פרשת תזריע ויום העצמאות: הפוסל במומו פוסל

הפוסל במומו פוסל

׳׳אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!׳׳

ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר. הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.

אבל האופה ידע.

האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה. יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.

האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.

האופה היה נזעם. ״מרמים אותי״ הוא אמר לאשתו בכעס, ״אני לא אשתוק על זה״. הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. ״חייבים להעמיד אותו לדין!״ אמר האופה, ״אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו״.

עוד באותו היום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדין על פתח ביתו של החלבן.

החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.

״אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?״ פתח השופט את הדיון.

״לא, כבודו!״ אמר החלבן, ״אין לי משקל״.

״אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!״ הרעים השופט בקולו.

״חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני״.

השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:

״בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק״.

השופט חזר על דבריו של החלבן: ״אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך.

״בדיוק כבודו״, אמר החלבן, ופני האופה חפו.

ויקרא (יג,מה): ״וטמא טמא יקרא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ו) מביא שסופר על אחד החסידים: ״שעבר על נבלת כלב מסרחת מאוד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת! אמר להם: כמה לבנות שיניה!

וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת כל שכן, באדם חי. וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין״.

ויקרא (יג,ט): ״נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן״. כל הלכות נגעי הצרעת אינם נחתכים אלא על פי הוראות מפורשות של הכהן.

אומרת המשנה (נגעים ב,ה): ״כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו״ - גם אם מדובר בנגע ברור לחלוטין, שאינו מצריך הרבה בקיאות כדי להחליט שזהו נגע טמא או להיפך, וגם אם הכהן הינו מומחה ובעל נסיון בתחום ראיית הנגעים - הוא לא יוכל לפסוק בעניין זה לעצמו ויזדקק להיעזר בכהן אחר שיחליט בעניינו.

הבעל שם טוב זיע"א: ״כל הנגעים אדם רואה חוץ, מנגעי עצמו". הכוונה, שבכל נגע ובכל פגע שאדם מבחין בתחום שמחוצה לו, ישנה השתקפות מסוימת של נגעי עצמו. אילו היה אדם משולל בתכלית מכל שמץ פגם כזה, לעולם לא היה רואהו אפילו אצל הזולת!

בדרך עץ החיים (עמוד 259): באחד מימי חול המועד ביקש הג״ר איסר זלמן מלצר זצ״ל, מתלמידו ובן משפחתו ר' דוד פינקל עט וקסת דיו. ר' דוד, שהיה חביב עליו ביותר, מפני כישרונותיו פקחותו ויראת השמים שבו, הבין מיד שאם ראש הישיבה מבקש לכתוב בחול המועד אין הדבר פשוט. אולם, הואיל ורצה להבין את פשר הדבר, נזדעק וקרא: ״חול המועד״!

״לא שכחתי שהיום חול המועד, השיב רבינו, אבל עלי לכתוב משהו. אין בכך כלום במה שאני רוצה לכתוב, זה שום דבר, אבל אני צריך לכתוב״. ״מה פירוש לכתוב בחול המועד, וכי זה עניין של דבר האבד?״ שאל ר' דוד ולא הרפה. ״ר' דוד היקר, זה שום דבר, זה באמת שום דבר, אבל עבורי זה עניין של פקוח נפש״ ענה רבינו לתלמידו.

ר' דוד ידע שאצל רבינו כל מילה מדודה ושקולה, קם ממקומו והביא את העט ואת הדיו. לקח ראש הישיבה את העט, כתב מילים אחדות והכנים את אשר כתב לכיסו, והמשיך ללמוד בניחותא, דבר זה נראה בעיניו תמוה ביותר.

הרגיש רבינו בתמיהתו פנה אליו ואמר לו: ״כידוע לך נכנסים בחול המועד מבקרים רבים כדי לאחל לי חג שמח. הואיל ומספר המבקרים הוא גדול, עלולים לעתים לראות חסרון כלשהו אצל אחד המבקרים. ובכן אמור אתה ר׳ דוד, יהודי מטריח את עצמו ובא לביתי כדי לאחל לי חג שמח האם צריך אני לראות את חסרונותיו?! מה אם כן עלי לעשות, כדי שלא אחשוב על חסרונותיו של אדם אשר בא לביתי לברכני?

על הפסוק ״עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ״ (משלי ד,כה) אומר ר' יעקב מליסא זצ״ל (מחבר ספר ״נתיבות המשפט״): כידוע טבע בני האדם להכיר ולראות חסרונותיו של הזולת ואת המעלות של עצמם. לכן נאמר: ״עיניך לנוכח יביטו״, כאשר הנך רואה את חסרונות זולתך העומד לפניך, מיד - ״ועפעפיך יישירו נגדך״, התבונן אז כלפי עצמך, מי אתה ומה אתה. הסתכל נגדך כלפי עצמך, תראה את חסרונותיך שלך, ואז תפסיק לראות את חסרונות זולתך ואת מגרעותיו!

את הפסוק הזה, הוסיף ואמר, כתבתי והכנסתיו לכיסי. מידי פעם אני מוציא הפתק, מתבונן בו, וחושב על החסרונות שבי עצמי. בדרך כלל הנני כותב את הפסוק הזה לפני החג, אולם הפעם נשמט הדבר מזיכרוני ולכן נאלצתי לכתוב היום - בחול המועד. ״אצלי זה עניין של פקוח נפש״!

איש אחד התלונן לרופא שאשתו לא שומעת היטב וביקש שיתאים לה מכשיר שמיעה. שאלו הרופא, מה החומרה של הפגיעה בשמיעה? כמה אחוזים היא לא שומעת? אמר הבעל אני לא יודע, אבל כל מה שאני שואל היא לא שומעת...

״יודע מה״, פנה אליו הרופא, ״לך הביתה ונסה למדוד מהו המרחק שבו נחלשת שמיעתה, מהיכן היא שומעת ומכמה מטרים היא מפסיקה לשמוע, ותחזור אלי״.

האיש חזר הביתה ושאל בלבביות: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ אין תגובה.

התקדם חמישה צעדים ושוב שאל: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ ועדיין אין תגובה.

התקדם שוב, כבר די קרוב למטבח, שאל בשלישית: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ ותגובה אין.

נכנס למטבח ושאל שוב.

עונה לו אישתו: ״שניצל! פעם רביעית שאני אומרת לך, שניצל!״.

פתאום חדרה ללבו ההכרה שבעצם הוא זה שצריך טיפול...

השבוע נחגוג בע"ה את אחד הימים העצומים בשנה: יום העצמאות!!!

לפני 67 שנה קיבלנו מדינה מהקב"ה, גם אם זו היתה אוגנדה או קנדה היינו צריכים להודות ולהלל ולשבח לקב"ה על כך שהגויים לא שולטים עלינו ולא מוצצים לנו את הכסף ואת הדם שלנו כפשוטו ולא הורגים אותנו כל פעם שמשעמם להם...

על אחת כמה וכמה שזכינו לחזור לארץ ישראל ארץ האבות מתנת ה' יתברך! 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה'!
ארץ שאבותינו במשך 2000 שנה היו מוכנים להגיע לכאן לנשק את עפרה ולמות עם חיוך על השפתיים!
כן, החול שהילדים שלנו משחקים עליו בגן שעשועים ושאנחנו דורכים עליו בדרך למכולת, הם היו מוכנים למות בשביל לנשק אותו!!!

כמה נתונים חיוביים להעצמת אמירת התודה לקב"ה:

שיעור השינוי ב /	2014	1984	שנה
100%	8.2	4.1	מספר תושבים (במיליונים)
920%	307	30	תוצר (במיליארדי דולרים)
414%	36	7	תוצר לנפש (באלפי דולרים)
2,866%	89	3	רזרבות מט"ח (במיליארדי דולרים)
-76%	66%	280%	חוב ממשלתי כאחוז מהתוצר

שיעור השינוי ב /	2014	1984	שנה
-75%	5%	20%	הוצאות ביטחון כאחוז מהתוצר
-30%	32%	45%	נטל המס
-90%	1%	10%	הסיוע האמריקני כאחוז מהתוצר
860%	96	10	היצוא הכולל (במיליארדי דולרים)
82%־	3%	17%	גירעון הממשלה כאחוז מהתוצר
אינסופי	38%	0%	אנרגיה ממקורות עצמאיים (עצמאות אנרגטית)
אינסופי	41%	0%	מים ממקורות מותפלים (מסך התצרוכת)

מה אתה בוחר לראות במדינה הזאת? נס עצום עצום עצום, קיבוץ גלויות, הצלה מרצח עם בכל המלחמות שעברנו, עוצמה של תורה שלא היתה כמותה מעולם, עוצמה כלכלית, ביטחון צבאי, שפע ברכה.

או להתבכיין על מה שעוד נשאר לתקן?

״אינני רוצה לראות צללים אני רואה במדינה אור גדול. לא היתה מעולם תקופה רבת אור כמו תקופתינו אנו במדינתנו" (הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל).

מפרשת השבוע אנחנו לומדים שכל אלו שמוציאים דיבה על ארץ ישראל כנראה צריכים להסתכל פנימה...

שבת שלום ומבורך!!!

פרשת תזריע - ויום העצמאות: הפנימיות הטהורה והקדושה

הפנימיות הטהורה והקדושה

ויקרא (יב,א-ו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן".

יולדת טמאה שבוע לזכר ושבועיים לנקבה. ויושבת על דם טוהר 33 לזכר ו66 לנקבה.

למה יש הפרש בין זכר לנקבה?

אם נאמר שנקבה פחותה, שהרי ימי הטומאה אחרי לידתה גדולים יותר, אז מדוע ימי הטוהר המופיעים בעקבותיה ארוכים יותר?

וכן מה חטאה היולדת שבגין אותו החטא היא צריכה להביא חטאת?

גמרא (נדה לא:): "שאלו תלמידי את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם: בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן".

"ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? עונה להם רשב"י: זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר יום".

מכירים את המבטים של ההשתתפות בצער כשנולדת לך בת?

אח שלי עלה לאוטובוס לשדרות ואחד מהנוסעים ראה שיש לו צמיד של הבית חולים על היד אז הוא שואל אותו מה נולד? בת! אז הוא עושה: אה, בסדר...

מרוקאי אחד חיכה בחדר ההמתנה שאשתו תלד...
יוצאת האחות ואומרת לו נולדה לך בת! 
הוא צועק מה בת אמרתי לה בן!!! והופך את כל החדר... 
אומרת לו האחות רגע אני אבדוק,
בודקת ורואה שטעו זה באמת בן, 
היא רצה החוצה ואומרת סליחה סליחה זה בן! 
נרגע המרוקאי ואומר לה: את רואה רק בצעקות הולך פה!

דעותיה של האישה מושפעות מאוד מהיחס החיצוני של העולם.

"זכר הכל שמחים בו" - מסיבות חיצוניות לידת זכר נחשבת יותר, הן מכיוון שהוא נושא את שם המשפחה והן מכיוון שבטווח הקצר הוא ינהיג יותר, יעזור יותר בפרנסה וגם מבחינה רוחנית-חיצונית הוא חייב ביותר מצוות ויעסוק יותר בתורה.

"נקבה הכל עצבים בה" - כי מבחינה חיצונית אין לה את כל היתרונות שהזכרנו בזכר והיא מונהגת ולא מנהיגה כאיש.

לכן לוקח לה שבוע להתחרט בזכר ושבועיים להתחרט בנקבה!

אז למה הימי טוהר בנקבה כפולים באורכם מהזכר?

הרב קוק ב'עולת ראיה' (על ברכת שעשני כרצונו): "עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה (מוכנה) להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב: שעשני כרצונו".

וכן בגלל שהאשה היא שמביאה חיים לעולם.

בראשית רבה (יז,ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האישה".

אחרי הימים הראשונים, המבטאים את ההתרשמות החיצונית, מגיעים ימי הטוהר ומבטאים את הערך האמיתי והעמוק של הדברים ואז רואים שבפנימיות לידת נקבה היא יותר גבוהה מלידת זכר.

אבל אפי' שהיא התפללה והתחננה לזכות לילדים וחיכתה תשעה חודשים ללידה, עדיין בלידה הצער הרגעי, הקשיים והכאבים הכרוכים באותה מתנה גדולה גורמים לה שלא תחפוץ יותר במתנות כאלו. ומונעים ממנה להסתכל אפילו שבוע-שבועיים קדימה ולמנוע ממנה את החלטתה הנחושה, את הנדר, לפרוש מבעלה.

מה אפשר לעשות עם הייסורים האלו? מה עוזר לאשה להתעלות מעל לקשיים ולראות את המבט הפנימי של הטוב שבפנים?

הרב קוק (עין איה שבת פ"ה פ' נג) אומר שבלידת תינוק, עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה מגיעים איתו גם "חולי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים" - כדי להיפטר מאותה הרגשה רעה שמתלווה ולהתרומם לשמחה שלמה יותר בחיים החדשים צריכים להתקשר לריבונו של עולם ולהדריך את החיים על פיו, וזאת אפשר לעשות, לאחר שחיכו מעט ועיכלו את הדברים, על ידי הקרבת הקורבן לשמו יתברך.

"אבל מי ימחה את הרושם הקודר מהיסורים והעצב… הקירוב אל ה', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עימו בשובבות ליבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים".

השבוע נזכה בע"ה לחגוג את יום העצמאות, וכמו כל יצירה חדשה וכל חיים חדשים, ככל שהיצירה יותר עליונה כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר.

כדי לראות, לשמוח ולהודות על המתנה הגדולה ולא להיות מושפע מהיסורים והכאבים הזמניים המתלווים עימה, צריכים לקשר את הדברים (את כל מה שקורה מסביבך!) לקב"ה וכך להתעלות מעל כל החבלי לידה שכרוכים בלידה ולראות את הפנימיות של הגאולה האמיתית!

לא להיבהל מהצרעת דוקא היא זו שתגרום לך לשנות את דרכיך היום שאין צרעת מה יגרום לך להשתנות?

צרעת הבתים היא זו שגרמה להם לחשוף מטמוניות ולבנות בתים של קדושה!

וכן בהפטרה "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" ישועת ישראל מהמצור שעשו עליהם מחנה ארם נודעה והתגלתה דוקא על ידי מצורעים, שנודו והוצרכו לשבת מחוץ לחומת העיר!

אם הבנים שמחה: הגאולה באה דוקא ע"י עוף טמא [1].

כל הדברים האלו נראים גרועים בחיצוניות, אבל בפנימיות הם מובילים לגאולה!

להסתכל על הפנימיות^[2]!!!

לא להתפתות אחרי הצבע החיצוני שחור או לבן - תמיד יש את הפנימיות ואת הפנימיות דפנימיות!!!

---

[1] אם הבנים שמחה (ב,יג עמ' קלד-קלז): "ידעתי בני ידעתי, כי תוקשה לך קושיא גדולה על דברינו. אם כן הרי שהבנין שנעשה בימינו בארץ הקדושה הוא סימן ואות על הקץ שקרב לבוא, ואתחלתא דגאולה, איך יתכן שרוב בוני הארץ המה לדאבונינו מחללי שבתות ועוברי עבירה, ר״ל וכמעט אשר כגויי הארץ המה בעוה״ר, ואיך יתכן שהבורא כל עולמים יעשה אתחלתא דגאולה ואות וסימן על ידיהם, הלא קיי״ל מגלגלין זכות ע״י זכאי?

אהובי, בני, קושיתך עצומה לכאורה, אבל הסכת ושמע לדברי. דע בני כי מי יעמוד על מפעלות תמים דעים, והנה זה אלקי עולם בורא הכל, ומאתו כל אשר נעשה בארץ, ועמקו מחשבותיו, מסבב סיבות וגלגולים, וקושר נימא בנימא, עד שיתקיימו גזירותיו למטה בעולם התחתון — הוא יודע ומבין למה בחר דוקא באלו לעשות אתחלתא דגאולה, ואות וסימן לטובה על ידיהם.

ולרווחא דמילתא, בא ואראך דוגמא, גמרא מפורשת בחולין (סג.), לגבי עופות טמאים. שאומרת הגמרא: ״רחם — זו שרקרק. א״ר יוחנן: למה נקרא שמו ׳רחם, — כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (ופירש רש״י: ״רחמים — מטר״). אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק (ופירש רש״י: ״כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק״). וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק — אתא משיחא, שנאמר ׳אשרקה להם ואקבצם״, עיי״ש. ובזכריה (י,ח) פירש רש״י: "אשרקה להם — כדרך השורקים לסימן ואות לבוא אליו הטועין בדרך. ׳ואקבצם — לעת קץ לעתיד״, עכ״ד.

ולפום ריהטא, עמדתי משתומם כשעה חדא על דברי חז״ל בזה. דעפ״י דבריהם הבטיח הנביא, שלעת קץ העתיד ינתן לנו האות והסימן של הגאולה ע״י עוף טמא, וכן אמרה הגמרא בפירוש: ״גמירי, דאי יתיב אארעא — אתי משיחא״, וכאומר — דבא להם בקבלה, דעוף זה יבשר לנו את הבשורה של הגאולה, וכפירוש רש״י (שם בחולין) דסימן בשורה הוא, עיי״ש.

הרי, דבשורת הגאולה דלעתיד תהיה ע״י עופות טמאים. ומה תאמר בני על זאת, ותקשה ג״כ ככה קושיא לאלקינו, למה יעשה כזאת לבשר לנו את הבשורה היותר גדולה שאנו מצפין אליה בכליון עינים ובכל אות נפשינו ע״י עופות טמאים דוקא, הלא יותר היה מן הראוי לעשות זאת ע״י עופות טהורים, לגלגל זכות כזאת ע״י זכאי וטהור ולא ע״י טמא. אלא האמת היא כאשר כבר אמר איוב (יא,ז): ״החקר אלוק תמצא", מי יחקור פעולותיו ומי יעמוד על דרכיו, אלקים הבין דרכו למה דוקא עושה שליחותו בבריה זו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך.

עכ״פ, הראתיך לדעת בני, דוגמא לנידון שלפנינו, אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו. והעיקר, כי האמת עד לעצמו, כי המה שלוחי דרחמנא, ושתוק ואל תקשה קושיא לאלקינו, ודי לחכימא ברמיזא.

ואם תרצה, אראך ביתר ביאור דבוני הארץ האלה — אשר הם בעיניך כרשעי ישראל, ח״ו — הם הם מבשרי הגאולה, ועליהם רומז הש״ס דחולין הנ״ל למבשרי הגאולה.

דרבנו הקדוש (ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל), בספר הקדוש ״נועם אלימלך (פרשת ויקרא דף נד עמ' ד) מכנה את רשעי ישראל בשם עופות טמאים, וכתב עפ״י הקבלה דהמה העופות הטמאים הנזכרים בתורה (עי' ״בכור שור" בבבא קמא צב:, ו״תורת חיים״ בפרק חלק, שג״כ כתבו כן עפ״י הקבלה. ויען שאני כותב כעת בלי ספרים במחיצתי. כי אני בגלות פה עיר הבירה וטמון בירכתי הבית במקום מוצנע, א״א לי לציין המקומות בספרים הנ״ל). ועפי״ז, הענין מבואר בהדיא, שחכמי הש״ס גילו לנו שסימן הגאולה יבא לנו ע״י עופות טמאים, ורשעי ישראל המה העופות הטמאים עפ״י הקבלה. א״כ, הרי לך בני, דכך באה בקבלה, וכמו שאמרו בש״ס ״גמירי״, ועל הקבלה אין להקשות מידי, וכמו שאמרו בש״ס הרבה פעמים ״אם הלכה נקבל״, ואין להקשות מידי. והבן, כי זה ברורא דמילתא, ואקוה בני שתנוח דעתך בזה, וד״ל...

אך בני, חוץ ממה שכתבתי למעלה להניח דעתך בתמיהתך הגדולה, שאיך יתכן שהקב״ה יתחיל הגאולה ע״י עוברי רצונו וע״י אנשים שאין ניכר בהם שום לחלוחית של יהדות, ח״ו, העיר ה' את לבי לתת טעם לשבח בזה, אף לדעתינו הקצרה.

ואקדים לך גמרא דסנהדרין (דף צז ע״ב) על הפסוק ״אם יתמהמה חכה לו״ — ״שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר 'לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם (ישעיה ל,יח) (ופירש רש״י: ״יחכה ה״ — הוא עצמו מחכה ומתאוה שיבוא משיח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? — מדת הדין מעכבת״, עכ״ל הש״ס הנצרך לענינינו. הרי לך, שהי״ת מחכה ואנו מחכים לגאולה, ורק מדת הדין עומדת ומעכבת.

והנה. מבואר בספרי המקובלים. שבעת שהי״ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי שמים ולתחתונים בארץ, אז הי״ת מעטף דבר זה בכמה מיני עיטופים, ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הם כעורים, כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטרגים. ואלמלי (אילו כן) היה נעשה בפומבי, תיכף היה עולה המקטרג לקטרג, ומדת הדין היתה מעכבת בדבר.

וזה לשון הש״ך (על התורה בפרשת ״וישב״): ״שמעתי בשם הר׳ יעקב ארי״ז ז"ל, שקיבל מרבותיו, למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך, שהרואה יראה שח׳׳ו יהיה צד ממזרות?" עיי״ש שחשב כל ההשתלשלות של משיח, שהיתה על דרך מכוערת ופריצות. ״אלא, שעשה הקב׳׳ה כן, כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג, כמו שאמר בזהר... ולזה רמזו ז"ל (סנהדרין צז. שם הגירסא עקרב) נחש, מציאה, משיח — באין בהיסח הדעת של מקטרג... ועשה הקב׳׳ה כן, כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך" עיי׳׳ש שהאריך בזה.

ועיין ג״כ בספר הקדוש ״מגיד מישרים״ (בפרשת ״ויגש"), דהמלאך גילה לרבנו הב׳׳י הטעם שאיצטריך דוד ומלכא משיחא דייתו מרות המואביה, משום דע׳׳י כך ״אית לה תוקפא לאתקפא על ההוא סטרא״, עכ״ל.

וכן כתב בספר הקדוש ״נועם אלימלך״ (בפרשת ״וישב״), ״שכל דבר שאדם רוצה לשבר כוחו, צריך לשבר בדוגמא מיניה וביה״, עיי׳׳ש. והן הן ממש כדברי ה׳׳מגיד מישרים״ הנ׳׳ל. ועיין עוד ב׳׳נועם אלימלך" (פרשת ״קרח״) על מדרש (ב"ר נ,י): ׳״מצאתי דוד עבדי״ — היכן מצאו בסדום״. וכתב: ״דנראה שהוא על דרך דאיתא בספרי המקובלים (שער הגלגולים הקדמות טו,כז,לח. שער הפסוקים איוב סי' א. ליקוטי תורה לאריז"ל איוב א ד"ה 'ענין איוב') טעם למה יצא אברהם מתרח, וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה? ופירשו, מחמת שהמקטרגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה — אינם מגיחים לה לצאת לעולם. ועושים כל התחבולות לעכבה. מה עושה הקב׳׳ה. נותן אותה בגרף טמא ואז מניחין אותה, ועי"ז באתה הנשמה בעולם, כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברים שבודאי אי אפשר שתעלה במעלות קדושים (ומניחים לה לצאת)״. עכ״ד הקדושים.

וכן הוא ב״אלשיך״ (על רות פ"ג ובסוף הספר), וב׳׳אגרת שמואל״ (על רות פ"ג), דאי אפשר לדבר גדול בקדושה להשתלשל אלא ע׳׳י עבירה. עיין בדבריהם.

(ודע, דבמה שהבאתי בפנים בשם גדולי המקובלים, דאורו של משיח, יען שגבה מאד, לא היה יכול להשתלשל למטה אלא ע׳׳י עיטופים מכוערים, כדי להתגנב מפני המקטרגים, תתיישב מאד תמיהת רש״י (בדברי הימים א' ב,ד) בפסוק ״ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח״. וז״ל: ״תמיה אני, האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד״, עכ״ל הקדוש. ונראה לתרץ תמיהת רש״י ז״ל, דבתחילת הספר (דבה"י א' א,א) כתב רבנו ז״ל, דעזרא כתב היחס הזה ע״י חגי זכריה ומלאכי, והכל בשביל יחס דוד המלך. ולפיכך יחסם מאדם עד אברהם ומאברהם עד דוד. ובשביל שכל היחוס נכתב בשביל דוד, השגיח הכתוב על כבודו של דוד בכל סדר היחוס, וכמו שכתב רש״י (שם) בפסוק ״בני יצחק עשו וישראל" (שם,שם,לד), וז״ל: ״מפני כבודו של דוד אמר ׳ישראל׳ ולא ׳יעקב׳״. ועתה, אחר זה, תגדל התימה של רש״י, למה כתב הפסוק ״ותמר כלתו״ וכו', האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד, והיא תימה גדולה. ובודאי, שתמיהת רבנו היא, שלא היה לו להזכיר תיבת ״כלתו״, אלא לכתוב סתם ״ותמר ילדה לו את פרץ ואת זרח״. דאם שלא לכתוב כלל מלידת פרץ וזרח ליהודה — זה אי אפשר, כיון שהם עיקר יחוסו של דוד, שבא מהם. אלא ודאי, דכוונתו היתה, שלא היה להכותב להזכיר תיבת ״כלתו״, דבתיבת ״כלתו״ היא גנות לזקנתו של דוד. וזה ברור בכוונתו של רבנו רש׳׳י.

ונראה, דבמה שהבאתי בשם המקובלים, שהיה מוכרח לעטוף לידת המשיח במעטה מכוער, כמו מעשה לוט ותמר ואינך, א״כ, עיקר ביאת אורו של אדונינו דוד לעוה׳׳ז היתה ע״י שתמר היתה כלתו של דוד (צ"ל יהודה), שלולי זה לא היה בכוחה להוליד את פרץ ואת זרח, וגם היתה מתעכבת ביאת דוד לעוה׳׳ז. וכיון דהעיקר בסדר היחס הזה הוא להודיענו איך היתה ביאתו לעולם, והך סיפור כלתו — הוא העיקר בסיפור ביאת דוד לעוה״ז, על כן לא היה הכותב חושש על הגנות שיש בתיבה זו, כיון שהוא הוא העיקר בסיפור היחס של ביאת אדונינו אלינו. ועוד יותר, יש לומר דלא הוי גנות כלל, דמתוך גנותו בא לידי שבחו, דיען שאורו גדול כל כך, לעילא ולעילא עד גבהי מרומים, מוכרח היה להעלימו במכסה לא יפה. נמצא, דזה באמת שבחו הגמור, ואין כאן גנות כלל וכלל. ומיושב היטב תמיהת רבנו רש׳׳י. והדברים כנים ואמיתיים, ודוק).

וכן עיין בספר ״גבורות השם״ לרבנו מהר״ל מפראג (פרק יח), ואעתיק את לשונו הקדוש, כי דבריו הקדושים מפיצים אור על הנעשה בזמנינו בארץ ישראל, הגם שנעשה ע״י פועלים בעלי החומר במדה גדולה מאד ובגשמיות רבה, אעפ"כ יהיו מביאים למדרגות אלקיות גדולות, וח׳׳ו לרחקם ולמנעם במפעלם, אלא אדרבה לקרב אותם בכל מה שאפשר, ולהיות בסיעתם. כי זה הרצוו האלקי להעשות דוקא כן, ותכליתו ויסודתו בהררי קודש להשתלשל מאלו הפועלים ענין נורא ונשגב מאד. אשר הוא תכלית עתידינו הגדול והרמת הקרן של האומה הקדושה אשר עליה נבאו כל נביאינו הקדושים.

וזה לשון רבנו ז׳׳ל: ״ועוד יש לך להבין... כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדרגה אלקית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלקית. מעלה פנימית. והכל רמזו במה שאמר ׳ואוציא אש מתוכך׳ (יחזקאל כח,יח), כי יציאת הקדושה הנמשלת לאש, לדקות האש, תצא מתוך דבר חול ושורף את הכל. וכן תמצא. שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלימותו, ואז כאשר הפרי גדול — נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי. שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית, הוא יוצא מתור דבר שהוא חיצון לו. ולכך היה גדל משה רבנו ע״ה בבית פרעה, להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלקית שהיתה למשה מתוך דבר החמרי, דאל"כ — לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית. והבן הדבר כי הוא עמוק מאד. והוא ידוע למי שיודע בעניו דברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך דברים החומריים. וכן משיח יושב במדינת אדום״, עכ״ד האלקיים.

הרי כל דברי רבותינו גדולי עולם הנ׳׳ל, עולים בקנה אחד, שכל דבר גדול צריך לצאת מדברי חול, ואז עולה ונתעלה למעלה ולמעלה, והכל הוא להתגנב מן המקטרגים, שיבוא להם בהיסח הדעת".

[2] 'המזל פשוט בורח מחיים פישלר', אמרו כל מכיריו של איש העסקים הכושל. ואכן, בכל עסק שחיים פישלר שלח את ידו, הוא הצליח להפסיד כסף.

חיים פישלר הגיע ממשפחת סוחרים עשירים, שחלקם עסקו בנדל'ן וחלקם היו סוחרי זהב ויהלומנים. אבל הוא עצמו נכשל חרוצות בכל עסק שפתח. תמיד מישהו הצליח לעבוד עליו ולהוציא אותו בידיים ריקות. בכל פעם שהוא סיפר לידידיו בהתלהבות על תחום עיסוק חדש, המתינו כולם לראות באיזו דרך יצירתית הוא יפסיד את כספו הפעם. באחת הפעמים מכר לו סוחר ממולח תכשיטי זהב ולאחר מכן התברר שזה ציפוי זהב בלבד, במקרה אחר מישהו מכר לו אבני חן ססגוניות, שלאחר מהן התבררו כזכוכיות צבועות בשיטה מיוחדת וקשה לגילוי.

יום אחד ישב חיים פישלר בחנותו, ולפתע נכנס אדם בלתי מוכר. האיש פתח נרתיק קטן והוציא מתוכו חמש אבנים שחורות שחיים פישלר טרם ראה כמותן מעולם.

'מה זה?' שאל את האיש.

'אלו פנינים שחורות שמגיעות מאי מסוים בדרום יפן. זה הולך להיות הדבר הבא בתחום הפנינים”.

'פנינים שחורות? מי יקנה פנינים שחורות?'

'תתפלא שזה מה שהולך היום בחו'ל', אמר האיש. 'קח את האבנים הללו ונסה למכור אותן, ותראה איזה ביקוש יש להן”.

חיים פישלר אכן נטל את האבנים והציע אותן לכמה לקוחות. להפתעתו התברר לו שאנשים אכן שמעו על הסוג החדש של הפנינים והיו מוכנים לשלם עליהן מחיר גבוה פי כמה מהפנינים הרגילות והלבנות.

'אתה יכול להביא לי עוד פנינים כאלו?' התקשר חיים פישלר אל האיש, והלה אכן הביא לו עוד מספר מצומצם של פנינים שחורות, שגם אותן מכר פישלר ברווח הגון.

'סוף סוף מצאתי עסק מוצלח', חשב פישלר, 'אבל מדוע שארכוש את האבנים מהסוחר? עדיף לנסוע ולהשיג את האבנים הללו במקור, בדרום יפן, ואז אוכל למכור אותן ברווח כפול ומכופל”.

הוא לווה כסף מידידים, בירר היכן בדיוק מצוי אותו אי, וטס ליפן.

כשהגיע אל אזור האי, התברר לו שכמה דילרים יפנים ממולחים כבר הספיקו להשתלט על השוק. הם רכשו מראש את כל הפנינים שהכפריים היו שולים ממעמקי הים, וכל הסוחרים מכל רחבי העולם הופנו רק אליהם. אותם דילרים ממולחים הרוויחו דמי תיווך, אולם המחיר עדיין היה זול בצורה ניכרת, והסוחרים יכלו לחזור לארצותיהם ולמכור את הפנינים ברווח נאה.

חיים פישלר ניהל משא ומתן ממושך עם הדילרים היפנים, והשיג כמות נאה של פנינים שחורות במחיר זול במיוחד. הבעיה היתה שגם שלטונות המכס בארצות השונות כבר שמעו על הפנינים החדשות והיקרות, וגם הם רצו את חלקם. בעוד שהפנינים הלבנות חויבו במכס נמוך, הרי שלפנינים השחורות נקבע שיעור מכס גבוה במיוחד.

חשב חיים פישלר וחשב עד שמצא פתרון: הוא קנה צבע לבן מיוחד, וצבע את כל הפנינים השחורות בלבן כדי להטעות את אנשי המכס.

 כל הטיסה עברה עליו במתח ובחשש שמא התרמית תתגלה בשדה התעופה והוא יחויב במכס ואף בקנס, אך כשהוא הגיע לישראל, העניין עבר בשלום. המוכסים כלל לא בדקו את הפנינים, הוא שילם את המכס הנמוך הקבוע לפנינים לבנות, ונסע מיד לחנותו כדי להחזיר את האבנים לקדמותן.

חיים פישלר סגר את כל החלונות היטב כדי שאיש לא יראה את מעשיו, ואז נטל חומר ממיס צבע ועבר בעדינות עם מכחול דק על פני הפנינים.

החומר עשה את פעולתו, ואט אט ירד הצבע הלבן והפנינים השחורות התגלו במלוא יופיין. אך לאחר כמה רגעים החל הצבע השחור להתמלא בכתמים לבנים ומכוערים. פישלר המבוהל הוסיף עוד חומר ממיס צבע. תוך שניות נעלם לחלוטין הצבע השחור, והפנינים שבו להיות פנינים לבנות ובוהקות. האמת המרה נחשפה: אלו היו פנינים לבנות רגילות, שאנשי העסקים הרמאים בדרום יפן צבעו אותן בשחור כדי לעבוד על אנשים תמימים כמו חיים פישלר...

מצורע - שיעור 'הפיכת הענג לנגע' (טללי חיים)

הפיכת הענג לנגע (טללי חיים)

מצד אחד אין דבר מסואב כמו המצורע. הגמרא (פסחים סו:) לומדת על שלוש דרגות של טומאה, שכל דרגה צריכה לצאת מחוץ למחנה אחד. כך, טמאי מתים צריכים לצאת חוץ למחנה שכינה, זבים חבות צריכים לצאת חוץ למחנה לווייה, ואילו המצורע, הוא המסואב ביותר, צריך לצאת חוץ לשלושת המחנות, אפילו עם ישראל לא יהיה, אלא ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״.

אין דבר נורא יותר מלצאת מעם ישראל ולשבת בדד. זה מעיד על הטומאה החמורה של המצורע שהיא קשה יותר מטומאת מת ומזב.

עד ימינו המילה ׳מצורע״ מעוררת גועל וריחוק, כמעט יותר מכל ביטוי אחר.

מצד שני אנו רואים שהצרעת מעידה על דרגה גבוהה:

נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל, ומעידים על מעלה רוחנית של העם.

ספר הציוני על התורה: "... בהיות ישראל שרויים על אדמתם טהורים ונקיים שלמים לה׳ אלהינו והיה רוחו עליהם תמיד כמו שנאמר ׳עיני ה׳ א־להיך בה מראשית השנה׳ וגו׳ (דברים יא יב) להעמיד גופם בגדיהם ובתיהם במראה טובה. וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ואשמה יראה בו לכלוך או בגופו או בבגדו או בביתו כפי גודל החטא להראות כי סר ה׳ מעליו והיה לאכול ומצאהו צרות רבות ורעות ולכן יאמר הפסוק ׳ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם׳ ולא תנהג כי אם בזמן ההוא ובארץ ישראל נחלת ה׳ וחלק עמו. ואין הדבר מפני חובת קרקע אלא מפני שלא יבוא המכה אלא בארץ הנבחרת אשר שם השם הנכבד והנורא שוכן בתוכם...".

רואים שכל עניין הצרעת נובע דווקא מפני מדרגה רוחנית עליונה. שישראל קדושים בקדושת ה', וכל גופם ובגדיהם ובתיהם מכוונים להשראת השכינה, ואם מישהו מהם חטא חלילה, ניכר הדבר בסילוק האור ממנו ובהתגלות הצרעת עליו. לכן, בחוץ לארץ או בדורות נמוכים, שאין השכינה שורה בקביעות בלבבות בני האדם, אין הצרעת נוהגת ואיננה מתגלית על מי שחוטא.

זוה"ק (ח"ג מז.): ״נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי״.

האר״י הקדוש (ספר הליקוטים פרשת תזריע פרק יג:): ״וזה מה שכתוב בזוהר פרשת תזריע כי נגע צרעת תרגומו מכתש סגירו, וכוונת דבריו, כי נגע הזה הוא קדושה, ודוחה את רוח הטומאה אשר בבית או באדם, והוא כוח דין של הקדושה, וזהו נגע. ומי גרם זה - הצרעת. פירוש הסגירו דנהירו עילאה דלא אתגלי, היא הנקרא צרעת, לכן ׳והובא אל הכהן', להמשיך ולגלות אותו הסגירו דנהורא עילאה, זהו לשון הזוהר״.

מסביר האר״י הח"י שהנגע הוא קדושה, הוא כוח של דין בקדושה שבא לנקות את הטומאה, אלא שמתגלה בצורה קשה. והיינו שהאור העליון סגור בפני האדם, ולכן בא הנגע כדי להביאו אל הכהן, ועל ידי כך יפתח לפניו האור העליון ויחזור להאיר כבראשונה.

׳ענג' ו׳נגע׳

הזוהר דורש את המילה 'נגע׳ ואומר שהוא אותיות ׳ענג׳. והיינו, שהנגע הוא באמת מציאות עליונה של ענג, אלא שנפל ולכן הפך לנגע. עלינו להבין את סוד הענג ואת היחס בין הענג ובין הנגע. סוד הענג עצמו רמוז באותיות המילה ענג, שהוא סוד ׳עדן׳ ׳נהר׳ 'גן׳ ראשי תיבות ענג (זוהר א כו.), בחינת ״ונהר ייצא מעדן להשקות את הגן׳׳ (בראשית ב,י).

הנגע הוא שינוי של עדן-נהר-גן, שהוא הסדר של ענג, הנה התהפך הסדר והעדן נדחה לסוף: נהר-גן-עדן.

שערי אורה (שער תשיעי): "והספירה הזאת (החכמה) נקראת בתורה עדן, כלומר התחלת התפשטות המחשבה והמקור אשר משם נתגלו כל הספירות מכתר עליון. וזהו המעיין והמקור אשר ממנו נמצאים כל הנמצאים בהתגלות הספירות מכתר עליון. ולשון עדן הוא לשון מקור אשר ממנו נמשך הדבר, והסוד ׳ונהר ייצא מעדן׳, כלומר נהר יוצא מן המקור והמעיין, שזהו לשון עדן. כעניין שרה כשנפסק ממנה המקור וחזרה לה, אמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה׳ (שם יח,יב) שנתחדש לי המקור. וכבר ביארנו 'ונהר יוצא מעדן' - זה בינה, 'יוצא מעדן׳ - יוצא מן החכמה שהוא סוד המקור הנמשך מכתר עליון. להשקות את הגן, להשקות ספירת מלכות״.

עדן הוא בחינת החכמה, והוא ראש כל דבר. והנהר הוא בחינת הבינה, והגן הוא בחינת המלכות.

החכמה היא בחינת יראת שמים, בסוד ״אם אין יראה אין חכמה״ (אבות ג,יז), וסוד "ראשית חכמה יראת ה' "(תהילים קיא,י), והיא בחינת התבטלות האדם אל המקור הא־להי העליון.

החכמה היא הבחינה שבה כל העולמות כלולים בנקודה אחת, בבחינת מחשבה הכמוסה במאציל ברוך הוא, עוד לפני שנפרדו ונחלקו לבחינות שונות.

כמו שטיפת זרע היא נקודה אחת בלי חילוק אברים כלל, ורק כשהיא נכנסת בבטן הנקבה נעשית הטיפה לחילוקי אברים שונים ובחינות שונות, כן כביכול בסדר הופעת העולמות בתחילה היו כולם כלולים כנקודה אחת אחדותית ממש, בסוד ״כלם בחכמה עשית״, שהיו ממש בחינת כולם יחדיו בלי חילוק כלל, וזה היה בבחינת החכמה, שהיא סוד האבא, והוא כמו טיפת הזרע, בלי חילוק אברים כלל. והיינו שאין בחינת גבול והבדל בין אחד לשני, ובין בחינה לבחינה, אלא הוא הופעת הכללות של העולמות בלי פירוט כלל, שהיו כל הפרטים בטלים ומכונסים יחדיו לבחינה אחת בלי פירוד כלל.

האדם צריך לבטל עצמו מאוד מאוד מול המקור העליון, להיות בטל ומבוטל לה' יתברך בכל עצמו.

אנו, נשמות ישראל החצובות מחכמה עילאה׳ מבחינת עולם האצילות. שהוא פנימיות המציאות ממש - כשאנו מבטלים עצמנו אין אנו מוחקים כלל את עצמנו, ולא מאבדים מאומה ממהותנו, אלא להפך, אנו עולים להתכלל במקור ובמקום האמתי שלנו, בעולם האצילות, עם המלך במלאכתו, שכל המלאכים ושרפי מעלה אינם יכולים לזאת, שעליהם נאמד ״הן אראלם צעקו חוצה״ (ישעיה לג,ז), שהם בבחינת חוצה, שהוא הבריאה, ואנו כלולים באצילות, ממש בחינת אחים ורעים לאור קודשא בריד הוא ושכינתיה.

הרב קוק (אורות קכה, ואדר היקר קמה): "כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ה׳. ההכנעה מפני הא-להות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה. להתבטל בפני הכללות. וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות. שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות. לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי״.

עיקר עניין החכמה הוא סוד הביטול. והביטול הוא עניין יראת שמים, שיודע שיש מעליו מישהו, והוא העיקר והשורש, והוא עצמו הטפל והשולי. והיינו ששם עצמו בצד, ויודע שהוא מוגבל וקטן, וצריך להיות מסור ונאמן אליו יתברך. שמבטל חשיבות עצמו ורותם עצמו אל רצון ה' בלבד.

ועניין הביטול אינו רק בפנימיות הלב, שמבטל ישותו ועצמותו, אלא בכל מהות החיים, והיינו שמתבטא הדבר גם עניין ההקפדה בכל המצוות וההלכות. שמעורר עצמו בזריזות ובחפץ לב לעשות את רצון ה׳. וגם אם אין הוא מרגיש באותה עת הרגשות עליונות, הרי הוא כעבד המבוטל למלכו, ואינו שואל ומסתפק אחר המלך, אלא עושה רצונו בכל לב. זה סוד הענווה שהיא סוד המלכות, שהיא מושרשת בבחינת חכמה כמו שכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ"( משלי ג,יט), והיינו שסוד המלכות הוא בחינת העבד כנודע, בסוד 'עול מלכות שמים', ובחינת העבד נעוצה לעילא לעילא, בסוד הביטול העליון שהוא סוד החכמה, שיודע שמושרש במקור עליון ממנו, ולכן אינו מנסה להבין ולהזדהות בעצמו ובהרגש פרטיותו, אלא רותם עצמו לעשות רצון ה׳ בין אם מבין ומרגיש הזדהות, ובין אם לאו.

הנהר הוא סוד הבינה. בסוד רחובות הנהר, והוא בחינת הכוח שממשיך ומגלה את העדן לעולם. שהנהר מושך מהעדן להשקות את הגן.

והנה ידוע שבחינת ההבנה וההשגה וההרגשה היא בחינת הבינה. בסוד הנשמה, שהיא האור שנכנס אל האדם להחיותו, ומשם נובעת השגתו והרגשתו (פרדס רמונים לא,א), בסוד ״ונשמת שד־י תבינם״ (איוב לב,ח). והיא שורש השמים ״כונן שמים בתבונה״ (שם). שזה סוד התפארת. מדרגת בן. שהוא עניין ההבנה שמבין ומזדהה ומרגיש בעצמו, שהוא בחינת האור שנכנס לאדם ולא המקור העליון [לעומת הארץ שהיא המלכות. מדרגת עבד שמושרשת בחכמה, המקור העליון].

הבינה היא סוד המשכת האור העליון של החכמה והתורה אל תוך המציאות, שכן הבינה היא השפע היורד ונכנס לתוך האדם, בסוד הנשמה שנתת בי, שנכנסת לתוך האדם ומאירה בו את האור העליון. (ראה אורות הקודש ב' עמ' רפג, ׳רק בהכנתה׳ וכו').

הדיבור הוא המשכת האור מהמחשבה הנעלמת. החוצה אל הסובבים. והיינו שהדיבור ממשיך את המחשבה ומגלה אותה אל הסובבים השומעים. וזה ממש סוד הנהר עדן וגן, שהעדן הוא בחינת המחשבה הנעלמת, והגן הוא בחינת האנשים השומעים, והנהר הוא בחינת הדיבור שממשיך את המחשבה ומעביר אותה אל האנשים ללמדם חכמה ודעת.

המחשבה היא ממש סוד עולם עליון ונעלם, בחינת החכמה ובחינת החיה, והיא גנוזה מעיני כל חי ואי אפשר להשיגה כלל. והבינה היא סוד הדיבור שמגלה את המחשבה ומוציאה החוצה. שכן באמת הדיבור עומד ביו העולם הגלוי מחוץ לאדם. ובין המחשבה הסמויה שהיא סוד העולם הפנימי והנעלם. והאדם המדבר עומד בגבול בין העולם הגלוי לעולם הנסתר, וממשיך ומגלה את הנסתר בתוך הגלוי. והוא ממש סוד הבינה, שהיא בחינת הנהר שמגלה מהעולם הנעלם אל העולם הגלוי.

והנה הגן הוא סוד העולמות התחתונים שבאים לקבל את השפע העליון, שהם בחינת המלכות. ונמצא שבחינת העדן היא המקור העליון, אור הא-להות העליון, והבינה היא סוד הכוח שממשיך את השפע מהמקור אל העולמות, שהוא סוד הגן.

סיכום: ראינו את שלוש הבחינות של הענג, שהוא עדן נהר גן, והיינו, שהעדן הוא סוד המחשבה, האור הא־להי העליון והקדוש, והנהר הוא כוח ההמשכה שממשיך ומנהיר ומאיר את האור העליון אל תוך המציאות והעולמות שהם בחינת הגן. והנה כך הוא סדר העבודה, שצריך להיות מבטל עצמו ממש לה׳ יתברך, ומאחד לבבו ועצמותו עם האור העליון, ועל ידי כך הרי הוא מקשר את פנימיות לבבו לבחינת העדן העליון, ומדביק עצמו ממש אל האור העליון שמרומם על כל רוממות, ולבבו נעשה מואר בשפע עליון וגדול, והכל מכוח הביטול והענווה המוחלטת. וכך, לאחר שביטל עצמו ממש והרגיש עצמו עבד ושיריים ומבוטל לגמרי, הנה קישר עצמו בסוד העדן, ולאחר מכן ניגש לסוד הבינה, שהוא סוד הנהר, שהוא סוד הדיבור, והיינו לעבודת ההמשכה, להמשיך את האור אל העולמות התחתונים. והיינו, שהוא מרגיש עצמו רק צינור להמשיך את השפע מלמעלה, ואין לו מעצמו כלל, שאין הוא מבליט עצמו כלל ולא מתייהר להגדיל עצמו וחשיבותו, אלא עסוק בהמשכת האור מהעדן אל הגן, כשהוא מבוטל אל העדן, ומדבר דיבורים של אור, ודיבורים של קדושה, ודיבורים של המשכת שפע אל לבבות השומעים.

הנה מי שעושה כן, להיות מבוטל לה׳ ולפעול להמשיך אורו לתתא, הוא ממש בסוד הענ״ג, שמאחד לבבו בעדן, ומדבר בסוד הנהר אל השומעים שהם בסוד הגן, ואז הוא מתענג על ה׳ ודאי במתיקות וקדושה נפלאה, בהיותו צינור לדבר ה׳ ודבק בקונו בדבקות אמת ואמונה.

אבל אם האדם מנתק עצמו חלילה מהעדן ומפריד עצמו מהמקור הא-להי. ע"י שמהפך את הסדרים, ומקדים את בחינת הנהר לבחינת העדן. והופך עצמו למרכז ולעיקר, והיינו שהופך את הנהר לראש ולעיקר, ולא את העדן. אז הוא מקבל 'נגע'.

כי מפריד את החכמה מהבינה ח״׳ו, שמנתק את הנהר מהעדן, וחושב שהנהר הוא המקור. וכידוע שהגאווה פוגמת מאוד לעילא, בסוד האותית י-ה, שהן סוד חכמה ובינה כנודע, שיו׳׳ד היא חכמה וה׳׳א היא בינה, והגאווה גם היא עולה גימטריא י־ה, כדברי האר׳׳י הקדוש (שער רוח הקודש יחוד כ, ספר הליקוטים תהילים פרק לו), שכן פוגמת ח׳׳ו בשם י־ה, ואף שאין כלל אחיזת הקליפות במקום גבוה כזה, הנה הגאווה היא פגם עצום מאוד, והקליפות חלילה עולות למקום גבוה, בסוד הגאוה שעולה י־ה. והנה הכל מושרש בכך שמנתק את עצמו ממקורו ושוכח שהוא רק נהר ושכל דיבוריו הם רק המשכה ממקום עליון, ומייחס ישות וחשיבות לעצמו וחושב שהוא המקור, בחינת 'לי יאורי ואני עשיתני׳ (יחזקאל כט,ג) ח״ו, שהוא סוד פגם פרעה שהיה בעורף, כנגד הגרון, בחינת החיבור בין י"ה לו״ה. והגרון בו סוד הבינה, בסוד "ותלכנה נטויות גרון״ (ישעיה ג,טז), שהוא הגאווה, שמנתק י"ה מו״ה, שכן ראש מורם וגרון נטוי הוא הסתלקות הג״ר למעלה שאינו יורד להמשיך למטה, בסוד הרכנת הראש בענווה שממשיך י"ה לו״ה (ראה עין איה שבת ב׳, עמ' 90).

הנה אם היה מחבר עצמו לבחינת החכמה, והיינו למקור, הרי שלא היה מתגאה כלל, כי כל מה שהאדם השיג הוא אפס והבל לעומת המקור האין סופי, שכל מה שיש באדם בטל ומבוטל לעומת החכמה הא-להית. האם אדם יוכל להתגאות על תלמידיו אם משה רבנו נמצא עמם בחדר? הלא משה רבנו, בחכמתו האדירה וענקיותו, מעמיד את כולם בקרן זווית, כמי שלא באו כלל לעולם. ונמצא שמי שמתגאה אין זה אלא מפני ששכח את נוכחותו של הקב״ה ואיבד את יראת השמים, שמעמידה את האדם בתודעה מתמדת נוכח פני ה', ורק מפני ששכח את יראת השמים הוא מתחיל להתגאות בחכמתו ובידיעותיו.

דווקא כשהפריד עצמו מהעדן אזי יכול לטעות ולחשוב שהנהר הוא העיקר והשורש. אך מי שמחובר אל העדן, אל החכמה העליונה, לעולם לא יתגאה, ותמיד ידע את קטנותו ואפסותו, שמה שיש בנהר הוא כלום לעומת מימי האוקיינוס של החכמה העילאה, וגם יודע שכל הנהר הוא רק המשך מהאוקיינוס, ואין לו מעצמו כלום.

אם האדם ניתק עצמו מסוד העדן, מהחכמה היראת שמים והביטול לה', ושם את לבבו והרגשת עצמו במרכז הכל. הוא מקדים את הנהר לפני העדן, לפני המקור, והענג נהפך להיות נגע!

משום כך הנגעים אינם אלא בארץ ישראל, ארץ החיים, המקום בו מופיעה סגולת ישראל ביתר שאת ומתנוצצת בכוח הדיבור סגולה של בריאת שמים וארץ. דווקא בארץ ישראל מתגלית מעלתם האמיתית של ישראל, בסוד הנבואה שאינה שורה אלא בארץ, והתורה שמופיעה בה בקדושה עילאה. לפיכך, דווקא בזמן שאנו בארצנו, ואנו מוכנים וראויים להיות ממשיכים ביתר שאת את רוממות קדושת ה׳, אז מופיעה הצרעת, במקרים בהם חלילה אנו מועלים בתפקידנו הקדוש הזה.

והנה, כיצד סדר טהרת המצורע? בעזרת מידת הענווה. שצריך להיות בדד, וטמא טמא יקרא ועל שפם יעטה. והגביה עצמו כארז אז ייקח אזוב ותולעת...

ולכן צריך לבוא אל הכהן שהוא סוד החסד. והחסד הוא היציאה של האדם מעצמו. שהיא ממש תיקון הגאווה. שעיקר הגאווה הוא שהאדם מרוכז בעצמו, והחסד הוא ההפך הגמור, להתרכז באנשים אחרים ולהרגיש שכל תפקידו בעולם הוא לעזור ולהאיר להם. [החסד הוא בחינת החיבור אל החכמה, שהוא סוד קו ימין, שהחכמה מולידה את החסד כנודע, בסוד אברהם אותיות ׳אבר מה׳, שהחכמה היא ׳כח-מה׳ והחסד הוא הלבוש לחכמה בסוד ׳אבר־מה׳ כנודע. והכהנים ממשיכים את אור החכמה לעולם, לכן הם בחינת שמן הטוב שנמשחו בו שהוא סוד החכמה].

הרב קוק (שמונה קבצים תתצח): "עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג, השומרים אותו שלא יהפך לנגע".

צריד להתאמץ מאוד בעבודת ה', ולהיות נאמן לה', בכל עוז ולא חלילה לבגוד בו ולייחס את השפע לעצמו, ולהיות בגבורה תמידית שדורשת מאמץ והשתדלות. ועל ידי כך ישמור עצמו להיות מתענג על ה' בלי חלילה ליפול להיות מרוכז בעצמו ולהפוך את הענג לנגע חס ושלום.

ויהי רצון שנזכה לאור גדול שיאיר עלינו, להמשיך בקרבנו את העדן העליון, נהירו דחכמה עילאה ועל ידי כך יתבטלו כל הקליפות וכל אויבינו יפלו תחתנו מהרה, ונזכה להמשכת העדן בנהר ובגן, ומהרה נראה משיח צדקנו בשפעת קודש בבניין בית חיינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן!