע"פ שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם שהרי אין זמן קנית השלימות אלא בעוה"ז טרם המות וכמ"ש עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעוה"ז שהרע דבוק בו שאי אפשר שיפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה.

ואע"פ שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלימות יקר, לא יוכל הדבר להגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שינתן להגלות. ואולם אין העכבה מצדה כלל, כי אם מצד הגוף כמ"ש, והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל כמ"ש.

אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואלו היתה פועלת אותה, היתה משתלמת בזה שלימות גדול, מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלימות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו ית' שיפעל, וחסר משלימות כל זמן שלא יפעלהו.

ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה. ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחיה. עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו.

חמדת ימים (עשרת ימי תשובה פרק ו') השבת היא מעין עולם הנשמות:

"אפס לא יהיה תפארתו ותפארתנו כי אם כאשר נשים לבבינו להבין להשכיל שהשבת מעין עולם הבא עולם שכולו שבת, ושעיקר כוונתו יתברך שנתן לנו קדושת שבת הוא להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה כי בעולם הזה הוא כגר כמו שנאמר כי גרים אנחנו לפניך וגו' ועיקרו של האיש הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן האדם שובת ממלאכתו בשבת המורה על ענייני העולם הזה ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, ובכן החי יתן אל לבו בשומרו את השבת לשוב אל ה' בזכרו עניני אחריתו.

וכן אמרו חכמים, ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש יום השביעי[1], שם רמז לאיש הישראלי עודינו עומד בעולם הזה הדומה למדבר אשר בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכולו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא חפץ במעשה התשובה צריך שיהיו בגדיו נקיים ושכל יום יחשוב שהוא שבת שמא באותו היום יזדמן ליום שכולו שבת על דרך שוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יותר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום בלבד ואין ראוי שיטרח על עולם שאינו שלו כמו שהאריכו בזה דורשי רשומות".

---

[1] גמרא (שבת סט: וכך נפסק בשו"ע או"ח שמ"ד): "אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד... כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה? בקידושא ואבדלתא".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

דרך השם - שיעור 13 - חלק א פרק ג – חטא אדם הראשון

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

פעולות הנשמה בגוף:

ז. וצריך שתדע שאע"פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה"ר מגיע אלו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.

תולדות חטא אדה"ר:

ח. וכיון שחטא נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה"ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש - כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מדת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצרתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות.

אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות, כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו וכמ"ש.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה.

רמח"ל (דעת תבונות קכו): "הרי לנו בכאן שלשה חילוקים למציאותו של האדם:

א' - מציאותו קודם חטאו,

ב' - מציאותו אחר חטאו,

ג' - מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות שיהיה לעתיד לבא.

והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך ובין מה שהיה יכול להיות. ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא ית"ש, שחידשם ובראם לצורך הנהגת העולם הזה...

ותראי, כי הגופניות של אדם הראשון קודם חטאו היה בערך הרוחניות אשר לו עתה; צא וחשוב הרוחניות שלו איך היה, והתולדות של המעשים ההם עד היכן היה מגיע. ודי לומר מה שאמרו ז"ל במאמר שזכרתי למעלה (ב"ר, ח, י), "בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש". ומינה נדון למה שהיה ראוי להיות אלמלא לא חטא, שהיה מתעלה בעילוי הגדול שהיה מזומן לו. כי כמו שאנחנו רואים שהגופניות שלו של אז הוא כרוחניות של עתה, נוכל להקיש מזה שהגופניות שלו אם היה מתעלה, היה יכול להיות כערך הרוחניות של אז, כי כן הדברים מתעלים מעילוי לעילוי".

אור תורה: "...על זה הוכיח ירמיה הנביא באמרו, "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" (ירמיה ב, יג), והם העוזבים חכמת התורה, שהוא אמת מים חיים, ואין בהם נפתל ועקש ובריאים לנפש להדריכה בדרך חיים, ועוסקים בחכמת הפילוסופיא הארורה "אשר רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) בעונותינו הרבים,

והם ב' רעות באמת, א', שבאותו העת עוזבים ומתבטלים מן התורה, שנפסק מקשר החיים, והב' אשר חוצב לו בורות נשברים, והם מעט מים המכונסים שם, אשר הסטרא אחרא יונקת מאחורים דקדשה, שכל זה בא מצד שנשברו הלחות הראשונות, שעל ידי זה על ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש.

ולכן נקראים בורות נשברים, אשר לא יכילו המים, כי נתערב ונכנס בטיט ורפש של הנחש בעצמו, שחס ושלום מזה יבא לידי כפירה באלקים חיים, ולהכחיש בהשגחה ובנסים, ונפלאות, ונבואה, ורוח הקדש, ותולים הכל בטבע.

וכן מי שהולך אחר שכלו בעבודת ה', שלא על פי דרכי התורה המסורה לנו מפי חכמינו הקדושים, אשר קבלו איש מפי איש, ממחצב הראשון מפי ה', ועל פי דברי חכמים האחרונים, אשר העמיקו לפלפל ולסלסל בתורתנו הקדושה, על פי הדינים המסורים בידינו בשלחן ערוך המסור לפנינו, וחושב מחשבות אחרות וכו' היא מעצת הס"ם וכת דיליה, אשר ממתיק לו דרכיו, והוא מערב בטיט ורפש, והם מים עכורים ממש.

ולכן האדם הישר הולך, אשר חס על נפשו ועל כבוד קונו, יתרחק מכתות חדשות המתחדשים בכל עת, האומרים זה הדרך לכו בה, והוא עקר העבודה, "בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם" (שם א, טו), וחס ושלום שלא לסור מן הדרך הכבושה לרבים מימים הקדמונים, לילך בדרכים אחרים אשר הם מסכנים מאד, ואז טוב לו".

המיתה והתחיה:

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מדת דינו ית', שלא יוכלו לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע.

אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו.

וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.

ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

סיפור מהמדרש על תחיית המתים (מדרש רבה פרשת קורח): מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):

"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו.

ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת...?

הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל.

היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים.

ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.

היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".

סעודה רביעית, עצם הלוז, ותחיית המתים:

גמרא (שבת קיט:), טור ושו"ע (או"ח ש'): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית".

בית יוסף בשם שבלי הלקט (סימן קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

ה"מטה משה" (סדר הבדלה סימן תקיג): "ונראה לי טעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים... ובכן כל הזהיר בסעודה זו (רביעית) ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז,יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

כותב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי עמדין, הבן של החכם צבי): מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד...?

הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשוה, היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחיה בגוף הקודם.

אף על פי שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק, ואם יתהוה עוד גוף – אחר הוא. על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף, שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, ולא נתהוה מהרכבה [של ארבעה היסודות שמתפרקים במיתתם], ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו....

אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎