פרשת בחקתי - וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי

וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי

ויקרא (כו,כג-כד): "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".

הרבה פרשנים לוקחים מאורע בתנ"ך ומפרשים מה ה' רצה מעם ישראל באותה הפעם.

מה כוחה של פרשנות היסטורית-רוחנית זו? כיצד אפשר לבקש לתת פשר לספר תולדות האדם ולומר "הנה מצאת את דרכי ה'"? כיצד ניתן לזהות ארוע בודד ממכלול המאורעות שחלפו על האנושות ועל כלל ישראל מעודם – ואף לקשור זאת עם דבר ה' הנצחי, עם התורה?

פרשתינו משיבה: האדם חייב לבחון בחינה-רוחנית את האירועים שעוברים עליו. גם אם כוחו הפרשני של האדם מוגבל, ועליו להכיר במגבלותיו, אין הוא יכול להימלט מחובתו הפרשנית. זהו גורלו – הוא פרשן בעל כרחו.

התורה מזהירה ושבה ומזהירה לבל נלך עם ה' "קרי" – בתפיסה של מקריות – פן ילך אף הוא עמנו "בחמת קרי", ללמדנו שאף מה שנחזה כמקרה הוא כלי רב-עוצמה בידיו של הקב"ה.

רמב"ם (תעניות א,ג): "כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".

לאמור, חובה על האדם להתבונן ביד ה' המנהיגה את דברי הימים. ה' מדבר אתנו דרך הנהגה זו, ושומה על האדם ליטול על עצמו את עול המאמץ הפרשני. ה' מדבר אתנו בכל עת, ומי לא יטה אוזן? מי לא יתאמץ בניסיון להבין את דבר ה'?

כל דבר בעולם שקורה לך הוא בהשגחה פרטית!

הירושלמי במסכת שביעית, מספר על רשב"י, אשר בתום שלוש עשרה שנות שהייה במערה יוצא לראות את אשר מחוץ לד' אמות של הלכה. הוא מבחין בצייד עופות, אשר נסיונותיו לצוד את העופות מלוות בקריאתה של בת קול. כשהיא מכריזה: חייב! הציפור נלכדת. וכשרשב"י שומע: דימוס! פטור, ברומית, הציפור חומקת. הרהר רשב"י ואמר: אם הציפור מושגחת מגבוה, ואינה אובדת מן העולם שלא בגזרת עליון, קל וחומר שאנו בני האדם, לא נהרג ללא דין!

אם מישהו מעליב אותך ואתה מחזיר לו כי אתה רוצה להראות שאתה גבר זה מראה שאתה לא מבין שזה בהשגחה פרטית והוא סה"כ שליח של הקב"ה!

כשאתה מעליב אותו חזרה אתה מלכלך את עצמך גם:

משל הפחמים - יום אחד, חזר יוסי הביתה, כולו חימה וכעס והחל רוקע ברגליו ברצפה, צועק וחסר מנוחה. אבא שלו קרא לו, אך יוסי המשיך בשלו, עד שהתפרץ וסיפר: "אני מתפוצץ! דני עיצבן אותי ממש! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! אני רוצה להרוג אותו ממש"!

אבא של יוסי, איש פשוט אבל חכם עד מאד, הקשיב בשלווה לבנו, שהמשיך לספר: "דני השפיל אותי מול כל הכתה, ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!".

הביא האבא מפינת הגינה שק מלא פחם, והציע ליוסי: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? דמיין שזה דני, וזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אבוא לראות איך היא נראית''.

יוסי התחיל במשחק הנקמה שלו, וזרק במרץ את כל הפחמים, אך כיוון שהחולצה הייתה מעט רחוקה, הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים שזרק עליה. לאחר שעה קלה, חזר האב ושאל: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו"?

"אני עייף אבל שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה"!

האבא לקח את ידו ואמר: "בוא יוסי, אני רוצה להראות לך משהו", והוביל אותו אל מול הראי.

יוסי נבהל מאוד כשראה את דמותו ניבטת אליו מהראי, הוא היה כולו שחור, למעט עיניו ושיניו.

אמר האב בשקט: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר!!!"

במקום להשתגע תחשוב מה אתה צריך לתקן ולמה ה' שלח אותו דווקא אליך, דווקא עכשיו, ודווקא עם המילים האלו.

פרשת בהר - אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ

אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ

ויקרא (כה,מח-מט): "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ: אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל".

רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א פירש את הפסוקים הללו על הגאולה, שאחרי שעם ישראל נמכר בגלות הארוכה הלזו, הקב"ה מבטיח כי גאולה תהיה לו. הקב"ה אמת ודבריו אמת, שהבטיח לגאלנו (כפי שאמר 'ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך'. וכן 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' וגו').

הגאולה תבוא מכמה סיבות:

א. הקב"ה יעשה למען שמו הגדול המחולל בגויים. וכמו שאומר הנביא ישעיהו (מח, יא), "ומה תעשה לשמך הגדול", משום שאין השם שלם עד שיבוא משיח צדקנו. וזה מה שאמר הפסוק "אחד מאחיו יגאלנו", שהקב"ה וישראל נקראים אחים כמ"ש "למען אחי ורעי". ואחד מאחיו, פירושו המיוחד שבאחים, שזה הקב"ה.

ב. לכסא יש ארבע רגלים, שלושה הם ג' האבות, והרביעית שחסרה היא כנגד דוד המלך ע"ה. וכנגד הצער של דוד המלך - ה' יגאלנו. וזה מה שאומר הפסוק "או דֹדו", שזה אותיות דוד.

ג. או כנגד המשיח עצמו, שנמצא בצער גדול בגלל עוונותינו. כמו שכתוב "והוא מחולל מפשעינו, מדוכא מעוונותינו". וכפי שרבי יהושע בן לוי ראהו עם כל העניים, שהיו מוכים וחבולים, כך המשיח מלא תחבושות על פצעיו. וכשהקב"ה יראה את צערו של המשיח - יגאלנו. וזה מה שאומר הפסוק "או בן דודו יגאלנו", שזה בן דוד, המשיח עצמו.

ד. השכינה נמצאת בצער נורא, כפי שהמגיד של מרן, רבי יוסף קארו, אמר לו, שאם בני האדם היו יודעים כמה השכינה שרויה בצער מעוונות בית ישראל, לא היו מחייכים עד סוף ימיהם. וכשהקב"ה רואה את צער השכינה, ממהר לגאלנו. וזה מה שאמר הפסוק "או משאר בשרו". שאר - ראשי תיבות שכינת אל רם.

ה. או פירוש אחר, ששאר אלו הצדיקים הענווים שמחזיקים עצמם כאילו אינם חשובים, ובזכותם באה הגאולה.

ו. או הסיבה הגדולה מכולם, כמו שרואים היום שעם ישראל מתעורר לתשובה נוראה, ובכל עיר ועיר אנו רואים שנפתחים תלמודי תורה, כוללים וישיבות לבעלי תשובה, ובכל מקום אשר דבר מלך מלכי המלכים ודתו מגיעה - שמחה וששון ליהודים. ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד ה' עליהם, וזה מה שאומר הפסוק "או השיגה ידו ונגאל", דהיינו שמשיגים את הגאולה בזכות ולא בחסד.

אבל מציאותית לא רואים שהגאולה בפתח לפי ההיגיון הטבעי יש עוד זמן... עד שיהיה רוב דתי בארץ... עד שיהיה ראש ממשלה דתי... וכו'

גם אחרי נבואת גאולה תיתכן נפילה...

הרב בנימין כהנא הי"ד:

הפטרת פרשת "בהר" (ירמיהו לב) מספרת על פניית ה' לירמיהו, הכלוא על ידי המלך ב"חצר המטרה" ב'עוון' שניבא את דבר ה'. ה' מודיע לו שעוד מעט יגיע אליו חנמאל בן דודו, ויבקש למכור לו את שדהו שבענתות. יש להדגיש, שעל פי נבואת ירמיהו עצמו, קניה כזו היא חסרת הגיון לגמרי, כיון שהוא מנבא כבר זמן רב שה' מביא חורבן, ובשעה זו עצמה הבבלים כבר צרים על העיר. אם כן, עוד מעט יהיו כל הקרקעות בידי הבבלים ואילו התושבים היהודים יִגלו. ובכל זאת, ירמיהו מבין שה' מבקש שקניית הקרקע כן תצא אל הפועל. ואכן, ירמיהו קונה את השדה, ואף מסביר: "כי כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל: עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת!".

כלומר, הקניה הזו היא סמל לכך שלמרות הגלות שבפתח – יש לדעת שזה זמני, ועוד יחזרו לארץ בתום גלות בבל (לאחר 70 שנה).

אך כאן קורה דבר תמוה מאד. מיד אחרי שירמיהו מנבא את נבואת השיבה והגאולה, הוא פונה לה' בשבח ארוך על גבורתו: "אתה עשית את השמים ואת הארץ... לא יפלא ממך כל דבר... גדול העצה ורב העליליה... אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים... ותוצא את עמך... ביד חזקה... ותתן להם את הארץ... ולא שמעו בקולך... ותקרא אותם את כל הרעה הזאת".

וכאן תפילתו משנה לפתע כיוון בצורה חדה: "הנה הסוללות באו העיר ללכדה, והעיר נתנה ביד הכשדים... ואתה אמרת אלי, ה' אלוקים, קנה לך השדה בכסף והעד עדים?! ו(הרי) העיר ניתנה ביד הכשדים"?!?!?

כלומר, אחרי כל ה'נאום' הארוך שנתן על כח ה', ואחרי שהוא בעצמו הסביר שקניית השדה נועדה ללמד את העם את האמונה בה' ובגאולה – ירמיהו עצמו מסתכל במציאות, רואה את המצור על העיר, את החרב, הרעב והדבר, ושם לב לכך שה'מציאות' לא תואמת את הנבואה שלו! המציאות היא – חורבן; ואילו הנבואה היא – "עוד יבנו בתים"...

ואמנם מיד מעמיד הקדוש-ברוך-הוא את נביאו על מקומו: "הנה אני ה' אלוקי כל בשר – הממני יפלא כל דבר?".

מסביר מצודת דוד: "ואם אמנם אני אלוקי עולם, וכי יהיה שום דבר שיהיה מכוסה ממני לבל אוכל עשוהו? וכאומר: אף שהארץ ניתנה בידי הכשדים, מכל מקום בידי להחזירה לישראל...".

והנה, הלשון שה' משתמש בה כדי להעמיד את ירמיהו על מקומו – "הממני יפלא כל דבר" – היא הלשון בה פתח ירמיהו עצמו את פנייתו לה': "לא יפלא ממך כל דבר"!

גם אם המציאות לא מתאימה למה שאנחנו מדמיינים שיהיה בגאולה – מה' יפלא כל דבר? מה אתה נבהל ונחלש?

דוד המלך אומר בתהלים על הגאולה העתידה "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב".

מה הכוונה בכך שהגאולה תבוא "כאפיקים בנגב"?

בנגב, לא יורד גשם. ואילו בהרי יהודה יורד גשם, ואט אט הוא מתחיל לזרום בתוך אפיקי הנחלים. יהודי יושב בנגב ואינו רואה כלום, נראה לו שהכל יבש, ולפתע פתאום, בבת אחת, מגיע השטפון הגדול!

כך, בצורה כזו, יבוא משיח, בפתאומיות!

"פתאום יבוא אדון בהיכלו"!

אביהם של ישראל (ח"ה עמ' 126): הרב מרדכי אליהו זצוק"ל לא מסכים לענות על שאלה שקשורה לתשעה באב הבא, בטענה שלא יהיה צום בע"ה!

הקב"ה עובד במושגי זמן אחרים משלנו (או יותר נכון מעל לזמן לגמרי)...

טרם יקראו ואני אענה!

הרב פתיה (מנחת יהודה רוחות מספרות עמ' 173): "בבואי לבית יונה באה כתון וישבה לפני. ואני התפללתי לפני ה׳ תפילה קצרה בנוסח זה: יהי רצון מלפניך ה׳ שתשלח לי את יונה כדי לתקנו. ועוד לא גמרתי תיבת לתקנו, והנה יונה בא ונכנס בבתו והוא יגע ומושך נשימות תכופות זו אחר זו. ואמרתי לו, יונה, והוא הוריד ראשו למטה, כלומר כן. ורמז לי בידו שאמתין מלדבר עמו עד שינוח מטורח הדרך שהיה לו, ואחר רביע שעה אמר לי, דבר. אמרתי לו, האם הלכת לגיהנם. אמר, כן. באיזה מדור הורידוך, במדור של אש. אבל לא כמו שאמרת כבודך שהם גחלים גדולים, אלא הוא ים של אש וגליו הם עולים ויורדים כמו גלי הים, וגם המלאכים אינם יכולים לגשת אליו רק מקלעים אותנו בקלע מרחוק, וזורקין אותנו שמה אחר שנפשוט את הכתונת שעלינו ונניח אותה על שפת ים האש. אמרתי לו, אם כן איך יצאתם משם מאחר שאפילו המלאכים אינם יכולים לגשת שמה. אמר לי, רוח יצאה מאת ה׳ ורחפה על פני המים והפריחה משם בפעם אחת את כל הנשמות והשליכה אותם על חוף הים, כל אחד אצל הכתונת שלו. ובעת עלותי ועודני לובש את הכתונת בא אלי שליח מבית דין ואמר לי, קוראים אותך הבית דין. ואני זחלתי ואירא ואחזני חיל ורתת ורעדה כיולדה והלכתי לבית הדין. ואמרו לי, מי מכירך בעולם התחתון. אמרתי להם, יהודה משה אפתייא. אמרו לי, לך אצלו כי הוא קוראך ואחר גמר עסקו עמך תחזור לבוא לפנינו. אמרתי ליונה, כמה יש מרחק מפה עד מקום הבית דין ומבית הדין עד גיהנם. אמר לי, יש מרחק עד הבית דין ארבעים שנה ומבית הדין עד גיהנם ארבעים שנה. ואני הכותב הייתי תמה מאד מאד ונשאתי תהלה ורנה לאל יתברך שמו לעד, שאיך בשיעור תפילה קצרה זו שהתפללתי לפניו ואמרתי שישלח לי את יונה לתקנו, נתקפל זמן מאה וששים שנה שהם של עליית התפילה עד הבית דין, ושליחות השליח על יונה עד גיהנם, וביאת יונה עד הבית דין ומבית הדין עד העולם הזה. וזה מלבד המשך זמן דיבור הבית דין עם השליח, ודיבור השליח עם יונה, ודיבור הבית דין עם יונה ועדיין לא גמרתי את תפילתי. ועל זה נאמר, והיה טרם-יקראו וכו' (ישעיה סה,כד)".

פרשת בהר - מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

ויקרא (כה,ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

שואל המגיד מדובנא:

לשם מה האריך כאן הכתוב בחשבון מספר השנים מספיק אם היה הכתוב אומר: "וספרת לך שבע שבתות שנים"?

משל למה הדבר דומה: לאחד שכל ימיו עני מרוד היה, מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. יום אחד שמע אחד ממכריו שהוא מתפאר באוזני מתפללי בית הכנסת על הממון הרב שצבר לעצמו...

כאב לחבר שידידו מתפאר בשלל שאסף מרחמנות של אנשים תמימים והטיח כנגדו:

"במה אתה מתפאר כל כך?! הרי בסופו של דבר יש לך הרבה מטבעות קטנים - אתה בכל יום הורגלת לספור פרוטות... אך אם תצרוף את כל אלו בדינרי זהב תראה שאין לממון כה רב כפי שאתה מתנשא לעיננו"...

הנמשל: האדם חי בעולם הזה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והוא מרגיש כבר אדון לעצמו ולביתו במספר שנים נכבד ורב כל כך...

אבל, אומר המגיד מדובנא - אם נספור כמה שמיטות יש לאדם בימי חייו וכל שכן אם נחשב כמה יובלות חי הוא... נראה כי הוא ממש כ- "גר" שבא לזמן מוקצב ומועט...[1]

וכיצד זה יתפאר בשנותיו וירגיש שהוא אדון בארץ?!....

ספר הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל רבה של ספקס שבתוניסיה: מעשה בשני בעלי דין שבאו לפני הדיין להגיש את תעצומותיהם על אודות חלקת קרקע, זה אומר כולה שלי וזה אומר לא כי, אלא שלי היא, זה טוען טענותיו, וזה משמיע נימוקיו, וכרגיל דרך כל איש ישר בעיניו, כל אחד מתחפר בעמדתו, בטוח שהצדק עמו, וכרגיל, זה צודק לשיטתו וזה צודק מבחינתו, והאמת אי שם באמצע.

ניסה הדיין לפשר ולתווך, לקים את הנאמר: האמת והשלום אהבו, דין אמת שישכין גם שלום, פשרה צודקת שתהיה מקבלת על הכל, אך לשוא. כל אחד היה בטוח שהקרקע שלו היא, ומדוע יוותר לחבירו במאומה.

קם הרב מכסאו ואמר: שלמה המלך אמר, כי טוב מראה עינים, רצוני לראות את הקרקע את הקרקע המריבה. תמהו המתדיינים, מה יתן ומה יוסיף מראה המגרש, אך זה רצון הדיין, והוא כבודו. נלוו אליו אל השטח המריבה, עמד הרב על קרקע השנויה במחלוקת, הביט בה וסכם: אתה אומר ששלך היא, אכן כן אישר האיש, ואתה טוען ששלך היא, אמר הרב, אמנם כן השיב רעו.

עתה, אמר הרב לא נותר לי אלא לשמוע מה אומרת הקרקע עצמה, למי היא שייכת, השתאו המתדיינים, והרב התכופף אל הקרקע, הטה אזנו בשים לב, כעבור רגע קט הזדקף ואמר, הכל בהיר ונהיר, היודעים אתם מה השיבה הקרקע? אמר הרב, הקרקע אמרה לי ששניכם כאחד שלה שכן סוף שניכם למות ולהטמן בה, אם כן מה לכם לריב עליה, השלימו ביניכם וחיו בשלום.

נרעשו מתשובתה של הקרקע, מדבריו של הרב, וקבלו את הצעת הפשרה.

על מצוות "והארץ לא תמכר לצמיתות", אמרה התורה: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

לא רק שאינך רשאי למכור לצמיתות, אלא גם אינך יכול. אם מכרת - אין המכירה חלה! כי אתה מוכר דבר שאינו שלך!

הכל של הקב"ה! תשחרר...

בפרשתנו כתוב (ויקרא כה,מו): "והתנחלתם אותם לבניכם וגו' לעולם בהם תעבודו".

אומרים חז"ל - שעבד כנעני אסור לשחררו, אלא צריך ליתנו ירושה לבנו שימשיכו לעבוד איתו.

כותבת הגמרא (ברכות מ"ז) שרבי אליעזר הגיע לאיזה מקום, ולא היה להם מניין, ושחרר עבד כנעני כדי שיהיה מניין.

אם הכל של הקב"ה לא שלי – אז אין לי בעיה לוותר על עבד בשביל מצוה של הקב"ה של תפילה במנין.

דוד המלך אומר (תהלים לט,יג-יד): "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי: הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי".

אני כלום, אני גר... עוד מעט אני לא כאן...

בדברי הימים (א' פרק כט') דוד המלך אוסף לבית המקדש סכומים אגדיים: "...וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב... שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים... וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים...".

אבל מה דוד המלך אומר אח"כ (בנאום האחרון בחייו)?

"וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: ה’ אֱלֹהֵינוּ כֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל".

כל מילה נוספת מיותרת... שבת שלום ומבורך!

---

[1] רעיון דומה מביא הרב יוסף בן נאיים (נמכר יוסף) על הפסוק "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה,כג) – "אפשר לרמוז בפסוק, שנותן מוסר לאדם שאל יטעה בשבתו בעולם השפל שהוא עומד בו זמן רב, לכן מדבר עם הגוף שנקרא ארץ (סנהדרין צא:), שאומר הקב״ה לאדם והארץ שהוא הגוף לא תמכר לצמתת, אל תחשוב שהיא מכורה בעולם התחתון לצמיתות. כי לי הארץ, רמז בתיבת כי לי עולים בחשבון שבעים, לרמוז לימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ,י), זה זמן שהוא השייך לאדם בעולם הזה. כי גרים רומז שאנחנו בעולם השפל גרים דוקא. אבל ותושבים אתם עמדי, היכן אתם תושבים עמדי בעולם העליון, לכן ידע האדם את עתו ואל ישכח את בוראו".